לפני: כב' השופט צבי פרנקל

פסק דין

1. פקיד התביעות דחה את בקשת התובע מיום 17.1.13 לתוספת קצבת ניידות. פקיד התביעות קבע שהתובע לא עומד בתנאי סעיף 14 להסכם הניידות מאחר שאינו נוסע בקביעות ברכבו ממקום מגוריו למקום עבודתו והנסיעות שהוא מבצע הן נסיעות במסגרת העבודה ולא אל מקום העבודה.

2. התובע הגיש תובענה זו כנגד החלטת פקיד התביעות. בכתב ההגנה חזר ב"כ הנתבע על עמדת פקיד התביעות וטען שמבקשת התובע עולה כי הוא לא נוסע בקביעות מרחק העולה על 40 ק"מ מביתו אל מקום עבודתו ובחזרה ולפיכך אינו עונה על התנאים הקבועים בסעיף 14 להסכם הניידות. כמו כן, טען הנתבע שלעיתים התובע נוסע לאתר שנקבע לו במקום עבודתו באמצעות האוטובוס.

3. סעיף 14 להסכם הניידות קובע:-

מוגבל בניידות משתכר הזכאי לקיצבת ניידות, שברשותו ובבעלותו רכב, יהיה זכאי לתוספת קיצבת ניידות (להלן - תוספת קיצבה) לפי תוספת ח' להסכם זה אם נתקיימו בו תנאים אלה:

(1) המרחק בין מקום מגוריו לבין מקום עבודתו וחזרה הוא 40 ק"מ לפחות;

(2) הוכיח, להנחת דעתו של המוסד, שהוא עובד ברציפות ששה חדשים לפחות בתכוף לפני הגשת הבקשה לקבלת תוספת הקיצבה ומשתמש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה למקום עבודתו.

4. התובע, תושב באר-שבע, עבד מחודש אוקטובר 2012 ועד לפיטוריו בחודש ספטמבר 2013 כבקר גלוי בתחנות מוצא של אוטובוסים באזור באר-שבע והדרום. התובע עבד בחברת ריבה יחזקאל ושות' המבצעת עבור משרד התחבורה בקרה תפעולית של מפעילי תחבורה ציבורית באוטובוסים.

לטענתו בתפקידו כבקר גלוי עסק בביצוע בקרה גלויה הכוללת בקרת תחנה, זמני יציאה, אוטובוס ונהג. התובע טען שתחום עבודתו היה תחנות הממוקמות בין קריית גת לאילת. התובע הצהיר שמקום עבודתו השתנה בהתאם לסידור העבודה שקיבל. לטענתו "מקום העבודה" שלו השתנה מידי יום בהתאם לתכנית העבודה. בתקופה הרלבנטית לא היה לו מקום עבודה "אחר" מלבד התחנה הרלבנטית בסידור העבודה.

5. מנהלו של התובע העיד שתפקיד הבקר בתחנת מוצא לבדוק את תחנות המוצא של האוטובוסים, לעשות בקרה תפעולית של האוטובוסים. הבקר נדרש להיות בתחנה שבה אוטובוסים יוצאים ולבדוק מספר קריטריונים של שירות. המנהל תיאר יום עבודה של בקר – הבקר מקבל שבוע מראש באמצעות הדואר האלקטרוני את סידור העבודה השבועי, העבודה מתבצעת במשמרות. העד הציג דוגמאות של דו"חות עבודה של התובע מהם עלה שהתובע ביצע בדרך כלל בקרה בתחנה אחת בלבד ביום עבודה. העד אישר שמשרדי החברה בהרצליה, אולם התובע קיבל את ההנחיות באמצעות הדואר האלקטרוני ואישר שהתובע היה צריך להגיע מדי פעם לאילת, העד אישר שלשם מגיעים ברכב, אך לאילת יוצאים שני בקרים ויכול להיות שהתובע הצטרף לבקר אחר. העד אישר שהתובע קיבל הוצאות לפי קילומטר מביתו לתחנת המוצא.

6. מהראיות עולה שהתובע עבד כל יום בתחנה אחרת, במקום אחר וכל יום עשה בקרה לתחנה אחת בלבד. מסידורי העבודה שהוגשו לתיק עולה שכשבעה שבועות מתוך תקופת עבודתו עבד רק בתחומי העיר באר שבע. בשאר השבועות עבד מרבית השבוע בבאר שבע כאשר פעם או פעמיים בשבוע עבד בתחנה רחוקה. מתוך אותם מקרים היו מקרים בהם חצה התובע את מרחק ה-40 ק"מ, אך מספרם של אותם מקרים היה בתדירות משתנה ולא היה קבוע.

7. השופטת מיכל נעים דיבנר סיכמה בב"ל 29569-08-11 נג'אר נ' המל"ל (ניתן ביום 20.9.12 פורסם בנבו) את המצב המשפטי לגבי סעיף 14 בהסכם הניידות. לאור הסיכום המפורט שערכה מצאתי לנכון להציג את הדברים כפי שכתבה השופטת נעים דיבנר בסעיפים 9 עד 15 לפסק דינה:

"9. הסכם הניידות מגדיר את המסגרת לה זכאי המוגבל בניידות, ובית הדין לעבודה אינו מוסמך להעניק למוגבל בניידות זכויות, מעבר להוראות ההסכם (דב"ע נא/0-9 שלום חדד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 212; דב"ע נה/0-27 המוסד לביטוח לאומי – זיכריה רונס, פד"ע כח 197).

10. אכן נפסק כי הסכם הניידות יפורש בהתאם לתכליתו, לאור הגיונם של הדברים, לטובת "הצד השלישי", קרי המוגבל בניידות ובהתאם לאומד דעת הצדדים להסכם, שהם המדינה והנתבע; אולם, עוד נפסק, כי עניין לנו בפרשנות הסכם, כך שאין בידינו להוסיף לתוכו או לגרוע הימנו (דב"ע נב/0-84 שמעון הזנפרץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 301); לפיכך, השאלה הטעונה הכרעה הינה, האם התובע, כמוגבל בניידות משתכר, זכאי לתוספת לקצבת הניידות מכוח הסכם הניידות, אם לאו?

11. בסעיף 14 להסכם הניידות נקבעו שני תנאים מצטברים להגדלת קצבת הניידות למוגבל בניידות, כדלקמן (ההדגשה לא במקור, מ.נ.ד.):

"תוספת לקצבת ניידות

(א) מוגבל בניידות משתכר הזכאי לקצבת ניידות שברשותו ובבעלותו רכב, יהיה זכאי לקצבת ניידות (להלן – תוספת קצבה) ... אם נתקיימו בו תנאים אלה:

(1) המרחק בין מקום מגוריו לבין מקום עבודתו וחזרה הוא 40 ק"מ לפחות;

(2) הוכיח, להנחת דעתו של המוסד, שהוא עובד ברציפות שישה חודשים לפחות בתכוף לפני הגשת הבקשה לקבלת תוספת הקצבה ומשתמש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה למקום עבודתו".

12. בהלכת מרגלית נדון עניינו של מבוטח, עורך דין במקצועו אשר טען, כי "מקום עבודתו" לצורך הסכם הניידות הינו המקומות השונים אליהם נסע במסגרת תפקידו כמו בתי המשפט, לשכת רישום המקרקעין וכדומה; טענה זו נדחתה, תוך שנקבע מפי בית הדין הארצי לעבודה כי יש להבדיל בין "מקום העבודה" לבין מקום ביצוע העבודה בפועל, כאשר המקומות אליהם נסע המבוטח לצורך ביצוע תפקידו לא יכולים להיחשב כ"מקום העבודה", שכן מקום העבודה הוא מקום קבוע – "הבסיס" ממנו יוצא עורך הדין למלא תפקידו כמייצג לקוחותיו ואליו הוא שב, ומקום עבודתו של עורך דין כזה הוא משרדו:

""מקום עבודה", לענייננו מהו? נפתח ב"לשון בני אדם"...:נשאלו נא פקיד שכיר "היכן מקום עבודתך?" וישיב "בבנק הפועלים, סניף רחוב המלך ג'ורג'"; או רופא שכיר - וישיב "בקופת חולים, מעוז". שאלו נא אותה שאלה לעובד עצמאי, וישיב - לפי מקצועו - "במשרדי, ברחוב בן-יהודה 2", "בקליניקה שלי ברחוב הפלמ"ח" (בין שהקליניקה בביתו ובין שהיא במקום אחר)... התשובה לא תשתנה גם אם המדובר בשכיר או בעצמאי, המבצע עבודתו באתרים שונים - גובה של חברת החשמל, אם יישאל היכן מקום עבודתו ישיב "בחברת החשמל, ברחוב דוד המלך בירושלים", ומהנדס במע"צ, שעבודתו היא לפקח על סלילת כבישים בכל חלקי הארץ, יציין את המשרד האזורי כמקום עבודתו, שום אדם סביר לא יגיד ש"מקום עבודתו" של פלוני הוא - בלשון בני אדם - ביתו של החולה אשר אצלו מבקר הרופא, ביתו של האדם שאצלו דולף הברז או התקלקל המקרר, משרדי העיריה שאליהם בא האריכטקט, או המשרד הממשלתי שבו מבקר עורך-הדין כדי לבצע רישום עסקה בספרי האחוזה או לשלם מס שבח. בכל המקומות האלה מבצעים בעלי מקצוע שונים את עבודתם, אך אלה אינם "מקומות עבודתם" ומתוך הדברים גופם עולה, מדוע אין הגדרה של "מקום העבודה" בהסכם (כשם שאין הגדרה כזאת בחיקוקים שונים הנוקטים דיבור זה):במקום העבודה יכול שיהא משרד, חנות, בית-מסחר, קליניקה ... וכיוצא באלה "מקומות עבודה", כל מקום ומקום ושמו. השם הכולל לגבי אלה הוא "מקום עבודה", וכל הבא לפרט - נמצא גורע ומסבך."

נימוק נוסף לקביעת בית הדין הארצי היה, כי לשון הסעיף מדברת על "נסיעה של עובד (ויהא שכיר או עצמאי) העובר מרחק קבוע; ... אין בסעיף דנן שום דרך לחבר מרחקים משתנים לצורך שיטה של חישוב מרחקים ממוצעים. מרחק קבוע כזה קיים בהכרח, כשמדובר ב"בסיס" שממנו יוצא העובד לביצוע העבודה; אך כשמדובר בעובד המבצע את עבודתו באתרים שונים ומשתנים, אי-אפשר לדבר על מרחק קבוע. צודק בית-הדין קמא גם באמרו, שאילו ביקשו הצדדים להסכם הניידות לקבוע בסעיף 12 (סע' 14 היום) תשלום בעד נסיעות הכרוכות בביצוע העבודה לכל יעד שהוא, הרי יכלו לקבוע הוראה מפורשת בסעיף 12, בדבר תשלום בעד נסיעות הכרוכות בביצוע העבודה, ולא כך עשו."

בית הדין הארצי הבהיר בפסק דינו, כי ייתכן בהחלט מצב לפיו לעובד, או לעובד העצמאי, יהא יותר מ"מקום עבודה" אחד, כגון מקרה בו לעורך דין יהיו שני משרדים בשני מקומות שונים, או רופא העובד כשכיר בבית חולים ומחזיק בקליניקה פרטית במען אחר, כאשר במקרים כגון אלה קבע בית הדין הארצי כי – הנסיעה ממקום המגורים לכל אחד ממקומות העבודה תיחשב בגדר נסיעה המקנה זכויות בהתאם לסעיף 14 להסכם הניידות.

13. על הלכת מרגלית חזר בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע מג/152-0 המוסד לביטוח לאומי – שמואלי משה, מיום 9.2.84, (להלן – עניין שמואלי) בו נדון עניינו של מבוטח אשר התגורר בגבעת שמואל ובבעלותו היה מחסן נעליים בגבעתיים; אף במקרה זה נדחתה טענת המבוטח כי "מקום עבודתו" הינו המקומות השונים בארץ בהם הוא מכר את הסחורה, ונקבע כי גם כאשר עיקר העבודה של העובד כמתחייב מ'אופי עבודתו' הוא בנסיעות לאתרים שונים ונסיעות אלה אינן הטפל לעיקר, אין להתייחס למקום העבודה בפועל, אלא לאותו מושג המזוהה כמרכז העיסוק הקבוע.

14. בפסק דין שניתן בבית דין זה על ידי כב' השופטת רימון-קפלן, נקבע, כי יישום הפסיקה בעניינו של מבוטח שעסק במכירת מוצרי טכסטיל ועבודתו היתה כרוכה בנסיעות ברחבי הארץ, כשלאותו מבוטח היה מחסן בביתו – מובילה בהכרח למסקנה כי אין לראות במקומות בהם מכר המבוטח בפועל את סחורתו כ"מקום עבודתו", אלא שהביטוי "מקום העבודה" שבסעיף 14(א) להסכם הניידות מתייחס "לאותו מושג המזוהה כמרכז עיסוק קבוע" (בל 2192/01 יעקבזון – המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.8.03, להלן – עניין יעקבזון).

15. להשלמת התמונה נבהיר, כי בפסיקה אזורית שיצאה תחת ידו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, נדונו שני מקרים שנסיבותיהם אכן אובחנו מפסקי הדין המנחים, ונפרט. במקרה הראשון, ב"ל 6163/06 טלמור עמירם – המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.11.07, נדון עניינו של מבוטח אשר התגורר בכפר סבא והועסק משך 10 שנים כיועץ חיצוני בחברת בת לחברה בינלאומית, שמשרדיה היו בפארק עתידים בתל אביב. המבוטח ביקש להכיר במשרד החברה בפארק עתידים כ"מקום עבודתו" הקבוע, אליו הגיע בחלק ניכר מימי השבוע, כשביתר הימים הוא ביקר במקומות שונים לצורכי הדרכות ופגישות עם לקוחות וגורמים שונים, וזאת אף על פי שחלק מדברי הדואר השייכים לעבודה היה מגיע לבית המבוטח בכפר סבא. בית הדין האזורי קיבל את טענת המבוטח וקבע, כי ניתן לאבחן מקרה זה מהמקרים שנדונו בפסיקה, בהם דרישת המבוטחים היתה להכיר במקומות השונים בהם בוצעה עבודתם כ"מקום העבודה", ואילו במקרה זה דרישת המבוטח היתה, להכיר במשרד אחד וקבוע, אליו הגיע בחלק ניכר מימי השבוע כ"מקום עבודתו", ומשכך הרי שקבלת טענתו אינו נוגדת את ההלכה הפסוקה. אף במקרה הנוסף, ב"ל 3622/04 כהן יעקב – המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.12.05 נדון עניינו של מבוטח, שעבר להתגורר בפתח תקווה, וביקש מהנתבע להמשיך לשלם לו את התוספת לקצבת הניידות בטענה כי עבודתו הנוספת כפרילנסר כעיתונאי היתה בעיר מודיעין; עבודת המבוטח כעיתונאי היתה ברשת המקומונים "גל גפן", אשר משרדה הראשי היה ממוקם בראשון מערב ולא במודיעין. בית הדין האזורי החליט, כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, ולאור אופי עבודת המבוטח כעיתונאי, אשר עיקר עבודתו מתבצעת במודיעין ואין הוא נוסע לסקר כעיתונאי בערים אחרות, ניתן לאבחן מקרה זה מהמקרים שנדונו בפסיקה, ולקבוע כי הנסיעות למודיעין הן נסיעות אל "מקום העבודה" ולא נסיעות "במסגרת העבודה", שכן לו היה למקומון בו עבד המבוטח סניף במודיעין, ללא ספק ניתן היה לראות בו כ'בסיסו' של המבוטח, ובמקרה זה, הרציונל שבהסכם הניידות מחייב התייחסות דומה, העולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה."

8. לאחר ניתוח המצב המשפטי והעובדתי הגעתי למסקנה שלא נפל פגם בהחלטת פקיד התביעות שדחה את בקשת התובע.

מנסחי ההסכם לא הגדירו מהו "מקום עבודה", אולם ההסכם נוקט בלשון יחיד ולא ברבים, המקרה שלפנינו דומה לנסיבות בעניין מרגלית שמואלי ויעקובזון כאשר הטענה של התובע שיש להכיר במקומות השונים בהם בוצעה עבודתו כמקום עבודה. בית הדין הארצי הבהיר שהפרשנות התכליתית של המונח "מקום עבודה" מתייחסת למקום אחד וקבוע, "הבסיס" ולא למקומות השונים בהם מבצעים המבוטחים את עבודתם בפועל (ראו סעיף 18-19 לפסק דינה של השופטת נעים דיבנר).

9. דרישת התובע שהנתבע יערוך חישוב יום יומי אחר נסיעותיו של כל מוגבל בניידות אינה עולה מפסקי הדין המנחים מה גם שמדובר בדרישה לא סבירה. בפרשת מרגלית קבע בית הדין הארצי כי ייעוד תשלום התוספת הוא עבור כיסוי חלק מהוצאות הדרך לעבודה וממנה. במקרה של התובע, התובע קיבל החזר מהמעסיק עבור הוצאות הנסיעה לתחנות המוצא ולכן לא מתקיימת התכלית שבמתן התוספת שנקבעה בהסכם הניידות. אינני מקבל את טענת התובע שתוספת הניידות לא אמורה לגרוע מזכויות התובע ממקום העבודה אלא רק מוסיפה עליה. ייעוד תשלום התוספת הוא לכיסוי ההוצאות של העובד מהדרך אל העבודה וממנה. כאמור בעניינינו התובע קיבל החזר זה מהמעסיק ואינו עומד בתנאים של סעיף 14. התובע מתגורר בעיר בב"ש, מקום ביצוע העבודה היה בעיר באר שבע.

10. לאור האמור תביעת התובע נדחית. התובע לא עומד בשני התנאים המצטברים שנקבעו בסעיף 14 לאור הפרשנות של בית הדין הארצי למונח "מקום עבודה".

11. אין צו להוצאות.

12. פסק הדין ניתן בדן יחיד לאור ההחלטה מיום 20.1.15.

13. ניתן להגיש ערעור תוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, ה' אב תשע"ה, (21 יולי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.