1. התביעה שלפני עוסקת בשאלת חבותה של הנתבעת להודיע לצרכן על העלאת תעריפים הצפויה במהלך תקופת מבצע.

הסוגיה המשפטית שבקשה זו מעמידה בפנינו, נוגעת להגדרת "מועד סיום העסקה או ההתחייבות" הקבועה בסעיף 13(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981, ועניינה בשאלה מתי חלה על העוסק החובה להודיע לצרכן על סיום ההטבה.

בקליפת אגוז אציין, כי עניין לנו במצב דברים בו הצרכן התחייב בהסכם עם העוסק למבצע בן שנתיים לפיו בשנה הראשונה חויב במחיר מוזל, בשנה השנייה חויב במחיר מוזל אך גבוה יותר ובשנה השלישית התעדכנה החבילה למחירה המלא.

הצרכן בתביעה זו טען שהנתבעת הפרה חובתה בהתאם לחוק הגנת הצרכן משלא הודיעה לו בתום השנה הראשונה שהסתיימה התקופה בה המחיר המוזל נגבה, וכעת המחיר הנגבה יהיה אומנם מוזל אך גבוה יותר מהמחיר שנגבה בשנה הראשונה.

הנתבעת טענה מנגד כי חובה על העוסק להודיע רק בתום תקופת המבצע, קרי בתום השנתיים, זאת גם אם המחיר השתנה במהלך תקופת המבצע.

2. טענות הצדדים:

א. בחודש אוגוסט, כך על פי כתב התביעה, הבחין התובע בחיוב יתר בכרטיס האשראי שלו, שבוצע ע"י הנתבעת, חברת בזק בינלאומי, בסך 71 ₪ לחודש במקום 29 ₪, כפי שחוייב קודם לכן. הוברר לו כי החיובים התמשכו על פני חמישה חודשים. לטענת התובע, בימים 8.8.13 ו-11.08.13 פנה לנתבעת בבקשה לפיצויים בגין סכומי יתר שנגבו ממנו ולניתוקו מהחברה מפני שזו לא הודיעה לו מראש על שינויים בתנאי ההתקשרות, אך בקשתו נדחתה. עוד טוען התובע כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב כאשר מעט לפני המועד בו החלה הנתבעת להעלות את מחיריה, הפסיקה לשלוח אליו את החשבוניות חודשיות בדואר. התובע הוסיף וטען כי נאמר לו ע"י הנתבעת שהחשבוניות נשלחו אליו למייל שהיא פתחה בעבורו. אך, הוא אינו מכיר כתובת זו ומעולם לא מסר אותה לנתבעת. בדיון הכחיש התובע קבלת המכתב מיום 4.3.12 בו נכתבו פרטי המבצע וכתובת המייל שנפתחה עבורו. התובע טען שבמעמד ההצטרפות מסר לנתבעת כתובת מייל שונה מזו שנפתחה לו ע"י הנתבעת ודרכה אף קיבל מיילים מהנתבעת בעבר. התובע טען שהנתבעת פעלה בחוסר תום לב ובניגוד לחוק כשלא הודיעה על סיום המבצע ושינוי התעריפים. התובעים עתרו לחייב הנתבעת בהשבת הסכום שנגבה ביתר בסך של 222 ₪ ובפיצויים בגין נזק לא ממוני בסך של 10,000 ₪ בהתאם לחוק הגנת הצרכן.

ב. הנתבעת טענה מנגד כי פעלה על-פי ההסכם שנחתם בינה לבין התובע ביום 4.3.12, כאשר התחבר לשירותי הגלישה ברשת האינטרנט ובחר להצטרף לחבילת הגלישה "Hot-12 מבצע תוספת 10". במסגרת החבילה, בשנה הראשונה ישלם התובע סך של 29.90 ₪ לחודש, החל מהשנה השנייה יתעדכן מחיר החבילה לסך של 69.90 ₪ לחודש ואילו בשנה השלישית מחיר החבילה יתעדכן למחיר המלא בסך 139.90 ₪ לחודש. הנתבעת טענה כי פרטים אלו הוסברו לתובע במעמד הצטרפותו לחבילת הגלישה, במכתב ההצטרפות שנשלח למענו והן בראש החשבוניות החודשיות שנשלחו אליו. בנוסף, בנוגע לכתובת הדואר האלקטרונית, טענה הנתבעת כי התובע לא ביקש לעדכן את כתובת המייל הראשונית ככתובת קבועה ומשכך נפתחה לו תיבה חדשה, כאשר כל המידע אודות פרטי תיבת הדואר האלקטרונית אשר נפתחה צוינו במכתב ההצטרפות ואף העובדה כי דברי דואר ישלחו לתיבה זו, ומכתב ההצטרפות נשלח לתובע באמצעות דואר ישראל. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ביום 4.3.13 התעדכנה גובה ההטבה בהתאם לתנאי החבילה לסך של 69.90 ₪. אך, תקופת ההטבה במנוי עתידה הייתה להסתיים לאחר שנתיים ולא לאחר שנה, ביום 4.3.14, ומשטרם הסתיימה תקופת ההטבה לא היה צורך במשלוח הודעת התראה. נציגת הנתבעת טענה בדיון כי אף בחשבוניות שכן נשלחו לו והגיעו לידיעתו נרשמה תום תקופת המבצע, אך מבחינת הנתבעת ההטבה טרם הסתיימה ולא חלה עליה חובה להודיע על שינוי התעריף בתוך תקופת המבצע. בהודעה ששלחה הנתבעת לאחר הדיון, טענה לאשם תורם מצד התובע, שהיה מודע עם חתימת ההסכם הראשוני לעליית המחיר הצפויה במהלך המבצע, וטענה להפרת עקרון תום הלב, המקימה השתק לבעל הדין.

3. דיון:

א. אין מחלוקת שביום 4.3.12 נחתם בין הצדדים הסכם הקובע כי המבצע הינו לתקופה של שנתיים כאשר בשנה הראשונה על התובע לשלם בעבור החבילה סך של 29.90 ₪ לחודש כולל מע"מ ובשנה השנייה מתעדכן מחיר החבילה לסך של 69.90 ₪ לחודש כולל מע"מ.

השאלה שבמחלוקת הינה האם על הנתבעת מוטלת החובה ליידע את הצרכן בדבר העלאת התעריפים הצפויה בתוך תקופת המבצע אם לאו. על שאלה זו עונה אני בחיוב. ואבאר.

ב. סעיף 13 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, שכותרתו "עסקה לתקופה קצובה", קובע כדלקמן:

"13א. (א) בסעיף זה –

"מועד סיום העסקה או ההתחייבות" – אחד ממועדים אלה, לפי העניין:

(1) מועד סיום העסקה לפי פסקה (1) להגדרה "עסקה לתקופה קצובה";

(2) מועד סיום התקופה שבה נרכשים טובין או שירותים במחיר מוזל או שניתנת הטבה אחרת בעבורם לפי פסקה (2) להגדרה האמורה;

(ב) בעסקה לתקופה קצובה שבה מחייבת עוסק חשבון של צרכן בתשלומים, לפי הרשאה לחיוב חשבון או לפי הרשאה לחיוב כרטיס אשראי כהגדרתו בסעיף 14ב(ב), יודיע העוסק לצרכן, בתקופת ההודעה, על מועד סיום העסקה או ההתחייבות..."

סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, שכותרתו "עסקת מכר מרחוק", קובע כך:

"14ג. (א) בשיווק מרחוק חייב העוסק לגלות לצרכן פרטים אלה לפחות:

(1) השם, מספר הזהות והכתובת של העוסק בארץ ובחוץ לארץ;

(2) התכונות העיקריות של הנכס או של השירות;

(3) מחיר הנכס או השירות ותנאי התשלום האפשריים;

(4) מועד ודרך הספקת הנכס או השירות;

(5) התקופה שבה ההצעה תהיה בתוקף;

(6) פרטים בדבר אחריות לנכס;

(7) פרטים בדבר זכות הצרכן לבטל את החוזה, בהתאם להוראות סעיף קטן (ג)."

ג. מהאמור לעיל עולה, כי על הנתבעת חלה החובה להודיע לצרכן על מועד סיום העסקה או מועד סיום התקופה שבה נרכשים השירותים במחיר מוזל או שניתנת הטבה אחרת בעבורם.

לגישת הנתבעת, חלה עליה החובה ליידע את הצרכן בדבר מועד סיום העסקה, קרי סיום המבצע לאחר שנתיים ועליית המחיר לסך של 139.90 ₪. אך, לא חלה עליה החובה ליידע הצרכן בדבר שינוי התעריפים במהלך תקופת המצבע. קרי, לא חלה עליה החובה ליידע את הצרכן בתום השנה הראשונה שהמחיר לשנה השנייה עולה מ- 29.90 ₪ לסך של 69.90 ₪.

ברם, גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק הברורות הקובעות כי מועד סיום העסקה הינו אחד מאלה עפ"י העניין, ובמקרה דנן יש להחיל את ס"ק (2) הקובע כדלקמן: "מועד סיום התקופה שבה נרכשים טובין או שירותים במחיר מוזל"

לגישתי, מהלשון הברורה של החוק עולה כי על הנתבעת חלה החובה לעדכן הצרכן גם בתוך תקופת המבצע, שכן תמה תקופת ההטבה בה ניתן השירות במחיר המוזל וכעת מתחילה תקופת הטבה אחרת, בה אומנם המחיר עדיין מוזל, אך הוא גבוה יותר מהמחיר הקודם.

הדבר עולה בקנה אחד עם מטרת חוק הגנת הצרכן, כפי שהוגדרה ע"י המחוקק, ולפיה:

"כדי להגן על הצרכן מוצע לקבוע בחוק שורה של חובות ואיסורים על העוסקים – היצרנים, היבואנים, הסוחרים ונותני השירותים – שמטרתם הכוללת היא למנוע הטעיית הצרכן, להביא לידיעתו מידע מלא ככל האפשר על טיב העסקה שהוא עומד לעשות, ולתת לו כלים לממש את זכויותיו בדרך של הגשת תובענה לפיצויים במקרה של נזק, שנגרם לו עקב הפרת ההוראות."

(מתוך: מבוא לדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן, הצעת חוק 1469, 16.7.1980)

סבורה אני כי ת"צ (מחוזי י-ם) 3196/09 אלי כהן נ' בזק בינלאומי בע"מ, תק מח 2011 (2) 18457, 18460 (2011) (להלן: "הלכת כהן"), אליה מפנה הנתבעת בכתב ההגנה, אינה חלה עוד מהטעם שהתייחסה למקרה שארע בטרם כניסתו לתוקף של תיקון 22 לחוק הגנת הצרכן ביום 1.1.09. בעוד אין חולק כי האירוע נשוא התביעה שבפניי, ארע לאחר התיקון. נהפוך הוא, מהלכת כהן ניתן ללמוד, כי החובה שלא היתה מוטלת אז, נוספה מאז חקיקתו.

יתרה מכך, הלכה זו עניינה מתן היתר לתביעה ייצוגית, שכידוע, הטעמים לדחייתה שונים.

וכך נאמר לעניין זה בהלכת כהן עצמה:

"13. כך גם, בכל הנוגע לטענות המבקש בדבר אי יידועו במהלך ההתקשרות על השינוי בתעריפים. בצדק נטען כי החובה לעשות כן המוטלת בחוק הגנת הצרכן נוספה לחוק במסגרת תיקון מס' 22 מיום 2.4.08 שנכנס לתוקף רק ביום 1.01.09 לאחר האירוע נשוא התביעה, ואיני סבור כי ניתן לגזור חובה מעין זו, אשר המחוקק ראה לנכון גם לתת ארכה של תשעה חודשים עד למועד כניסתה לתוקף, מחובת תום הלב."

גם עקרון תום הלב והאשם התורם שמייחסת הנתבעת לצרכן, אינם רלוונטיים כשמדובר בהפרת החובה ליידע את הצרכן בהתאם לחוק הגנת הצרכן. במאמר מוסגר אציין כי לעקרונות אלה, יתכן ויינתן משקל בדבר גובה הפיצוי שיקבע אך לא ביחס לעצם ההפרה.

לעניין זה, ניתן להפנות לדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 24) (עסקה לתקופה קצובה ומשלוח חשבוניות בעסקה תשלומים), התשס"ח-2008, שם קיימת התייחסות מפורשת לעסקאות מסוג העסקה דנן, מתוך ההכרה בפגיעה העלולה להיגרם לצרכן, כאשר חידוש העסקה מתרחש באופן אוטומטי, והינו לרוב בתעריף גבוה מהתעריף אותו שילם הצרכן, ונקבע כי הצרכן אומנם מודע לתום ההטבה, אך אינו מנהל מעקב מסודר אחר פקיעת ההטבה, ולפיכך אינו מודע לסיומה ועל העוסק מוטלת החובה ליידע אותו על כך:

"מטבע הדברים, רוב רובם של הצרכנים אינם מנהלים מעקב מסודר אחר מועד פקיעת החוזה או מועד סיום ההטבה שבשלה התקשרו בעסקה, ולפיכך אינם מודעים למועד סיום החוזה או ההטבה. כך, העוסק ממשיך לחייב את הצרכן בתשלומים שהם לעתים קרובות גבוהים מהסכומים שבהם התחייב בעת ביצוע העסקה לגבי אותו מוצר או שירות. תופעות אלה פוגעות בצרכן, שכן בתנאי התחרות בשוק הוא היה יכול להשיג תנאים משופרים"

ראו גם פסקה 17 לפסק דינה של כב' השופטת שידלובסקי-אור בתא (י-ם) 9005/03 היועץ המשפטי לממשלה נ' שחל טלרפואה בע"מ (פורסם בנבו, 30.4.2007), שניתן עוד בטרם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק הגנת הצרכן, שם נאמרו הדברים הבאים:

"אנו מקבלים את ההנחה הסבירה, כי יש לקוחות אשר אינם ערים למועד המדויק של סיום תקופת ההתקשרות ולצורך במתן הודעה מיוחדת כדי לסיימה. לכן, יש להבטיח מנגנון יעיל לסיום החוזה שיענה גם על הרצון של לקוחות אלו להשתחרר מההסכם. בעניין זה הפנו היועמ"ש והמועצה לצרכנות להצעה לתיקון חוק הגנת הצרכן (הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 15) (עסקה לתקופה קצובה) התשס"ה-2004, ה"ח הכנסת מספר 54). לפי הצעת החוק, במקרה של עסקה לתקופה קצובה, בה מחייב עוסק את חשבונו של הצרכן או את כרטיס האשראי שלו בתשלומים עיתיים לפי הרשאה, על העוסק להודיע לצרכן לא יאוחר מ-30 ימים לפני מועד סיום העסקה או ההתחייבות על סיומם. על הצרכן להסכים להארכת הסכם ההתקשרות, שאם לא כן היא מבוטלת בסיום התקופה. עם זאת, ביחס לסוגי עסקאות מסוימים שיקבעו, ההתקשרות בין העוסק והצרכן תתחדש מאליה בתנאי שהעוסק שלח הודעה מתאימה על סיום ההתקשרות, על חידושה ועל זכותו של הצרכן לסיימה. בדברי ההסבר להצעה זו נאמר, כי במקרים של עסקאות בהן קשור הצרכן בחוזה לתקופה מסוימת, בדרך כלל תמורת הנחה או הטבה, הוא אינו מודע לכך שהחוזה מתחדש מאליו בתום אותה תקופה, וכתוצאה מכך ממשיך העוסק לחייב את הצרכן בתשלומים, שלעיתים גבוהים מאלו להם התחייב בעת ביצוע העסקה. כמו כן, הדבר פוגע באפשרות של הצרכן להתקשר עם מתחרים שמציעים תנאים ומחירים טובים יותר מבחינתו. אמנם, המדובר בהצעת חוק בלבד שאינה מחייבת, אולם יש בה כדי לשפוך אור על אופיים של הסכמי התקשרות מתמשכים דוגמת ההסכם שבפנינו."

בתצ (ת"א) 15961-03-11 אסי בן דוד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 9.10.13), נקבע ע"י כב' השופטת אלמגור, כדלקמן:

"אם כן לשון החוק מורה לנו כי בשביל שהתקשרות תיחשב עסקה לתקופה קצובה מהסוג השני, יש צורך בהצטברותם של שני תנאים: בתנאי הראשון ביקש המחוקק להבטיח שכבר כשהצרכן מתקשר עם העוסק, יובהר לו כי העוסק מוזיל את מחיר השירות לתקופה מסוימת והוא יקבל את מלוא המידע על אודות העסקה, ובפרט המחיר שבו יחויב כאשר תגיע תקופת ההוזלה לסופה. כך תוכל הסכמתו בעת ההתקשרות לחול ביודעין גם על עליית המחיר. התנאי השני נועד להזכיר לצרכן חודש עד חודשיים מראש כי המחיר עתיד לעלות, כך שתאריך תפוגת ההטבה לא יפרח מזיכרונו."

דברים אלה יפים גם לענייננו, ובהתאם להם חלה החובה על הנתבעת להודיע ולהזכיר לצרכן, אשר אינו ער למועד המדויק של סיום תקופת ההטבה הראשונה כי זו הסתיימה. וכעת, בשנה השנייה, חלה תקופת ההטבה אחרת והמחיר שיגבה בעבור השירות גבוה יותר. כך נשמרות זכויותיו של הצרכן בהתאם לחוק הגנת הצרכן, לרבות אפשרותו לעשות סקר שוק ולהשיג תנאים משופרים, במידה וחפץ הוא בכך. ברם, משלא התקבלה כל הודעה והמחיר עלה אוטומטית ע"י הנתבעת, נפגע הצרכן.

ד. לאחר שקבעתי כי מוטלת היתה על הנתבעת החובה ליידע התובע בדבר תום תקופת ההטבה הראשונה ועליית המחיר הצפויה בתקופת ההטבה השנייה, הרי שלא יכול להיות חולק, שאין די בחתימת התובע על הסכם ראשוני ובשליחת מכתב התקשרות (שהתובע מכחיש קבלתו) בתחילת המבצע, שנה קודם לסיום הטבה ראשונה, בכדי לעמוד בחובה זו.

גם בחשבונותיה החודשיים ציינה הנתבעת את מועד תום תקופת המבצע, קרי שנתיים ממועד חתימת ההסכם. אך, לא ציינה את מועד עלייתו של התעריף הצפויה לאחר שנה ממועד חתימת ההסכם, בתוך תקופת המבצע.

במאמר מוסגר אציין, שהתובע טען כי חשבונות אלה כלל לא הגיעו לידיעתו ונשלחו למייל שנפתח מטעם הנתבעת ללא ידיעתו. ברם, משחשבונות אלה אינם מציינים כלל את מועד עליית המחיר לאחר שנה, לא מצאתי לנכון להכריע בשאלה, האם הגיעו לידי התובע אם לאו והאם שליחת חשבוניות לכתובת שנפתחה ע"י הנתבעת, עומדת בחובת הודעה זו אם לאו. אך אוסיף ואומר, כי נקבע כבר בפסיקה שחשבוניות בהן מופיע סכום החיוב, אינן מהוות מסמך התקשרות והסכמה, אלא אישור על ביצוע תשלומים עפ"י ההתקשרות.

לפיכך, לא יכול להיות חולק שהנתבעת לא יידעה את התובע לאחר שנה שתמה תקופת ההטבה הראשונה וכי מעתה ובמשך תקופת ההטבה השנייה תעריף השירות יתייקר. לאור האמור, הנתבעת לא עמדה בחובתה בהתאם לחוק הגנת הצרכן להודיע לצרכן על סיום התקופה בה התקבל השירות במחיר מוזל ועל העלייה הצפויה במחיר בשנה השנייה.

4. פיצויים לדוגמא:

סבורה אני, כי אכן מוטלת על הנתבעת, בהתאם לסעיף 31 א(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981; ולחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשמ"א – 1981, החובה לפצות את התובע ללא הוכחת נזק בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע בעקבות הפרת החוזה, הפרת חובת ההודעה, כמפורט בהרחבה לעיל. ברם, בקביעת גובה הפיצויים נתתי משקל לידיעתו של התובע ולעקרון תום הלב.

לפיכך, אני פוסקת לטובת התובע פיצוי בסך של 1,500 ₪.

ויפים לענייננו דברים שנקבעו ברת"ק (ת"א) 39593-11-10 אורן קאשי נ' הוטל מערכות תקשורת בע"מ (טרם פורסם, מיום 9.3.11):

"מטרת סעיף 31א היא לעודד אכיפה "פרטית", בידי צרכנים, של הוראות חוק הגנת הצרכן, באמצעות הענקת זכות לצרכנים לתבוע פיצוי לדוגמא מעוסקים אשר הפרו את הוראות החוק. מוצדק לתבוע פיצוי לדוגמא במקרים שבהם אם לא יעשה כן, המזיקים יחמקו מאחריות. עוד הוסבר כי חולשת הצרכן באה לידי ביטוי גם בשל מימוש זכויותיו בביהמ"ש. וכך, כדי לשפר את הכדאיות הכלכלית של הצרכן לעמוד על זכויותיו בביהמ"ש וכדי להרתיע עוסקים מניצול חולשתו של הצרכן ומהפרת הוראות החוק, יש להעניק לצרכן זכות לתבוע פיצויים לדוגמא."

5. בהתאם, יש לפסוק לטובת התובע החזר בגין חיובי היתר שנגבו ללא הודעה בסך של 222 ₪.

6. סוף דבר:

התביעה מתקבלת. הנני מורה לנתבעת לשלם לתובעים סך של 1,722 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 28.10.13, ועד לביצוע התשלום בפועל.

בהתחשב בנסיבות העניין, תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך 500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.