1. בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 15.2.12, במסגרתה דחה את בקשת המבקש להורות על ביטול הסכמה שהושגה באותו תיק (תו"ח 8927-04-09), מיום 13.1.2011, על פיה הסכימו הצדדים כי המשיבה תהא רשאית לבצע את צו ההריסה שניתן ביום 8.3.07 בגדרי תיק פלילי 1145/07 של בית משפט השלום בחיפה, מבלי שהדבר יפגע בחובתו של הנאשם (המבקש דנן) לבצע את הצו הנ"ל.

2. הבקשה הוגשה ביום 28.10.13, כשנה ו-8 חודשים לאחר אותה החלטה אודותיה רוצים לערער.

רקע והשתלשלות הדברים

3. נגד המבקש הוגש כתב אישום בשנת 2007 (ת.פ. 1145/07) בגין בנייה ללא היתר של מבנה מגורים בעל 3 קומות בשטח של כ-350 מ"ר (להלן: "המבנה"), בגוש 12158 חלקה 32 בערערה (להלן: "המקרקעין"), וכן בגין שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר ובניגוד לתוכנית (להלן: "התיק הראשון").

4. ביום 8.3.07 הורשע המבקש על פי הודאתו בכתב האישום של התיק הראשון. במסגרת גזר הדין הוטל עליו בין היתר, להרוס את המבנה נשוא כתב האישום עד ליום 1.9.08. כמו כן הוטל על המבקש צו איסור שימוש במבנה שנכנס לתוקפו באופן מיידי.

5. משלא ביצע המבקש את ההריסה על פי צו בית המשפט הוגש נגדו בשנת 2009 כתב אישום בתו"ח 8927-04-09 (להלן: "התיק השני"), בגין אי קיום צו הריסה שיפוטי, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה.

6. ביום 13.1.11 הסכימה המשיבה, לאור מצבו הבריאותי הקשה של המבקש, כנטען על ידי בא כוחו (ואשר בעטיו לא יכול היה להתייצב לאף אחת מישיבות בית המשפט), להתלות ההליכים בתיק השני, כאשר מנגד הוסכם כי צו ההריסה, שהוטל על המבקש במסגרת התיק הראשון, יוטל גם על המשיבה, מדינת ישראל (הועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה), שתהא רשאית לבצע את ההריסה בעצמה בכל עת, מבלי שהדבר יגרע לחובתו של המבקש לבצעה.

7. ביום 1.1.2012, כשנה לאחר מתן ההחלטה בתיק השני, הגיש המבקש לבית המשפט קמא בקשה שעניינה ביטול ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ביום 13.1.11, בנימוק כי לא היה ער לקיומם של ההליכים בתיק השני ולפרטי ההסכמה שהושגה באמצעות בא כוחו.

8. ביום 15.2.12 דחה כב' השופט קמא, בהחלטה מפורטת ומנומקת, לאחר ששמע את המבקש, שאף נחקר בפניו (ביום 22.1.12), את הבקשה, תוך שהוא קובע עובדתית, כי המבקש היה מעורה בכל ההליכים שהתקיימו נגדו ומודע להסכמה שהושגה בתיק השני מיום 13.1.11, ולכן אין מקום להורות על ביטול ההסכמה.

9. בנוסף ובמקביל הגיש המבקש ביום 20.11.11 בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה שהוטל עליו במסגרת התיק הראשון, וביום 26.12.11 הגישה המשיבה תגובה לבקשה במסגרתה התנגדה לעיכוב ביצוע צו ההריסה.

ביום 12.3.12 הורה בית המשפט קמא על ביצוע צו ההריסה עד ליום 1.7.12, בכפוף לכך שלא יעשה שימוש במבנה.

10. ביום 2.9.12 הגיש המבקש עתירה לבג"ץ (בג"ץ 6455/12), במסגרתה התבקש בית המשפט להורות למשיבה לנמק מדוע לא תימנע מהריסת המבנה הבלתי חוקי שבנה המבקש.

11. ביום 19.6.13 בג"ץ דחה את עתירת המבקש, וקבע כדלקמן:

"4. דין העתירה להידחות על הסף. כמתואר לעיל, נגד המבקש מתקיים הליך פלילי בגדרו הוצא צו הריסה למבנה. מבלי להביע עמדה בשאלת ההסכמה בתיק השני – אשר נדמה כי לא נפל בה פגם כטענת העותר – הרי ככל שמבקש העותר להשיג על הסכמה זו, תוך פנייה לערכאה אחרת, לבד מבית משפט השלום – שומה היה עליו לעשות כן תוך הגשת ערעור על הכרעות הערכאה הפלילית. כך לא נעשה. סבורים אנו כי אין מקום לעקיפת המסלולים הדיוניים שנקבעו בדין, תוך הגשת עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק. זו אף זו, כידוע, אין זה מנהגו של בית משפט זה לשבת בערכאת ערעור על הכרעותיהן של ערכאות מוסמכות – בין אם העתירה הוגשה תוך המועד לערעור ובין אם לאחריו. יודגש כי העותר הסכים בשעתו לסמכותו של הועדה המחוזית לקיום צו ההריסה, וקיים קושי לקבל כעת הסתייגות מפיו בשלב כה מאוחר. יצוין כי אין בדברים משום קביעת כלל נחרץ ביחס לקניית סמכות בהסכמת הצדדים, אלא הדגש מצוי במועד העלאת הטענה, ובעיקר באכסניה לכך. לאמור – ככל שהתנגד העותר להסכמה, המסלול להשגה הינו אחר כפי שצוין...

ככל הנוגע לקיומם של ההליכים התכנוניים, הרי שעיון בפסיקת בית משפט זה מגלה כי הכלל הוא שאין מקום לעכב ביצועו של צו הריסה, כאשר הליכי תכנון המכשירים את המבנה אינם קיימים בעתיד הנראה לעין...

אף בכך יש כדי להקהות מטענות העותר... ".

12. בעקבות דחייה זו של העתירה הגיש המבקש ביום 28.10.13 את הבקשה דנן להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 15.2.12.

13. להשלמת התמונה עוד יצוין כי ביום 29.9.12 הגיש המבקש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה שהוטל עליו בתיק הראשון, וביום 18.10.12 דחה בית המשפט קמא את הבקשה הנוספת לעיכוב ביצוע כאמור, עת קבע שלא נמצא כי יש בידי המבקש להראות שהיתר בנייה נמצא בהישג ידו, או כי קיים סיכוי לקבל היתר בנייה תוך פרק זמן סביר.

נימוקי הבקשה

14. ההחלטה בתיק השני, להטיל גם על הועדה המחוזית את צו ההריסה נשוא התיק הראשון, נעשתה שלא על דעתו וללא הסכמתו של המבקש.

15. ההחלטה בתיק השני, נשוא הבקשה, למעשה משנה את פסק הדין בתיק הראשון, ולא היה סמכות בידי בית משפט קמא לעשות זאת.

16. החלטת בית המשפט קמא, המאפשרת לועדה המחוזית לבצע את הריסת המבנה, נוגדת את הוראות חוק התכנון והבנייה (להלן: "החוק"). על פי סעיף 205 לחוק ניתן להטיל את ההריסה על הנאשם ועל הועדה המקומית לתכנון והבנייה, אך לא על הועדה המחוזית.

בנדון מפנה המבקש לרע"פ 2889/08 מדינת ישראל נ' נועמן. פסק דין מיום 1.3.12.

17. המבקש פנה תחילה בדרך של עתירה לבג"ץ שכן התיק השני לא הסתיים בהכרעת דין וגזר דין. רק לאחר מתן פסק הדין בעתירה לבג"ץ פנה המבקש לדרך הערעור על ההחלטה קמא, אך לשם כך הוא זקוק לארכה.

18. הגם שפסק הדין בעתירה בבג"ץ ניתנה ביום 19.6.13, הבקשה דנן הוגשה ביום 28.10.13, כיוון שב"כ המבקש היה מאושפז עקב בעיה בריאותית בחודש מאי 2013 ועד לחודש אוקטובר 2013, ולכן לא היה יכול להגיש את הבקשה קודם לכן.

תגובת המשיבה

19. המשיבה מתנגדת להארכת מועד כאמור מהטעמים הבאים:

א. באשר לטענת המבקש כי לא הסכים להרשאת הועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה, הרי טענה עובדתית זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא, בהחלטה נשוא בקשת הביטול שהגיש, וזאת לאחר ששמע את המבקש והתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי.

בית המשפט קמא קבע כי לא נותן אמון בדבריו אלה של המבקש.

להווה ידוע כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה של הערכאה קמא בענייני מהימנות אלא במקרים חריגים, ואין המקרה הנדון מקרה חריג.

ב. באשר לטענה השנייה כי ההסכמה האמורה משנה את פסק הדין בתיק הראשון.

על כך ניתן להשיב בשניים:

1. אפילו נראה בהחלטה האמורה משום שינוי פסק דין בתיק הראשון יש לומר כי מדובר בתיק פסק דין בהסכמה שניתן לעשות בכל עת על פי סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט

2. אין מדובר בהכרח בתיקון פסק דין שכן צו ההריסה שהוטל על המבקש בתיק הראשון ממשיך לחול עליו גם לאחר ההסכמה בתיק השני. אלא שהסכמת המבקש מהווה מעין ייפוי כח מטעם המבקש למדינה לשם ביצוע צו ההריסה.

ג. באשר לטענה השלישית, בדבר העדר סמכותו של בית המשפט להסמיך את המדינה לבצע את צו ההריסה שניתן לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה, וזאת בהסתמך על רע"פ 2889/08 מדינת ישראל נ' נועמן – הרי לאחר פסק דין נועמן הנ"ל ניתנו שני פסקי דין בערעור בהרכב תלתא (עע"מ 8324/12 שרקיה ואח' נ' מדינת ישראל, ורע"פ 9012/12 מחאמיד נ' מדינת ישראל ואח' – פורסמו במאגר נבו), בהם קבע בית המשפט העליון כי האמירות ברע"פ 2889/08, לפיהן לא ניתן להסמיך את המדינה לבצע צווים לפי סעיף 205 לחוק, הן אמרת אגב בלבד, ואינן הלכה מחייבת. בית המשפט העליון גם פסק לגופם של דברים כי "הקביעה כי לא ניתן להסמיך, אפילו בגזר דין, ועדה מחוזית לבצע צו הריסה היא מרחיקת לכת".

גם בית משפט זה בערעור עפ"א (חי') 53704-02-13 הועדה המחוזית לתכנון ובנייה – חיפה נגד עבד מחאג'נה (פורסם במאגר נבו), ציין (תוך הזכרת פס"ד שרקיה לעיל) כי גם לועדה המחוזית סמכות לביצוע צו הריסה, בדיוק כפי שלועדה המקומית יש סמכות כזו בהתאם לסעיף 205 לחוק התכנון והבנייה, וזאת מעבר לסמכותו הטבועה של בית המשפט להסמיך גם את הועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה.

ואכן בתי המשפט מסמיכים את המדינה ברגיל לבצע את צו ההריסה (ובתגובת המשיבה אוזכרו מספר פסקי דין כאמור במסגרת הוסמכה הועדה המחוזית לביצוע צו הריסה).

20. לאור כל זאת סבורה המשיבה כי יש לדחות הבקשה דנן ולהעדיף את סופיות הדיון.

תשובת המבקש

21. בתשובתו לתגובה המשיבה חזר המבקש למעשה על תגובתו וביקש לקיים דיון בבקשה.

דיון בבקשה

22. לאור בקשת המבקש קיימתי דיון בבקשה במסגרתה חזר ב"כ המבקש על נימוקי בקשתו, תוך שהוא מציין כדלקמן:

א. עוה"ד שייצג את המבקש בתיק השני, ובהסכמה שקיבלה תוקף של החלטה נשוא בקשה זו, לא הבין מה הוא עשה, שכן הוא חשב שהוא מועיל למבקש (עמ' 2 לפרו' שו' 4).

ב. לשאלה מדוע המבקש מאז גזר הדין נשוא התיק הראשון ועד היום, כשבע שנים, לא סיים את רישוי הבית השיב: זה בטיפול והגישו תוכניות (עמ' 2 לפרו' שו' 10-11).

23. ב"כ המשיבה במסגרת הדיון חזר על עיקרי טענותיו.

דיון והכרעה

24. נקודת המוצא לדיוננו הוא סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982.

מהוראת חוק זה עולה, כי בשונה מההליך האזרחי, אין צורך ב"טעמים מיוחדים", לשם הארכת מועד בפלילים. ביסוד גישה זו מונחת צורך למתן שיקול רחב לבית המשפט בנוגע להארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, שעניינם חפות או אשמתו של אדם וכן מידת עונשו.

לכן, כשמוגשת בקשה להארכת מועד על ידי נאשם (להבדיל מהמדינה), ייטה בית המשפט להתייחס לבקשה זו ביתר חיוב, על מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו. רגישות זו נגזרת מהפוטנציאל הטמון בהליכים פליליים מפגיעה בחרותו, כבודו ובשמו הטוב של הנאשם.

יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי מתן ארכה בהליכים פליליים ייעשה כדבר שבשגרה, שהרי זהו היוצא מן הכלל. בהתחשב בעקרון סופיות הדיון ובצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; בהתחשב באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור, אין ליתן ארכה להגשת ערעור או בקשת ערעור בפלילים, אלא בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת. ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יקבע משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

ראה לעניין זה:

בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו);

בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו).

25. בבש"פ 6125/09 המוזכר לעיל דובר באיחור בהגשת בקשת רשות ערעור של 5 שבועות, ושם דחה בית המשפט את הבקשה כיוון שלא מצא שמדובר באיחור לא מבוטל והסבר לאיחור שאינו מרשים (סעיף 8 להחלטה).

26. במקרה דנן סבורני, הן לנוכח האיחור הרב בהגשת הבקשה (כשנה ו-8 חודשים) והן לנוכח העובדה שלטעמי אין טעם ממשי למתן הארכה, כי יש לדחות הבקשה.

27. כאמור טענותיו של המבקש פורטו בסעיפים 14-16 לעיל, ותגובת המשיבה לטענות אלה פורטו בסעיף 19 לעיל.

שוכנעתי יותר מתגובת המשיבה, כמפורט לעיל ולא נותר לי אלא להפנות לשם.

28. אוסיף ואדגיש כי גם כב' השופט הנדל בהחלטתו לדחיית הבג"ץ שהגיש המבקש, כמפורט בסעיף 11 לעיל, יותר מרמז כי לטעמו לא נפל פגם בהסכמה שהושגה בתיק השני, ובכל אופן ציין כי קשה לקבל הסתייגות מצד המבקש שניתנה באיחור כה רב.

29. נזכיר כי ההסכמה בתיק השני ניתנה עת היה המבקש מיוצג, כאשר לכל אורך הדיונים בתיק השני היו נוכחים בנו של המבקש, או אחיו של המבקש או שניהם.

בהחלטה נשוא בקשה זו נכח אחיו של המבקש, וזאת מעבר לנוכחותו של ב"כ המבקש.

הנימוק שהעלה ב"כ המבקש בדיון בפניי כי ב"כ המבקש שם לא הבין מה הוא עשה, שכן הוא חשב שהוא מועיל למבקש (ראה סע' 22 (א) לעיל), אינו נימוק רציני.

30. נזכיר כי כב' השופט קמא נתן את החלטתו מיום 15.2.12, בה דחה את הבקשה לביטול ההסכמה, לאחר ששמע את המבקש ולא האמין לגרסתו כי לא ידע על ההחלטה נשוא ההסכמה סמוך לאחר הינתנה.

מדובר בהחלטה מפורטת, מנומקת, המלמדת לכאורה על כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, דבר שמשליך, וזאת מעבר לאיחור הרב בהגשת הבקשה, על החלטתי שלא להיעתר לבקשה הנדונה.

31. בכוונה התחלתי דווקא בנימוקי הבקשה לגופם ולא בעצם האיחור הרב, וזאת כיוון שבכל אופן רציתי לבחון את טענות המבקש ואת סיכויי הערעור.

יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מסדר הזמנים דלעיל המלמד על איחור רב בהגשת הבקשה.

נזכיר כי ההחלטה על ההסכמה ניתנה ביום 13.1.11.

רק ביום 1.1.12, כשנה לאחר הבקשה, החליט המבקש להגיש את הבקשה לבית המשפט קמא לביטול ההחלטה בתיק השני.

לא היה הסבר למבקש מה פשר האיחור הרב.

על אף האיחור הרב בחר השופט קמא לבחון את הבקשה לגופה ודחה אותה.

אם בכך לא סגי – ההחלטה הדוחה את הבקשה לבית המשפט קמא ניתנה ביום 15.2.12, ורק ביום 28.10.13 הוגשה הבקשה דנן.

אפילו נקבל את דברי בא כוחו של המבקש כי חשב שצריך להגיש בג"ץ על ההחלטה, הרי פסק הדין בבג"ץ ניתן ביום 19.6.13, והבקשה דנן הוגשה כ-4 חודשים לאחריו.

הנימוק של ב"כ המבקש כי היה מאושפז תקופה ארוכה, עם כל ההבנה למצב, אינו כשלעצמו, במסגרת ההשתלשלות דלעיל, מהווה הצדקה להגשת הבקשה באיחור של למעלה מ-4 חודשים מאז פסה"ד בבג"ץ, ומן הראוי היה כי המבקש או מי מטעמו היה דואג להגיש את הבקשה, בין אם באמצעות עו"ד אחר ממשרדו של בא כוחו הנוכחי או באמצעות עו"ד אחר.

32. כך או כך, לא שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה, בין אם לנוכח האיחור הרב בהגשתה ובין אם לגופה (לנוכח סיכויי הערעור שאינם גבוהים), ויש להעדיף במקרה זה את עקרון סופיות הדיון.

33. על כן אני דוחה הבקשה.

34. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תעביר החלטה זו לב"כ הצדדים.

החלטה זו ניתנה על ידי כרשם בית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, כ"ח אדר ב תשע"ד, 30 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.