1. להלן החלטתי בבקשת נתבע 1, מרכז רפואי רמב"ם, לסילוק התביעה על הסף בטענה לייחוד העילה.

2. התובע הגיש נגד שני הנתבעים – מרכז רפואי רמב"ם וקופת חולים לאומית – תביעה נזיקית בטענה לרשלנות רפואית בטיפול בבעייה באוזן ימין ממנה סבל.

לטענת התובע, בעקבות הטיפול הרפואי הרשלני אשר קיבל מהנתבעים, נותרה אצלו נכות רפואית צמיתה בתחום של א.א.ג. בשיעור של 41.5% וכן נכות נפשית צמיתה בשיעור של 30%, וזאת בהתאם לחוות דעת רפואיות אשר צורפו לכתב התביעה (להלן: "חוות הדעת הרפואיות").

3. התובע הוא יליד 2.4.90 ומכתב התביעה ומחוות הדעת הרפואיות עולה כי טענותיו מתייחסות לבדיקות ולטיפולים רפואיים אשר עבר אצל שני הנתבעים במשך שנים מספר, כאשר חלק מהטיפולים קדמו לגיוסו לשירות סדיר בצה"ל בשנת 2008 וחלק אחר היו במהלך השירות.

4. להשלמת התמונה יצויין כי במקביל להגשת תביעה דנן, הגיש התובע תביעה נוספת לקצין התגמולים בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"), אולם קצין התגמולים טרם הכריע בתביעתו.

5. לטענת נתבע 1 בתמצית, בהיותו שלוח של המדינה, מוקנית לו חסינות מפני התביעה וזאת מכוח סעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקין האזרחיים"). תרופתו של התובע לכל טענה בדבר מעשה רשלני במהלך שירותו הצבאי היא בהגשת תביעה לקצין התגמולים בהתאם לחוק הנכים ומימוש הזכויות הקבועות באותו הליך, כפי שפעל התובע בפועל.

6. בתגובתו לבקשה הפנה התובע לכך כי תחילת הנזק הגופני שנגרם לו על ידי נתבע 1 היתה עוד בשנת 2003, בהיותו נער בגיל 13 שנה, זמן רב לפני גיוסו לצה"ל, והרי אין חולק כי חוק הנזיקין האזרחיים אינו חל אלא בתקופת השירות הצבאי. בנדון מפנה התובע לחוות הדעת הרפואית מטעמו בתחום א.א.ג., בה נקבע כי "התקופה הקריטית למניעת ההרס הנרחב באוזן הפנימית ובבסיס הגולגולת היתה בשנים 2005-2006".

לעניין הרשלנות הנטענת בתקופת שירותו הצבאי, התובע מפנה לפסיקה בה נקבע כי הפטור מאחריות המדינה ושלוחיה בהתאם לחוק הנזיקין האזרחיים, אינו חל על עוולת הרשלנות ובכללה ראשי הנזק של פגיעה באוטונומיה והעדר הסכמה מדעת.

באשר לנזק הנפשי בגינו מוגשת התביעה, טען התובע כי הוא קדם לשירותו הצבאי וכי השירות רק גרם להחמרתו.

7. שקלתי מכלול טענות הצדדים, ומצאתי לדחות את הבקשה. להלן אנמק.

8. בסעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים נקבע כדלקמן:

"א. אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי.

ב. 'שירות צבאי', בסעיף זה, פירושו כבחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1949".

סעיף 7 ב' לחוק הנזיקין האזרחיים החיל את הפטור שניתן למדינה בהתאם לסעיף 6 לעיל, גם על שלוחי המדינה, ובס"ק 7 ב'(א) נקבע כדלקמן:

"בנסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקים לפי אחד הסעיפים 5 עד 7, יהא פטור מאחריות, כאמור גם מי שבגללו היתה המדינה אחראית בנזיקים אילולוא הסעיפים האמורים".

בפסק הדין שניתן ב-רע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו(5), 321, התייחס בית המשפט למצב של אי-אבחון מחלה או העדר טיפול מתאים בה במהלך השירות הצבאי כמקים זכאות לתגמולים בהתאם לחוק הנכים, ופסק באומרו:

"8. כאמור, אין בפנינו עוד טענה כי מחלתו של המערער נגרמה עקב שירותו הצבאי. עיקר טענתו של המערער – המגובה בחוות-דעת רפואיות – היא כי אילו היה מאובחן כראוי ומטופל כיאות במהלך שירותו הצבאי, ייתכן שהיה ניתן למנוע, או לכל הפחות לעכב, את מחלתו הקשה.

בית משפט זה התייחס לא פעם לאפשרות כי אי-אבחון מחלה של אדם או אי-טיפול מתאים בה במהלך שירותו הצבאי עשויים להקים זכאות להכרה על-פי חוק הנכים. בע"א 503/76 כהן נ' קצין התגמולים(1), מתייחס השופט ח' כהן להיעדרו של רופא במחנה הצבאי בשעה שחייל נזקק לטיפול רפואי, וקובע (שם (1), בעמ' 38:

'זאת היא נסיבה שאם כי אולי אינה מצדיקה קביעת גרימה עקב השירות, על-כל-פנים יתכן ותצדיק או תחייב קביעת החמרה עקב השירות" (ראו והשוו ע"א 342/76 כהן נ' קצין התגמולים (2)).

אמנם, ב-ע"א 5462/95 שניאור נ' קצין תגמולים – משרד הבטחון (3), נאמר כי:

'כאשר חייל נזקק לטיפול רפואי עקב מחלה שאין לה עם השירות ולא כלום ובעקבות גילוי המחלה והטיפול בה או בסיבוך הנוצר בעקבותיה, בדרך הרגילה והמקובלת נגרמה לו נכות, לא נוצרת זיקה של סיבתיות עם השירות ואין לקבוע כי הנכות נגרמה עקב השירות'.

ואכן, העובדה כי מחלתו של חייל נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי אין בה די, כשלעצמה, כדי להקים זכאות לתגמולים. גם עצם ההיזקקות לטיפול רפואי בתקופת השירות הצבאי אינה מקימה מניה וביה זכאות לתגמולים בגין תוצאותיו של הטיפול הזה, ואולם זכאות כזו יכול שתקום כאשר המחלה נגרמה או הוחמרה עקב טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות. התיבות 'עקב השירות', המופיעות בסעיף 1 לחוק הנכים (הגדרת המונח 'נכות'), כוללות בחובן בנסיבות מתאימות גם טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות. ודוק, כאשר הטיפול הרפואי שניתן לחייל אינו חורג מן הרגיל והמקובל, ובכל זאת נגרמה מחלתו של המטופל או הוחמרה, אין מתקיימת בהכרח זיקה סיבתית בין השירות הצבאי לבין הנכות. ברם במקום שהטיפול הרפואי שניתן לאדם בתקופת שירותו הצבאי סטה מ'כללי האמנות הרפואית", ומקום שבו בשל סטייה זו נגרמה מחלתו של החייל או הוחמרה, נקשר הקשר הסיבתי הדרוש" (שם, פסקה 8 לפסק הדין) (ההדגשות במקור – ר.ח.).

מן הכלל אל הפרט.

9. אין חולק כי במקרה דנן טענות התובע ביחס לרשלנות נתבע 1 מתייחסות הן לטיפול הרפואי אשר ניתן לו שנים מספר עובר לתחילת שירותו הצבאי והן לטיפול הרפואי אשר ניתן לו במהלך השירות הצבאי.

בחוות הדעת מטעם התובע בתחום א.א.ג. נאמר בעמ' 4 כדלקמן:

"אצל מר סרחאן לאחר שנותח ב-2004 בבי"ח רמב"ם, ילד בן 14 שנים, לא בוצעה ביקורת באמצעי דימות כנדרש למרות תלונותיו המבשרות רעות והמצב האובייקטיבי שהצביע על זיהום מוגלתי באוזנו. הכולסטאטומה צמחה מחדש באין מפריע, גרמה לסיבוכים בגין הרס עצמימיות השמע שבאוזן התיכונה, הרס בעצמות בסיס הגולגולת עם התפשטות תוך גולגולתית (צניחת מוח בחלל האוזן התיכונה) ופגיעה באיבר שיווי המשקל".

בהמשך חוות דעתו הוסיף המומחה מטעם התובע והתייחס לתלונותיו בשנת 2005 ואי קבלת הפנייה לבדיקות ולטיפולים המתאימים בנסיבות העניין, כמו גם לטיפול הלקוי במהלך שירותו הצבאי, שכזכור החל בשנת 2008, אולם, לעניין אחרון זה, קבע המומחה בפרק הסיכום, באומרו:

"התקופה הקריטית למניעת ההרס הנרחב באוזן הפנימית ובבסיס הגולגולת בשנים 2005-2006, היתה עם זעקתו הראשונה של הילד במרפאה על כאבי ראש, הפרשות בעלות ריח דוחה, טינטון והתקפי סחרחורת, תקופה קריטית זאת הוחמצה מתוך טיפול והשגחה מהסטנדרט הרפואי הסביר, חובת הזהירות הופרה ובגינם נגרם נזק גופני (אוזן פנימית ובסיס גולגולת) בלתי הפיך".

באשר לתחום הנפשי, בפרק "הפרשה" שבחוות דעתו, התייחס המומחה לאחריות רשויות הצבא להחמרת מצבו הנפשי של התובע, באומרו:

"מעבר למצבו הבריאותי שזכה להתעלמות מוחלטת מצד שלטונות הצבא, לא התייחסו שלטונות הצבא כלל למצב המשפחתי הקשה בו מצויה משפחתו של טארק במשך שנים".

ובפרק "הדיון" הוסיף מומחה התובע בתחום הנפשי וקבע בחוות דעתו:

"2. במצב זה גויס לצה"ל והתעלמות טוטאלית מבריאותו הפיזית והנפשית, תגובתו הנפשית לא איחרה לבוא, כבר בטירונות נצפו השינויים, תסמיני ההפרעה היו עם ביטוי חרדתי...

8. משמעות הדברים, שהצבא ידע על מצבו הרפואי הספציפי הזה והסכים לקבלו לשירות עם כל חולשותיו הפיזיות והנפשיות".

כמו כן, בפרק הסיכום קבע מומחה התובע בתחום הנפשי, כדלקמן:

"מדובר בצעיר בן 23 שנים. הסובל מתגובת חוסר הסתגלות עם ביטוי חרדתי. זה היה בתיכון בעקבות מחלת הסרטן והניתוחים באוזן שעבר ולשירות הצבאי. לדעתי כאשר גויס לצבא, כבר היה עם חולשות פיזיות ונפשיות (עקרון הגולגולת הדקה). בתקופת השירות הצבאי החמיר מצבו הנפשי עוד יותר. הופיעו נפקדויות וגניבת נשק לפגיעה עצמית. נזקק ליעוצים נפשיים כמעט בכל מסגרת אפשרית, צבאית, ציבורית ופרטית. מצבו הנפשי פגע לו ברבדים שונים בחייו, המשפחתי, תעסוקתי וחברתי".

10. ממכלול הציטוטים לעיל עולה ומתחייבת המסקנה כי לטענת התובע, עיקר הרשלנות הרפואית בתחום א.א.ג. המיוחסת לנתבע 1 הינה בגין הטיפול אשר קיבל במהלך השנים אשר קדמו לגיוסו לצה"ל, אף כי הועלו טענות גם ביחס לטיפול הרפואי שהיה במהלך השירות הצבאי. באשר לתחום הנפשי, הטענה היא כי מצבו הנפשי החמיר במהלך שירותו הצבאי בשל גיוסו בהעדר התחשבות במצבו הנפשי והפיזי.

11. כאמור, ועל כך אין חולק, החסינות הניתנת למדינה ושלוחיה בהתאם לחוק הנזיקין האזרחיים, אינה חלה על טיפול רפואי שלא ניתן במסגרת השירות הצבאי. לפיכך, הואיל ובמקרה דנן חלק נכבד מטענות התובע, הן בתחום א.א.ג. והן בתחום הנפשי, מתייחסות לטיפול הרפואי שניתן לתובע בטרם תחילת שירותו הצבאי, הרי ממילא אין לנתבע 1 כל חסינות ביחס לאותן טענות.

12. שונה המצב ביחס לטענות שהלעה התובע ביחס לטיפול הרפואי במהלך שירותו הצבאי והתייחסות רשויות הצבא למצבו הנפשי בעת גיוסו, ואשר על-פי הנטען החמיר את מצבו. בנדון, על פניו, נתבע 1 נהנה מהחסינות הקבועה בסעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים ותרופתו של התובע היא בהגשת תביעה בפני קצין התגמולים ומימוש זכויותיו בהתאם לחוק הנכים.

ודוק, פסק הדין אליו הפנה התובע בתגובתו, לפיו החסינות הקבועה בסעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים, אינה חלה על עוולת הרשלנות ובכללה ראשי הנזק בגין פגיעה באוטונומיה והעדר הסכמה מדעת, בכל הכבוד, לא ניתן על ידי בית משפט העליון, ולפיכך אינו מהווה הלכה פסוקה, מה גם והתובע עצמו הפנה בתגובתו לפסק דין אחר של בית המשפט המחוזי שלא קיבל אותה עמדה והשאיר אותה בצריך עיון.

13. על אף כי בשתי חוות הדעת מטעם התובע בתחום א.א.ג. ובתחום הנפשי, הועלו טענות המתייחסות הן לתקופת השירות הצבאי והן לתקופה אשר קדמה לה, אף אחת משתי חוות הדעת אינה מכמתת את הנכות שנותרה לתובע תוך הבחנה בין שתי התקופות הנ"ל.

בנסיבות העניין, תינתן לתובע שהות להגשת חוות דעת משלימות לעניין האמור לעיל וזאת עד ליום 20.6.15. ככל והתובע לא יגיש חוות דעת משלימות כאמור, ייחשב כי הוא מוותר על הגשתן.

14. לסיכום האמור לעיל, הבקשה נדחית וכל צד ייישא בהוצאותיו.

ככל והנתבעים חולקים על חוות הדעת מטעם התובע, לרבות חוות הדעת המשלימות, ככל ותוגשנה, עליהם להגיש חוות דעת נגדיות מטעמם, וזאת עד ליום 1.9.15, ועל התובע לשתף פעולה עם מומחי הנתבעים לצורך כך.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ה, 10 מאי 2015, בהעדר הצדדים.