1. לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1981, כתוצאה מתאונת עבודה, שארעה ביום 11.09.2011. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת החבות וגובה הנזק.

רקע

1. הנתבעת 1, אייץ אנד או-רשתות אופנה (2003) בע"מ, הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מעבידתה של התובעת. הנתבעת 2, הפניקס – חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח חבות מעבידים.
2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 11.09.2011, ביום עבודה שגרתי, בו עבדה התובעת כמנהלת בסניפה של הנתבעת 1 הממוקם בעיר אילת, עת הימצאותה בתוך חדר האוכל של הסניף בו עבדה, בשעה 12:00 לערך, ובעת שהייתה יושבת ליד שולחן האוכל, כשפניה לכיוון השולחן וגבה לכיוון ארגזי קרטון, שהיו מונחים בחדר האוכל ובתוכם בגדים ומוצרי קוסמטיקה וכל ארגז שקל 50 ק"ג בערך, נפלו חלק מהארגזים הנ"ל ואחד מהם פגע בה מאחור וכתוצאה מהפגיעה ראשה נחבט בשולחן ונגרמה פגיעה בפה, בשיניים הקדמיות, שן אחת נעקרה ושתיים נשברו, עוד נפגעה בבטן מדופן השולחן, עת שהייתה בהיריון מתקדם.
3. עת קרות האירוע המתואר לעיל, נכחו בחדר האוכל עם התובעת גם טוביה עיראקי ותהילה שטרית, שאף הן עובדות באותו סניף. התובעת פונתה על ידי בעלה לבית חולים יוסף טל, שם נבדקה, טופלה ושוחררה לביתה עם המלצות. התובעת המשיכה בקבלת טיפולים רפואיים הן בתחום השיניים והן טיפולים פסיכולוגיים.
4. מטעם התובעת הוגשה חוו"ד בתחום הפסיכיאטרי של ד"ר פרחאת שקבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20%, כמו כן הוגשה חוו"ד מומחה בתחום פה ולסת, ד"ר שלמה ברק, שחיווה דעתו בעניין טיפולי השיניים וההוצאות שנדרשו ויידרשו בעתיד בעקבות התאונה.
5. מטעם הנתבעות הוגשו חוו"ד נגדיות של ד"ר כנאענה, מומחה בפסיכיאטריה שקבע, כי לא נותרה נכות בתחום הנפשי. כמו כן, הוגשה חוו"ד של פרופ' בונדר, מומחה בתחום פה ולסת שחיווה דעתו בעניין טיפולי השיניים וההוצאות הנדרשות לאותם טיפולים.
6. מטעם בית המשפט מונה ד"ר נביל ג'ראיסי - מומחה בפסיכיאטריה, אשר העריך נכות התובעת בשיעור של 10% לצמיתות וכן נכות זמנית בשיעור של 50% למשך שנה, החל מיום האירוע.
7. האירוע הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, אולם הוכרה רק כפגיעת ראש ולא הוכרה פגיעת השיניים והטיפולים שנדרשו בגין כך ובגין הפגיעה הנפשית.

1. מטעם התובעת העידו: התובעת עצמה וכן עדת ראיה, טובה עירקי. כמו כן נחקר המומחה מטעם בית המשפט על חוות דעתו. מטעם הנתבעות לא היו עדים. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

האחריות והאשם התורם

1. בסיכומיהן הודו הנתבעות בנסיבות התאונה, זאת לאור עדותה של עדת התביעה טובה עירקי. המחלוקת שנותרה הינה בשאלת החבות (ראו סע' 3 לסיכומי הנתבעות).
2. לטענת התובעת, הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה והפרה כללי הבטיחות ולא דאגה לפקח על קיומם.

מנגד, טוענות הנתבעות כי האחריות לקרות האירוע ברובה ואף כולה רובצת לפתחה של התובעת.

1. מעדותה של גב' עירקי אשר תמכה וחיזקה את עדותה של התובעת, וכן מעיון בשרטוט אשר שרטטה גב' עירקי במהלך עדותה (ת/9) וכן מהתמונות שהוגשו (ת/6), רואים כי מדובר בחדר בו מונחים מספר גדול של ארגזים מקרטון בצמוד לקיר ולשולחן האוכל על ידו התיישבה התובעת עת האירוע, אשר היוו סיכון לתובעת ולשאר העובדים שהשתמשו בחדר האוכל.
2. גב' עירקי תיארה בעדותה את ערימות הארגזים שהיוו סכנה ואשר הונחו בחדר האוכל שלטענתה מדובר בחדר קטן וצפוף. הוסיפה אף, כי בכניסה לשירותים הונחו עוד ארגזים כאלה, באומרה: "כל הזמן שמים קרטונים והיינו עוברים בין הקרטונים. גם בכניסה לשירותים היו מנחים קרטונים" (עמ' 9, ש' 17-18). בהמשך בעדותה ציינה גב' עירקי, כי "כל הזמן היו קרטונים בחדר האוכל. אני רוצה להבהיר שכל הזמן שמו קרטונים. לפעמים הקרטונים היו מצ'וקמקים ... הדבר הזה יכול לגרום לנפילת הערימה" (עמ' 9, ש' 28-30). גב' עירקי אף ציינה, כי המצב המסוכן המתואר לא טופל כלל על אף שכולם ידעו עליו ועל הסיכון המשתקף ממנו.

כך ענתה גב' עירקי לשאלה אם דיווחו על הקרטונים הנוטים ליפול: "גם עם שלמה, שהוא המחסנאי. כשהוא היה מביא קרטונים היינו אומרים לו שזה עוד מעט נופל, שלא ייפול על מישהו. גם עלי נפלו קרטונים בכניסה לשירותים ואני אמרתי לו 'אתה רואה שזה נופל'. לא רק אני אמרתי זאת לשלמה, אלא כל הבנות, שזה יכול ליפול על מישהו. כשהיינו אומרים לחזי שיש יותר מדי קרטונים, הוא היה מבקש משלמה להוציא את הקרטונים מחדר האוכל, להנמיך את גובה הקרטונים" (עמ' 10, ש' 11-16).

יוער כבר עתה, כי גב' עירקי הותירה רושם חיובי בעדותה שהיא עדות אמינה, שלא נתגלו בה סתירות.

1. מהאמור לעיל עולה, כי חדר האוכל והכניסה לשירותים, אשר שימשו את עובדיה של הנתבעת 1, היו עמוסים בארגזי קרטון העמוסים בסחורות, ששיקפו סכנה וכי על אף הדיווחים על החשש של העובדים כי הארגזים מטים ליפול, המשיכה הנתבעת 1 להערים אותם בחדר האוכל ולסכן את העובדים. היה על הנתבעת 1 להתאים את המקום בו הוצבו הארגזים ולהרחיקם מהשולחן בחדר האוכל, מקום הימצאותם השגרתי של העובדים בהפסקות האוכל שלהם, הגם שמדובר בחדר קטן, לא מרווח, המספיק ל- 4-5 עובדים בצפיפות מקסימלית ואין די בהפחתת גובה הארגזים מפעם לפעם! (ראו עדותה של גב' עירקי, בעמ' 8, ש' 23). הארגזים הוצבו מחוץ למחסן, בצורה לא יציבה, ללא תמיכה לגובה תוך יצירת סיכון לעובדים.
2. זאת ועוד, הנתבעת 1 הייתה יכולה ואף צריכה לצפות התרחשות אפשרית של נפילת הארגזים כתוצאה מסידורם ללא תמיכה לגובה הגם כי דווחו מספר מקרים על ארגזים המטים ליפול. מכאן, היה עליה לספק סביבת עבודה בטוחה סבירה וזהירה, לרבות מעברים וחדר אוכל נקיים ממכשולים כאלו ואחרים.
3. לא שוכנעתי כי הנתבעת 1 בתור מעביד דאגה לספק לעובדיה, לרבות לתובעת סביבת עבודה תקינה ובטוחה וכן להנהיג שיטת עבודה מתאימה כחובותיה (ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף, (14.06.2011), ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין, (31.08.2011)).

לאור נסיבות התאונה, כאמור לעיל, רובצת האחריות לקרות התאונה על הנתבעת 1.

1. לטענת הנתבעות, יש להעמיד את אשמה התורם של התובעת על 80% לכל הפחות.
2. במקרה הנוכחי, אמנם הוכח כי התובעת ידעה כי ארגזי הקרטון הכבדים והעמוסים בסחורה הם בסכנת נפילה, גב' עירקי אף ציינה זאת בעדותה כי תמיד ידעו שקיימת סכנה וכי קרו מקרים והקרטונים התמוטטו; ובכל זאת לא בחרה לשבת במקום רחוק מהארגזים. אולם, האחריות לנקיטת אמצעי זהירות סבירים במקום העבודה מוטלת על המעביד עצמו, וכאן הוברר כי לא ננקטו אמצעים סבירים למניעת הסכנה של נפילת הקרטונים "המקומטים", כפי שתוארו על ידי גב' עירקי, ואף הונהגה שיטת עבודה אשר יצרה מפגע עת שנהגו לאחסן קרטונים בצורה אנכית, אחד מעל השני, בסמוך למקום הימצאות כלל העובדים השגרתי בהפסקות האוכל שלהם, בנוסף, גב' עירקי ציינה כי חדר האוכל קטן וצפוף מאוד וכי היה מרחק רק של 80 ס"מ בין הארגזים לשולחן, ולא הייתה אפשרות לשבת הרחק מהארגזים (עמ' 12, שורה 13).

אי לכך, בנסיבות העניין, ולאור האמור לעיל, ולנוכח המגמה להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו הגעתי למסקנה, כי אין לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו.

הנזק

1. בעטיי האירוע, נחבט ראשה של התובעת בשולחן, נגרמו לה נזקים בפנים, בשיניים ובבטן. מיד לאחר התאונה היא פונתה לבית חולים יוסף טל בעיר אילת, שם טופלה ושוחררה באותו יום עם המלצות למנוחה 3 ימים ומעקב רופא מטפל. ביום 14.9.11 הופנתה שוב לבית חולים, עקב כאבי ראש חזקים והקאות, והיא אושפזה להשגחה עד ליום 15.9.11 ושוחררה לביתה עם המלצה להיות במעקב רופא מטפל.

היא נעדרה מעבודתה בעקבות התאונה חודש ימים, לאחר מכן שבה לאותו מקום עבודה ואותו תפקיד.

הפגיעה בשיניים

1. התובעת טענה, כי בעקבות התאונה, נגרמו לה פגיעות בשיניים, שן 11 נעקרה ושיניים חותכות עליונות סמוכות נפגעו. התובעת טופלה על ידי ד"ר מיכאל לוסטמן, רופא שיניים, אשר לצורך שיקום חוסר שן 11 ביצע סתימות שורש בשיניים 23, 22, 21, 12, 13 וביצע גשר זמני 23-13 וזאת בחודשים 10-11/2011. התובעת שילמה בגין הטיפולים הנ"ל סך של 5,800 ₪ (ראה נ/6).

1. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק - רופא שיניים, מומחה לניתוחי פה ולסת והשתלות, אשר קבע כי בעקבות התאונה התובעת נפגעה בשיניים ונזקקה לטיפול רפואי, וכי הוצאותיה בעבר בתחום זה הן בהתאם לסכום ששולם בפועל לד"ר לוסטמן.

המומחה קבע עוד, כי היא תזדקק לטיפולי שיניים גם בעתיד, שכן היא תאלץ להתקין גשר חרסינה קבוע בשיניים 13-23, ולהחליפו מידי 10 שנים, לכל היותר, בעלות של 24,000 ₪ (כולל מע"מ).

לאור האמור, לטענת התובעת, ההוצאות העתידיות יהיו בסך של 86,000 ₪, לאחר היוון.

1. מנגד, הנתבעות דוחות כל טענה לעניין הוצאות שיניים וזאת, לטענתן, בשל היעדר קשר בין התאונה לבין הוצאות טיפולי השיניים הנטענות, לחלופין מאמצות הנתבעות את חוות דעתו של פרופ' ליפא בונדר, אשר הוגשה מטעמן, לפיה נקבע כי ההוצאות הרפואיות לעבר בתחום השיניים הינן שוות לעלות הטיפול בפועל ששולם לד"ר לוסטמן. לגבי הוצאות רפואיות עתידיות נקבע, כי התובעת מתעתדת להחליף את ששת הכתרים לפי מחיר של 2500 ₪ לכתר, פעולה שתחזור על עצמה ארבע פעמים עד שהתובעת תגיע לגיל 70.
2. אעיר תחילה, כי איני מקבלת את טענתן של הנתבעות לפיה אין קשר בין התאונה לבין ההוצאות האמורות. עיון בשתי חוות הדעת של שני הצדדים מעלה, כי אין כל מחלוקת בין המומחים אודות הפגיעה והוצאות טיפולי השיניים לעבר, שהינו שווה לעלות הטיפול אשר קיבלה התובעת אצל ד"ר מיכאל לוסטמן, היינו סך של 5,800 ₪.

על כן, יש לפצות את התובעת בגין הוצאות אלה כשהסכום משוערך להיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בסך של 6,000 ₪ (מעוגל).

לגבי הוצאות טיפולי שיניים בעתיד, אין מחלוקת בין המומחים כי צריך לחליף כתר חרסינה כל 10 שנים. המחלוקת הינה באשר לעלות כתר חרסינה, בעוד שמומחה התובעת מעריך העלות בסך של 4,000 ₪ לכל שן (24,000 ₪ לכתר שלם – 6 שיניים), מומחה הנתבעות מעריך העלות ב-2,500 ₪ (15,000 ₪ לכתר שלם).

משלא נחקרו המומחים הרפואיים ולאור הפערים בין חוות הדעת בעניין העלות כאמור, אני מעריכה את העלות של החלפת הכתר (6 שיניים), על ממוצע העלויות כפי קביעת המומחים, בסך של 20,000 ₪.

בהתחשב בגיל התובעת (36 שנה) ובמקדמי ההיוון הכפול הרלוונטיים, ובעובדה שצריך לבצע גשר קבוע מחרסינה ולהחליף אותו מידי 10 שנים, ומאחר והתובעת כבר נשאה בתשלום סך של 5,800 ₪ לד"ר לוסטמן (נ/6) בגין הגשר הזמני שנכלל בעלות הגשר הקבוע, הרי שההוצאות לעתיד בגין טיפולי שיניים מוערכות בסך של 54,000 ₪.

סה"כ עלות טיפולי השיניים לעבר ולעתיד 60,000 ₪.

בתחום הנפשי

1. כאמור, המומחה מטעם התובעת קבע כי נותרה נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20% ואילו המומחה מטעם הנתבעות, קבע כי לא נותרה נכות.

המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נביל ג'ראיסי, קבע כי נותרה נכות זמנית בשיעור של 50% למשך שנה מיום האירוע ונכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סע' 34ב(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

1. הנתבעות חלקו על קביעתו של מומחה בית המשפט, ולבקשתן הוא נחקר על חוות דעתו.
2. אפיק ראשון ניסו דרכו התובעות לקעקע את קביעתו של ד"ר ג'ראיסי היא הטענה, כי אי ציון נתונים מדויקים אודות יום חזרתה של התובעת לעבודה לאחר האירוע, יום עזיבתה העיר אילת ומעברה לעיר נצרת, ויום תחילת קבלת הטיפולים הראשוניים לאחר האירוע; שלדעתם יש בנתונים אלה כדי לשנות את מסקנתו של המומחה אילו רשם אותם בחוות דעתו והתייחס אליהם בקפדנות.
3. אין בידי לקבל טענות אלו, ד"ר ג'ראיסי הסביר בחקירתו, כי לגבי יום חזרתה לעבודה, די בעובדה שהוא ידע כי היא חזרה לעבודה לאחר האירוע ואין זה מהותי לציין תאריך מדויק (עמ' 34, ש' 20).

עוד ענה ד"ר ג'ראיסי לטענה בדבר אי ציון יום העתקת מקום מגוריה המדויק של התובעת כי זה אף לא ישנה בהכרח את מסקנתו על אף שלא ידע זאת. ד"ר ג'ראיסי מוסיף, כי העיקר ש"התובעת שיקפה אמינות לאורך כל הריאיון. כל הדברים שהיא סיפרה, שהיא דיווחה, שהיא גילתה, היה בליווי רגשי תואם ומשכנע" (עמ' 36 ש' 26-27). ד"ר ג'ראיסי ציין עוד, כי ממצא חשוב מאוד לבדיקתו הוא כי איבחן אצל התובעת מצוקה נפשית והפרעה הסתגלותית עם סימנים וסימפטומים מסוימים (עמ' 39, ש' 24-32).

1. אפיק נוסף ניסו דרכו הנתבעות לקעקע את קביעתו של ד"ר ג'ראיסי היא הטענה, כי חזרתה לעבודה, חודש אחרי האירוע, מעידה כי אין פגיעה בכושר העבודה כדרוש לפי תקנה 34(ב) 2 לתקנות הביטוח הלאומי.
2. אכן, וכפי שיפורט בהמשך, התובעת חזרה לעבודתה חודש לאחר התאונה. אולם, לטענתה, עבודתה לאחר התאונה לא הייתה סדירה ורציפה בשל מצבה הנפשי.

מחומר הראיות שהונח בפני עולה, כי לאחר חזרתה לעבודה, התובעת עבדה באותה משרה, באותן שעות ובאותה מחלקה ובאותו תפקיד וזאת עד ליציאתה לחופשת לידה. אולם, אין זו אינדיקציה חד משמעית כי לא הייתה השפעה של התאונה על תפקודה.

1. לאחר עיון בחוות-הדעת של ד"ר ג'ראיסי ובתשובותיו לשאלות שהוצגו בפניו במהלך החקירה ומשסיפק תשובות משכנעות והגיוניות ולא התגלתה בחוות דעתו טעות בולטת לעיין שמחייבת סטייה מחוות הדעת, הנני מאמצת את מסקנותיו.

לא אחת נפסק, כי פסילתו של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט נעשית במקרים נדירים מאוד שבהם עלול להיגרם לאחד הצדדים עיוות דין, או במקרים שבהם פעל המומחה בחוסר תום לב" (רע"א 337/02‏ מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673, 678 (2002); רע"א 7819/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני, בפסקה 7 (25.12.2016)) ואין זה נוגע כלל למקרה ענייננו.

הפסדי השתכרות לעבר

1. התובעת בעת התאונה הייתה בת 30 וכיום, גילה הוא 36 שנים.
2. הצדדים חלקו על בסיס השכר עובר לאירוע. בעוד שהתובעת טוענת לבסיס שכר של 4,500 ₪, הנתבעות טוענות לבסיס שכר של 3,500 ₪. התובעת הגישה תלושי שכר לחודשים 9-11/2011 (ת/5) ולא הגישה תלושי שכר לתקופה עובר לאירוע.

מטעם הנתבעות הוגש דו"ח רציפות בעבודה (נ/5) אשר מפרט את תקופות העבודה של התובעת וכן הכנסתה מאז שנת 2004 ועד לשנת 2015. עיון בדו"ח הנ"ל מעלה, כי שכרה עובר לתאונה עמד על כ-4,000 ₪ ובשערוך להיום, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, סך של 4,100 ₪.

1. לפי חומר הראיות שהונח בפני עולה, כי התובעת חזרה לעבודתה אצל הנתבעת 1 לאחר חודש מיום התאונה ועד ליום 10.12.2011. ביום 21.12.201 ילדה התובעת והייתה בחופשת לידה עד חודש 4/2012. היא שבה לעבודה, לאחר חופשת הלידה, בחודש 4/2012 עד חודש 5/2012 בו הפסיקה את עבודתה אצל הנתבעת 1.

התובעת העתיקה מקום מגוריה מהעיר אילת לנצרת בחודש 7/2012. במשך 16 חודשים, מאז חזרתה לנצרת, לא עבדה עד לחודש 9/2013, כאשר התחילה לעבוד בחברת טרמו גרין בע"מ, שהינה בבעלותו של בן זוגה, עד לחודש 12/2013 וקיבלה שכר של 3,500 ₪ בערך לחודש (נ/5).

לאחר מכן עבדה בחנות בגדים "אנג'ילו מיו" בתור מנהלת חנות ומוכרת, החל מחודש 1/2014 עד לחודש 5/2015 וקיבלה כ-4,000 ₪ לחודש (נ/5). מאז התובעת אינה עובדת.

1. התובעת טוענת, כי בעטיי התאונה לא יכלה לעבוד בשל הנכות הנפשית שנותרה, וכי יש להכיל בהפסד השכר לעבר את כל התקופה החל מיום התאונה ועד להיום ולהפחית מתוכם את ה-20 חודשים בהם עבדה כפי שפורט לעיל. על כן, לטענתה הפיצוי עבור הפסד שכר לעבר הינו בסך של 198,000 ₪.
2. מנגד, הנתבעות טוענות כי התובעת לא עבדה, בעטיי התאונה, רק חודש ימים ויש לפצותה רק בגין תקופה זו, בסך של 3500 ₪.
3. לא שוכנעתי כי ניתן לייחס את כל התקופות בהן לא עבדה התובעת לפגיעתה ונכותה בעקבות התאונה, שכן התובעת הצליחה לחזור לאותו מקום עבודה ולאותו תפקיד, חודש לאחר התאונה, ולמרות שהייתה בהיריון היא הצליחה לעבוד על אף פגיעתה ונכותה. יתרה מזו, בתקופות שלאחר מכן, התובעת הצליחה לעבוד עם הפסקות ואף התמידה במקום עבודה מסויים יותר משנה, עבדה במשרה מלאה ותיפקדה באופן מלא וקיבלה שכר בסביבות ה-4,000 ₪. יש להוסיף ולציין, כי נכותה הינה בשיעור של 10%, ולמרות שלא ניתן לשלול אפשרות של השפעה של הנכות על תפקודה, עדיין לא ניתן לקבוע כי הנכות כאמור השביתה אותה כליל עד כדי כך שמשך תקופות ארוכות היא לא יכלה לעבוד.
4. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכל האמור לעיל, לרבות התקופות בהן עבדה והשתכרה, הנני פוסקת בגין ראש נזק זה פיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד

1. כפי שצוין לעיל, הנכות שנקבעה לתובעת אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודה וכושר השתכרותה. התובעת שעסקה כמנהלת בחנות בגדים, חזרה לעבודתה והצליחה עם המגבלה שלה לעבוד באותה משרה ובאותו תפקיד. כמו כן, מהראיות שהוצגו בפני בדבר הכנסתה לאחר התאונה עלה כי בתקופות בהן עבדה לאחר התאונה, היא הצליחה לעבוד משרה מלאה ולא היתה גריעה בהכנסתה. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול פגיעה אפשרית בכושר השתכרותה כתוצאה מהנכות.

לטעמי, נסיבות המקרה דנן מצדיקות פסיקת פיצוי גלובלי, בראש נזק זה.

לפיכך, בהתחשב במהות הפגיעה, באחוזי הנכות ובגילה של התובעת, ובמקדם ההיוון הרלוונטי, הנני פוסקת, בגין ראש נזק זה סך של 50,000 ₪.

הפסדי פנסיה

1. על-פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, החל משנת 2008, מחויב כל מעסיק בביטוח פנסיוני לעובדיו. בסעיף 6 לצו מפורטים שיעורי ההפרשות מהשכר המבוטח, כאשר שיעורים אלה עלו בהדרגה החל מיום 1.1.2008. כך שבשנת 2011 עמדו הפרשות המעביד על שיעור של 6.5% מהשכר המבוטח, והחל מיום 1.1.12 עלו ההפרשות לשיעור של 8%, ביום 1.1.2014 עלו ל-12% והחל מיום 1.1.2017, שיעור ההפרשות הוא 12.5%.
2. על בסיס האמור, יחושבו הפסדי הפנסיה כנגזרת של הפסדי השכר לעבר ולעתיד, כך שהסכום יעמוד על סך של 7,000 ₪ (מעוגל).

הוצאות רפואיות בגין טיפול נפשי והוצאות נסיעה

1. התובעת לא הציגה קבלות בגין ההוצאות הנ"ל, מלבד קבלה על סך של 120 ₪. יחד עם זאת, אין ספק שהתובעת נאלצה להוציא הוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים הן נפשיים והן טיפולי שיניים, וטיפולים אלה לא הוכרו על די המל"ל (ת/3). על כן, הפיצוי בגין ראש נזק זה מוערך, על דרך האומדנא, בסך של 2,000 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

1. בהתחשב בגילה של התובעת ואופי הפגיעה ומהותה, ניתן לקבוע כי התובעת נזקקה לעזרת צד ג' בסמוך לאחר התאונה, אותה היא קיבלה מבני משפחתה, על כן הפיצוי בגין ראש נזק זה מוערך בסך של 3,000 ₪.
2. מעבר לעזרה כאמור, לא שוכנעתי כי התובעת נזקקה או תזדקק לעזרת צד ג'.

כאב וסבל

1. בהתחשב בגילה של התובעת, בפגיעתה, בימי האשפוז, בנכות הרפואית, בטיפולי השיניים להם נזקקה ותזדקק בעתיד, הנני פוסקת סך של 50,000 ₪.

ניכויים

1. הנתבעות טענו, כי יש לנכות מהפיצוי שנפסק את הסכום שקיבלה התובעת בפועל מהמל"ל בגין דמי פגיעה, בסך של 440 ₪. כמו כן, לטענתן, יש לנכות גם ניכוי רעיוני לפי נכות של 10% בסך של 12,000 ₪.
2. הטענה בדבר ניכוי רעיוני הועלתה בצורה סתמים וכללית ביותר ללא כל פירוט בצידה וללא כל ביסוס בחומר הראיות או בטיעון משפטי ולא ברור כלל מדוע סבורות הנתבעות כי יש לבצע ניכוי רעיוני כאמור. בנסיבות אלה לא ניתן לקבל את הטענה.
3. למעלה מן הצורך יצוין, כי התובעת התייחסה בתצהיריה להליכים שננקטו על ידה במל"ל, וממנו עולה כי היא הגישה תביעה לתשלום דמי פגיעה והמל"ל דחה את תביעתה והיא נאלצה בעקבות כך לנקוט בהליכים בבית דין לעבודה שבעקבותיהם הסכים המל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה אולם, ההכרה היתה אך ורק כפגיעת ראש ולא כולל פגיעת שיניים ונפשית, לכן לא הוגשה תביעת לנכות למל"ל (סע' 24 לתצהיר).
4. על כן, ולאור כל האמור, מהפיצוי שנפסק ינוכו דמי הפגיעה ששולמו לתובעת, בשערוך להיום, בסך של 500 ₪ (מעוגל).

סוף דבר

1. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 181,500 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות יקבלו את פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ח, 04 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.