24 אוגוסט 2014

לפני:

כב' השופטת אורנית אגסי

החלטה

1. המבקשים ביקשו מחיקתו של ההליך על הסף בשל אי תשלום אגרה כדין.

בעקבות החלטתי בבקשה זו, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור. הצדדים קיבלו הצעת בית הדין הארצי, לה ניתן תוקף של החלטה לפיה ביה"ד ידון לגופה של הבקשה ויכריע בשאלה, האם התביעה הכספית שהגישו המשיבים פטורה מתשלום אגרה על לפי תקנה 4 (17) לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות) תשס"ח 2008. בית הדין יקבע את שווי האגרה שעל המשיבים לשלם עבור התביעה שהגישו, ובכל מקרה לא יסלק את התביעה על הסף.

2. לאור החלטה זו ניתנה החלטתי אשר ביקשה מהצדדים השלמת טיעון בשאלה משפטית זו. בדיון המוקדם שהתקיים משעמדו המבקשים על בקשתם ולאור עמדת המשיבים ,סברתי כי נחוצה אף עמדת היועץ המשפטי לממשלה שכן בפועל על פי הוראות החוק ,במחלוקת זו כאשר המדינה היא זו הגובה את תשלום האגרה, עליה ליתן עמדתה בתיק זה.

העמדה הוגשה ביום 17/8/14.

3. הרקע העובדתי הנחוץ להכרעה זו:

א. ביום 23/10/13 הגישו התובעים את התביעה לביה"ד ,בעקבות הכרעת בית הדין הארצי במסגרת סע"ק 12/08 בנוגע לסכסוך שפרץ בין העובדים וההסתדרות עם הנהלת העיתון "ידיעות אחרונות".

בפסק דינו קבע ביה"ד הארצי כי הוכח קיומו של נוהג בעניין מימון סופי שבוע בישראל לעובדי דפוס העיתון וכי ביטול ההטבה אשר הייתה חלק מתנאי עבודתם נעשתה שלא כדין הם זכאים לחידושה.

ב. לאחר פסה"ד ניסו הנהלת העיתון וועד העובדים להגיע להסכמות בדבר החזרת ההטבה וכשהמו"מ לא צלח, החליטו המבקשים באופן חד צדדי ליתן הטבה בעין של תשלום שנתי בשכר בסך 3,600 ₪ ברוטו.

ג. המשיבים לא הסכימו עם קביעה זו הגישו תביעתם כנגד העיתון. בתביעה טענו כי המבקשים הפרו את פסק דינו של בית הדין הארצי בכך שלא שילמו לעובדים את ההטבה שבוטלה משנת 2003. ובנוסף המבקשים לא חידשו את ההטבה בפועל, לא שילמו אותה בעין וגלגלו את נטל המס על התובעים.

ד. על כן המשיבים דרשו שני סעדים. האחד סעד הצהרתי להורות למבקשים ליתן לתובעים 3 נופשים בשנה בתנאים טרם בטולם ולחלופין לקבוע שהתובעים זכאים לתשלום של 3600 ₪ נטו. הסעד השני סעד כספי של הפרשי שכר בגין אי מימון הנופשים בשנים 2003 עד מתן פסק הדין הארצי.

ה. בגין הסעד ההצהרתי שילמו המשיבים 143 ₪ אגרה לסעד ההצהרתי וקיבלו פטור מאגרה על הסעד השני ע"י מזכירות בית הדין.

4. סלע המחלוקת שבו עלי להכריע האם לצורך תקנה 4 (17) לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות) התשס"ח – 2008 יש לראות בתביעה הכספית של המשיבים לתשלום רכיב הנופש על כל השנים רטרואקטיבית כחלק
מהגדרת "שכר עבודה" והאם התביעה חוסה תחת חוק הגנת השכר.

5. בקליפת אגוז אפרט את טענות הצדדים.

המבקשים טענו כי רכיב תשלום הטבת 3 סופי שבוע אינו מהווה תשלום שכר לעובדים, לטענתם אין רכיב זה "תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו", אלא הטבה שניתנה בעין ובוטלה . לכן מדובר על פיצוי כספי חלופי לאי מתן ההטבה בעין. בנוסף אין לראות בכך תשלום שכר שכן ההטבה לא ניתנה מדי חודש בשכר אלא 3 פעמים בשנה.

מנגד טענו המשיבים כי יש לדחות את כל טענות המבקשים, שכן הסעד הכספי הנתבע הוא "שכר עבודה" בהתאם להגדרת שכר עבודה סעיף 1 לחוק הגנת השכר והפרשנות שניתנה בפסיקה לחוק זה. מימון סופי השבוע היה במשך שנים עקב עבודתם של התובעים וחלק מתנאי השכר ולכן משניתן פטור מתשלום אגרה בהליכים לפי חוק הגנת השכר, אף רכיב זה ייכלל בפטור זה.

המשיבים הוסיפו וטענו כי קבלת הבקשה נוגדת את התכלית בגינה ניתן הפטור בתקנה 4 (17). עוד נטען כי בעל דין הנכון בשאלה זו היא המדינה אשר חוקקה את התקנות ותשלום האגרה מיועד על פי תכלית החוק למדינה לכיסוי הוצאותיה..

6. המדינה בעמדתה קבעה כי לטעמה התובעים זכאים לפטור מתשלום אגרה בגין הסעד הכספי הנתבע.

החוק קבע פטור מאגרה במסגרת תביעות להפרשי שכר ואף אי תשלום עבור נופש, כפי שנקבע בפסה"ד של בית הדין הארצי ,הינו חלק משכר עבודה כהגדרת החוק.

לענין זה מפנה היועמ"ש אף לתקנה 3 לתקנות חוק הגנת השכר בה נקבע כי מותר לשלם חלק משכר עבודה בשווה כסף ולכן אף מטעם זה ניתן לראות בכל תמורה בכסף הניתנת לעובד עקב עבודתו כשכר עבודה . (המשיב אף היפנה להחלטת בית הדין הארצי בענין אשטה מיום 27/5/14).

על כן טען היועמ"ש כי אין לשם עבור רכיב זה הנתבע על ידי התובעים אגרה. בנוסף נטען כי תכלית תקנות האגרות היא להקל על הנגישות של עובדים לתבוע שכר שלא שולם ו/או רכיב שכר אשר שולם בחסר ולכן כדין פעלה המזכירות במתן פטור לרכיב זה.

7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובפרט לאור תשובת היועמ"ש אשר הינו לכאורה בעל הדין הראוי בענין בקשה זו ,ה"נהנה" לכאורה מתשלום האגרה, אני קובעת כי יש לדחות את בקשת המבקשים.

8. ראשית ייאמר על ידי כי התכלית החקיקתית בפטורים שניתנו בתקנות ובפרט בתקנה 4 (17) ,פטור לתביעות לפי חוק הגנת השכר, הינה לסייע לעובדים המגישים תביעות נגד מעסיקים, בדבר תשלומי שכר שלא שולמו להם, ועל מנת לאפשר נגישות גבוהה יותר לבתי הדין לעבודה.

9. לא זו אף זו, המחלוקת בדבר גובה האגרה, ובאם היא שולמה בהתאם לפרשנות הראויה היא בין התובעים למדינה, ולבעל דין שכנגד בתביעה אין ענין משלו לגובה האגרה אשר נגבתה ולכן לכל היותר רשאי הוא להפנות את בית הדין בעניין זה, אך לא לדרוש מחיקת התובענה על הסף, כפי שנעשה מלכתחילה בתיק זה.

10. ברי כאשר המדינה באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, מביע את עמדתו באופן ברור וחד משמעי כי התובעים שילמו אגרה כדין ומנמק קביעותיו אלו במספר אדנים יצוקים, אזי על בית הדין לקבל עמדת היועמ"ש ולאמצה.

על כן לכאורה יכולתי לצאת ידי חובתי בהחלטה קצרה, באימוץ עמדתו של היועמ"ש.

אך לטעמי יש במקרה זה להרחיב ולהכריע בשאלה העקרונית אשר עמדה בפני באשר לפרשנות שיש ליתן לתקנה 4 (17) לתקנות בית הדין (אגרות).

11. כאמור סעיף 4 לתקנות מסביר את הענינים הפטורים מתשלום אגרה כאשר סעיף 4 (17) לתקנות קובע כי פטורים מאגרה "הליכים לפי חוק הגנת השכר".

סעיף 1 לחוק הגנת השכר מגדיר את המונח "שכר עבודה".

"בחוק זה" – "שכר עבודה" לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה, שעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו" (ההדגשות שלי א.א).

12. הפסיקה קבעה עוד בפס"ד מוצפי כי "שכר עבודה במשמעות הרחבה היא כל תמורה בכסף או בשווה כסף שעובד מקבל ממעבידו תמורת עבודתו הנובעת מהיחסים החוזים ביניהם."

ברי כי לאור קביעה זו, כל חבות נוספת המגיעה לעובד בין מכח דין, בין בכסף או בין בשווה כסף והנובעת מיחסים חוזיים בין העובד למעסיקו ומגיעה לעובד עקב עבודתו ובמשך תקופת עבודתו יש לראותה כ"שכר עבודה".

(ראה אף רע"א 4318/03 ש.כ מאגרי אנוש בע"מ נ' ז.מ מותגי אופנה בע"מ).

13. כך גם נפסק רק לאחרונה ע"י בית הדין הארצי בשאלה דומה בערעור שהוגש ע"י אותם מבקשים ("ידיעות אחרונות"), כי תשלומים של מעביד לעובדים עבור ימי חג, שבת, חופשה, כוננות, ימי גשם, וכיוצא באלה מצבים שאין העובד "עובד ממש" יחשבו כחלק מהגדרת "שכר עבודה". עוד קבע ביה"ד הארצי באותו פסק דין כי הגדרת "שכר עבודה" אינה מפרטת רשימה סגורה ויש לבחון כל רכיב ורכיב, האם הוא משתלם "עקב עבודתו" ובמשך עבודתו" תוך מתן פרשנות רחבה למונח "שכר עבודה".

(ראה בר"ע 6678-04-14 ארבאי אשטה ו 22 אחרים נ' ידיעות אחרונות (ניתן 27/5/14).

14. ביישום הפסיקה כאמור על עובדות העומדות בפניי להכרעה, הסכומים הנתבעים ע"י התובעים הינה תמורה על זכות למימון 3 סופי שבוע שקיבלו בכל שנה . זכות זו הייתה חלק מתנאי עבודתם של העובדים לפי ההסכם הקיבוצי (ראה קביעת ביה"ד הארצי) וניתנה לתובעים במשך שנים, עקב עבודתם ובמשך עבודתם, כך עד אשר הוחלט להפסיקה.

15. על כן בעת אני בוחנת את הרכיב הנתבע ואופיו והאם הוא עומד בתנאי הגדרת שכר עבודה, עקב העבודה ובמשך העבודה, מצאתי כי עסקינן ברכיב של תמורת שווי לנופש שלא בוצע, ולכן גם אם המדובר ברכיב שניתן להגדירו כ"שווה כסף" אשר ניתן בעבר ע"י המבקשים, הוא יכנס לגדרה של הגדרת "שכר עבודה" במסגרת "תשלומים אחרים" ולא כפי שטוענים המבקשים בבקשתם.

16. יש לדחות את טיעוני המבקשים כי מדובר בתביעה לפיצוי כספי אחר ולכן יש לשלם בגינה אגרה.

מימון הנופש היה חלק מתנאי העבודה ואף בפועל לאחר פסק הדין של הארצי בחרו המבקשים לשלם שווי כסף לנופש זה בסך של 3600 ₪ לשנה. לכן אף בשל כך יש לראות בכך תמורה בכסף הנובעת מהיחסים החוזיים שבין המבקשים למשיבים.

16. לפיכך לאור התכלית העומדת בתקנות האגרות וכן לפרשנות שניתנה בפסיקה ל"שכר עבודה", יש לראות בתביעה זו לצרכי בחינת שאלת הפרשנות לתקנה 4 (17) כתביעת שכר או תוספת שכר לפי חוק הגנת השכר ולפיכך היא תזכה בפטור מאגרה.

17. סוף דבר

בקשת המבקשים נדחית. התובעים שילמו אגרה על פי הקבוע בדין והפטור בתקנה 4 (17) חל על רכיב זה של תביעתם.

לאור קביעותיי אלו המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 8,000 ₪ בתוך 30 יום מהמצאת החלטה זו.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ד, (24 אוגוסט 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.