לפניי תביעה כספית מיום 30.10.13 ע"ס 5,700 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 16.8.12. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 23.2.15 נערכה בפניי ישיבה מקדמית, שבה נשמעו ראיות הצדדים (יצוין כי ביום 10.12.14 נערכה ישיבה מקדמית קודמת אך בה לא נשמעו ראיות). הישיבה הוקלטה כך שתמלול ההקלטה (מילה במילה) מהווה את פרוטוקול הישיבה (הפרוטוקול נסרק לתיק ביום 4.3.15). בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם (סיכומים אחרונים הוגשו ביום 22.3.15).

מדובר בתביעה של בעל הרכב הניזוק בתאונה, התובע פיצוי, כבעל הרכב הניזוק, על כל נזקי הרכוש שנגרמו לרכב ולו בתאונה. מדובר אפוא במה שקרוי תובע פרטי, שיש לו ביטוח רכוש צד שלישי בלבד (ולא מקיף), ולכן אין לו חברת ביטוח שממנה הוא יכול (חוזית) לקבל פיצוי בגין נזקו.

הנתבעת הינה הנהגת ברכב המזיק הנטען במועד התאונה. לנתבעת ולרכבה אין כל ביטוח רכוש רלוונטי (מקיף או צד שלישי), כך שבמידה שהיא תחויב בפס"ד זה בתשלום לתובע, התשלום ייעשה מכיסה בלבד.

הרכבים המעורבים בתאונה

בתאונה מעורבים 2 רכבים:

• רכב התובע – אופנוע מתוצרת סוזוקי ש.י. 2008 מ.ר. 5370364 (להלן – "האופנוע").
• רכב הנתבעת – רכב פרטי מ.ר. 5134217 (להלן – "הפרטי").

מקום התרחשות התאונה: רחוב יגאל אלון בת"א (מכיוון דרום לכיוון צפון).

שעת התרחשות התאונה: בוקר - שעת אור יום.

המחלוקת

הצדדים הציגו גרסות שונות לנסיבות התרחשות התאונה. אין חולק כי עובר לתאונה נסעו שני הרכבים באותו כביש ובאותו כיוון, כאשר הפרטי נמצא בשיירת רכבים המתקדמים לאיטם בנסיעה ישר וקדימה לקראת צומת מרומזר בהמשך הכביש וכאשר האופנוע עוקף את שיירת הרכבים משמאלה ובמקביל (חלקו בגלישה לנתיב הנסיעה הנגדי בכביש). המחלוקת העובדתית היא בשאלה, האם, כגרסת התובע, הפרטי ביצע פנייה פתאומית ומהירה (ללא איתות ואזהרה) שמאלה תוך יציאה מהשיירה וחציית הנתיב הנגדי במטרה להגיע למקום חנייה אנכי שבעבר הכביש השני (באופן שהתעלם מקיומו של האופנוע במקום וחסם את נתיב נסיעת האופנוע וגרם לנפילת האופנוע על צדו השמאלי, מבלי שייווצר כל מגע בין הרכבים), או שמא, כגרסת הנתבעת, הנסיעה של הפרטי לכיוון מקום החנייה הנ"ל נעשתה בזהירות ולאחר איתות ולא במהירות, כאשר נהגת הפרטי מסתכלת לפני כן לשמאלה ולא רואה שם את האופנוע המתקרב, ואז האופנוע הגיח לפתע בפגע בפרטי בעת שהפרטי היה במהלך נסיעה של פנייה שמאלה.

המחלוקת העיקרית הינה אפוא בשאלת נסיבות התרחשות התאונה ובשאלה הנגזרת מכך של הגורם האחראי לקרות התאונה.

קיימת מחלוקת משנית גם במישור הנזק.

הראיות שהציגו הצדדים

• כתבי הטענות, על נספחיהם.
• תמונות נזקי הרכבים והזירה בה התרחשה התאונה.
• אישור על פניית התובע למשטרה.
• עדויות עדים מטעם שני הצדדים בדיון בפניי: מטעם התובע – התובע בעצמו כנהג האופנוע וכן עד ניטראלי, מר רוני כהן; מטעם הנתבעת – הנתבעת בעצמה כנהגת הפרטי.

הכרעה

דין התביעה להתקבל, באופן חלקי.

מצאתי שיש לחלק את האחריות לקרות התאונה ולכל נזקיה בין שני הנהגים המעורבים, כך שהנתבעת אחראית בשיעור % 60 ואילו התובע אחראי בשיעור % 40.

אנמק בקצרה ובתמצית את מסקנתי האחרונה:

• מצאתי לקבוע את הממצאים העיקריים הבאים לגבי אופן התרחשות התאונה, וזאת לאחר בחינת כל הראיות ותוך התחשבות במכלול הראיות:
  • עובר לתאונה האופנוע נסע (עקף את שיירת הרכבים שהפרטי היה חלק ממנו), לפחות בחלקו, על הנתיב הנגדי. התובע אישר זאת למעשה בעדותו, והדבר גם סביר לאור מבנה הכביש ולאור מגמת התנועה במקום (אותה שיירה נעקפת המתנהלת בנתיב היחיד במקום).
  • עובר לתאונה הפרטי לא עצר, אלא ביצע את הפנייה שמאלה ממצב של תנועה רצופה. הדבר עולה מעדויות התובע והעד הניטראלי מטעמו, כאשר הנתבעת לא הייתה ברורה בנקודה זו, וניכר כי גם היא דברה למעשה על האטה שלה, ולאו דווקא על עצירה.
  • הנתבעת לא אותתה בטרם פנתה שמאלה. בנסיבות לא סביר שהתובע היה מחמיץ את האיתות, וסביר יותר שהנתבעת לא אותתה. מצאתי גם שהנתבעת התנהלה בביטחון עצמי רב (מופרז אולי), משמקום מוכר לה היטב (בעלה עובדה בסמיכות מקום), וזה יכול להסביר את המהלך הפזיז אותו ביצעה הנתבעת.
  • הנתבעת לא הבחינה באופנוע המתקרב לעברה (במקביל אליה, מאחוריה ומשמאלה), הגם שניכר כי ניתן היה להבחין בו במהלך הפנייה, שכן עובדתית סביר שהיה שם כבר בעקיפה. הנתבעת מאשרת בפה מלא כי לא הבחינה באופנוע עובר לתאונה, הגם שלדבריה הסתכלה במראה ולא ראתה אותו.
  • כן היה מגע בין האופנוע לבין הפרטי. התובע טוען שלא היה מגע, ואילו הנתבעת ואף העד הניטראלי מטעם התובע מעידים שכן היה מגע. מצאתי לקבוע שכן היה מגע, משסביר בעיני בנסיבות שכן היה מגע (שיכול להסביר את שמיעת התאונה עליה דווחה הנתבעת), כאשר לפי עדות הנתבעת אותו מגע אף יצר פגיעה נראית לעין בפרטי (ובתמונות הפרטי).
  • עובר לתאונה הייתה שיירת רכבים, שהפרטי היה חלק ממנה, שהשתכרה בנסיעה איטית במעין פקק לכיוון הצומת המרומזר שבהמשך הכביש. התובע והנתבעת מדווחים על מצב כזה, ודווקא העד הניטראלי מטעם התובע העיד שלא היה פקק ולא הייתה שיירה, ובעניין זה מצאתי להעדיף את שתי עדויות הנהגים.
  • הנתבעת ומי מטעמה (כנראה אדם העובד עם בעלה) סירבו למסור לתובע פרטים בזירת התאונה לאחר התאונה, כנראה מתוך רצון להמתין לבעלה של הנתבעת, ואגב כך גילו תוקפנות כלפי התובע. מכלול הראיות תומך בכך, ומצאתי שאין צורך לפרט נושא זה, שהינו שולי בסה"כ לגבי מסקנותיי, הגם שיכול להסביר את העובדה שלא עלה בידי הצדדים להסתדר בינם לבין עצמם בתביעה פשוטה יחסית זו.
• על יסוד הממצאים הנ"ל מצאתי ששני הנהגים המעורבים גם יחד נושאים באחריות לקרות התאונה, כאשר חלקה של הנתבעת גדול אך בקצת מזה של התובע:
  • אחריותה של הנתבעת בכך שביצעה פנייה לא זהירה, תוך התעלמות מהאופנוע המתקרב לעברה. אין בליבי ספק כי אילו הנתבעת הייתה מסתכלת היטב (כמצופה) לאחור ובמקביל, הייתה רואה את האופנוע המתקרב לעברה. יתכן שהנהגת לא ציפתה לתנועה עוקפת כזו בנסיבות (והדבר גם עולה מדבריה כי נתנה דעתה לתנועה בכיוון הנגדי, אותה חצתה למעשה בפנייתה שמאלה במקום), אך לדברי הנתבעת עצמה ידעה שמחובתה להסתכל לשם ולהיזהר מפני אופנועים עוקפים.
  • אחריותו של התובע בכך שעקף שיירת רכבים, כשהוא נוסע חלקו (או כולו) בנתיב הנגדי, באופן מסוכן, כאשר לדברי התובע הוא מכיר היטב את המקום ויודע על האפשרות של רכבים לפנות שמאלה כפי שפנתה הנתבעת. מצאתי כי סביר שהתובע יצא מתוך הנחה שהרכבים בשיירת הרכבים הנעקפת על-ידו תיוותר בעמידה או בהשתרכות איטית, ולא נתן דעתו באופן מספיק וזהיר לאפשרות של פניה כגון זו שביצעה הנתבעת, פנייה שמסתבר שצפויה במקום גם לתובע. נראה גם כי האופנוע נסע במהירות לא איטית מספיק, כדי לאפשר לו בלימה או שינוי כיוון מהיר במטרה להימנע מתאונה ופגיעה.
• לגבי הנזק:
  • שוכנעתי כי התובע הוכיח את הנזק הישיר הנתבע (עלות התיקון) ואת שכ"ט השמאי. בעניין זה יצוין שעפ"י הדין התובע לא מחויב לתקן בפועל את נזקו כדי להיות זכאי לפיצוי בגינו. שוכנעתי כי זמני הבדיקה והשמאות סבירים בנסיבות, גם בהתחשב בכך שמדובר בתובע חסר ביטוח עצמי (מקיף) מתאים, שאף נעדר אמצעים כספיים מלאים לתיקון מלוא הנזק הישיר (ולמצער העדיף לא לתקן הכל).
  • לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח את רכיבי הנזק הכללי הנטען (אבדן ימי עבודה ועגמת נפש). לא צורפו אסמכתות על כך, ובתיקים כאלו, ודאי בנזק בסדר גודל כזה, אין לדבר על נזקים כלליים (עקיפים) כה משמעותיים.

סיכום

התביעה מתקבלת חלקית.

על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

1. סך של 1,704 ₪, שהינו 60% מסכום הנזק המוכח (248 ₪ שכ"ט שמאי + 2,492 ₪ שווי כולל של תיקון), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 30.10.13 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 372 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 30.10.13 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 700 ₪, בגין שכר העד הנטראלי בו חויב התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. מובהר כי על התובע עצמו לשלם השכר שנפסק לעד הזה, כאשר התובע זכאי להשבת הסך הנ"ל מאת הנתבעת.
4. סך של 2,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ה, 29 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.