התובענה שלפניי ראשיתה בבקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב אשר הוגשה ללשכת ההוצל"פ בתיק שבכותרת.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התובענה וטען בתצהירו התומך בהתנגדות בכלליות רבה כי איננו יודע בגין מה הוגשה התובענה, כי התובעת גזלה ממנו סך של 1,500 ₪ ועל כן בחר להתנתק ממנה, וכי הממירים שבגינם הוגשה התובענה נלקחו ע"י התובעת.

במהלך הישיבה המקדמית שהתקיימה כאן ביום 8.9.14 הבהיר ב"כ התובעת כי החוב נשוא התובענה בנוי מהרכיבים הבאים: ציוד שנותר בידי הנתבע ואותו לא השיב, בסה"כ 6 ממירים, אשר נמסרו לידי הנתבע במהלך השנים 2002-2008, כאשר בעניין זה פירט ב"כ התובעת והבהיר כי 3 ממירים התקבלו בידי הלקוח, הנתבע, כבר בשנת 2002, עם עריכת העסקה שבין הצדדים. ממיר נוסף נמסר באוגוסט 2003, במרץ 2005 הוסף ממיר חמישי, והממיר השישי נמסר בחודש אוקטובר 2008.

לשיטת ב"כ התובעת מעולם לא החזיר הנתבע את הממירים, ועל כן הוגשה התובענה בגין כל ששת הממירים. מלבד עלות הממירים הוגשה התובענה גם בגין יתרת חוב לחודש פברואר 2011, חיוב חלקי בגין חודש מרץ 2011, והטבת יס מקס עליה אין התובעת עומדת.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ובמסגרת תצהירי עדות התובעת צוין כי נערכו שיחות עם רעייתו של הנתבע, גב' יעל חזקיאל, במסגרתה הכחישה תחילה כי בידיה ממירים, ובהמשך טענה כי לאחר שיזוכו בסך של 1,500 ₪, תשיב את הממירים שבידיה.

הנתבע נשאל בנוגע לרישומים אלו, כפי שמופיעים במחשבי התובעת, וטען כי אין דברים בגו' וכי אם אמרה רעייתו דבר מה מכל האמור שם, הרי שכוונתה היתה שתפעל לחיפוש ממירים נוספים בביתה, לאחר שתזוכה בסך של 1,500 ₪, ולא כי אלו אמנם מצויים בביתה.

הנתבע הגיש תצהירי עדות ראשית ותמך את טענותיו בין היתר בתצהירים של רעייתו ושל בנו, במסגרתם מכחישים אלו כי נותרו ממירים בביתם, ורעייתו טענה כי אמנם שוחחה עם נציגי התובעת בנוגע לחיוב העודף בסך של 1,500 ₪, אך הכחישה כי נערכה מולה שיחה לתיאום מועד לאיסוף ממירים מן הבית, וטענה כי חזרה ואמרה שאין בביתם ממירים נוספים וכי כל הממירים נאספו במועד הניתוק.

עוד נטען במסגרת התצהירים כי בינתיים התחבר בנו של הנתבע כמנוי של התובעת, ובמסגרת התקשרות זו נמסרו לידיו ממירים חדשים, וכן ממיר אחד מיושן עליו לא נדרש לשלם. לטענתם, הממיר האמור שודרג לימים בממיר חדש, וטכנאי התובעת אשר ביצע את השדרוג לא ביקש לקבל לידיו את הממיר הישן, והסביר כי זה חסר ערך וכי הנתבע ובני משפחתו רשאים לעשות בו כראות עיניהם, שהרי ממילא אין לתובעת כל צורך בכך. לטענת הנתבע ובני ביתו, המצהירים, תהליך ההתקנה של המנוי החדש (זה שעל שמו של ירדן חזקיאל), נעשה בצורה סדורה, בליווי מסמכים המעידים על התקנת הממירים, ובליווי חתימה של המנוי על קבלת הממירים.

לשיטתם, משאין בידי החברה התובעת מסמכים המעידים על מסירת הממירים המפורטים בתצהיר התובעת באותה מתכונת, ממילא חזקה שכאלו לא נמצאו, ולאור העובדה שבמסגרת העסקה החדשה ממיר אחד ניתן בחינם מפאת היותו מיושן, ואף לא נלקח בחזרה על ידי טכנאי הנתבעת בעת שדרוגו – ממילא יש לראות את דרישת התובעת לקבלת תשלום בגין ממירים מאותו סוג שנרכשו בעסקה הראשונה כדרישה מוגזמת חסרת תום לב.

במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה היום נחקרו עדות התובעת והנתבע עצמו בלבד, שכן יתר המצהירים מטעם הנתבע לא התייצבו לדיון.

משלא התייצבו כאמור, ממילא יש להורות על מחיקת תצהיריהם והוצאתם מן התיק, ונדמה בעיניי כי יש בכך כדי להעיד על כך שלו התייצבו היתה עדותם פועלת לחובתו של הנתבע, שכן "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית המשפט העליון ולעניין זה יפים דבריו של כב' השופט גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, [פורסם בנבו] פס"ד כרך מה חלק רביעי, עמ' 658: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד"." (ר' תא"מ (הרצליה) 11434-03-10 לאון ואח' נ' סלקום, פורסם בנבו).

התובעת סמכה טענותיה על רשומות שנערכות לשיטתה במחשביה, ואשר יש בהן - כך לטענתה - כדי לשמש רשומה מוסדית וכדי להעיד על נכונות הדברים הרשומים בהם. בהקשר זה הצהירה העדה מטעם התובעת כי היא סומכת תצהירה על תוכן הרשומות שהפיקה ממחשבי התובעת, וכן הצהירה כי אופן איסוף ושמירת מידע מבוצעים בצורה שמבטיחה את אמינות מאגר המידע – כך בתצהירה.

הנתבע אשר טען כי אין להסתמך על הרשומות, לא ביקש לחקור את העדה בסוגיה זו, לא ביקש לברר כיצד נערכת התרשומת, ואף לא כיצד נשמר המידע.

במסגרתה חקירתה החוזרת בסוגיה זו התבקשה העדה לספר על אופן התיעוד של מערכות המידע, וזו הסבירה כי התיעוד נערך בזמן אמת ע"י נציגי החברה, וכי מהרגע שמתועדת שיחה אין אפשרות להיכנס למחוק ולשנות. לדבריה, הכל נערך בזמן אמת לפי תאריך ושעה, מרגע הצטרפות הלקוח ועד רגע התנתקותו.

משעדותה בעניין זה לא נסתרה אני סבורה כי יש לראות בכך משום הצהרה בדבר התאמת אופן התיעוד לתנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות, הקובעת כי רשומה תהווה רשומה מוסדית ותהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה, אם נתקיימו בה התנאים המצטברים הבאים:

המוסד נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של הארוע, בסמוך להתרחשותו;

דרך האיסוף ודרך עריכת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמיתות התוכן;

מקום שמדובר בפלט מחשב – יש להראות כי דרך הפקת הרשומה מעידה על אמינותה, וכי המוסד נוקט באורח סדיר באמצעי הגנה מפני חדירה לרשומות.

לאחר ששמעתי את עדות נציגת התובעת, נחה דעתי כי אופן איסוף המידע הרשום ברשומות, דרך שמירת המידע ונהלי התובעת, יש בהם כדי להצדיק הגדרת הרשומות שצורפו, לכל הפחות בכל הנוגע לרשימת הציוד, כרשומה מוסדית.

לכל אלו יש להוסיף כי למעשה לא הכחיש הנתבע כי קיבל מאת התובעת את כל ששת הממירים. לשיטתו, ממירים ישנים הוגדרו ע"י התובעת כממירים "חינמיים", בגינם אינו נדרש לשלם, והוחלפו בממירים חדשים, במועדים מאוחרים – במסגרת שדרוגים שביקש לערוך, תוך שהממירים הישנים נלקחים ע"י נציג התובעת בעת השדרוג.

במצב זה רואים אותו כמי שמודה שקיבל לידיו את כל ששת הממירים, ועל כן אין התובעת נדרשת ממילא להוכיח כי אמנם מסרה בידיו את כל ששת הממירים.

למעשה, טוען הנתבע כי השיב את כל ששת הממירים באופן ששלושה ממירים נלקחו כאמור בחזרה ע"י התובעת במהלך השנים מעת לעת ובמהלך ביצוע שדרוג, ואילו שלושה ממירים נוספים נלקחו ע"י התובעת עת התנתק משרותיה. למעשה אם כן מדובר בטענה שאינה אלא טענת הודאה והדחה, והנטל להוכיחה רובץ דווקא לפתחו של הנתבע.

הנתבע ביקש ללמוד כי אמנם מסר את כל הממירים בחזרה לידי התובעת, מתוך התנהלות מאוחרת, במסגרתה ביקש בנו להפוך למנוי של התובעת, ורכש (ואף חתם על קבלה) שלושה ממירים לצורך קבלת השרותים. לשיטתו, לו החזיק בידיו את הממירים להם טוענת התובעת, ממילא חזקה שלא היה בנו רוכש ממירים חדשים.

בכל הכבוד, אינני רואה לנכון לקבל את הטענה.

נדמה לכאורה כי הנתבע, באמצעות בנו, ביקש לערוך עסקה חדשה עם התובעת, וזאת על מנת שיוכל להתייצב בביהמ"ש במסגרת ההליך דנן (שהיה תלוי ועומד בשעה שביקש בנו להתחבר כמנוי אל התובעת), ולהראות כי התובעת נוהגת להעניק ממירים ללא עלות כספית, וכדי שיוכל להציג מסמכים המעידים על כך שהתובעת נוהגת להחתים את הלקוח על קבלת ממירים, והכל כדי שישמשו אלו כעדות מטעמו כאן.

בהתאמה, כמובן, שומה היה על בנו של הנתבע לרכוש שלושה ממירים חדשים, ולו כדי למנוע מהתובעת את הראיות בנוגע להימצאותם של ממירים ישנים בביתו, שהרי לו עשה שימוש בממירים הישנים (אלו שסופקו במסגרת מנויו של הנתבע נשוא התובענה), היה בכך משום הודאה מטעם הנתבע, המנהל הליך כאן, כי בידיו הממירים נשוא התובענה.

במצב דברים זה אינני סבורה שיש בעובדה שבנו רכש ממירים במסגרת מנויו ההחדש, כדי להראות שהמנויים נשוא התובענה אינם מצויים בידי הנתבע.

לא אסיים מבלי לציין כי הנתבע אשר טען כי התובעת נותרה חייבת לו סך של 1,500 ₪, טען טענה זו על דרך הסתם, מבלי לפרטה ומבלי לנמקה, ועל אף טענותיו אלו בחר להתחבר לשרותי התובעת פעם נוספת, הפעם באמצעות בנו - התנהלות שיוצרת תחושה לפיה ביקש הנתבע להתחבר כאמור, אך ורק לצורך ההליך כאן, וכדי לאסוף ראיות, שלא היו בידיו בקשר עם העסקה הראשונה. במיוחד נכונים הדברים בשעה שניתן, בעידן זה, לקבל שירותי צפייה בטלויזיה באמצעות חברות מתחרות נוספות אשר נכנסו אל שוק שירותים זה.

מכל האמור ובשים לב לרשומות המוסדיות שהציגה התובעת, המעידות על יתרות חוב שלא סולקו ע"י הנתבע - כמפורט בתצהיר התובעת ובהצהרות בא כוחה במסגרת הישיבה המקדמית, ומשלא הרים הנתבע את הנטל להוכיח כי בניגוד לרישומים השיב את הממירים נשוא התובענה לידי התובעת, ואף בחר למנוע חקירתם הנגדית של העדים מטעמו, באופן המחזק את גרסת התובעת המפורטת ברישומיה בדבר סירוב להשבתם - אני רואה לנכון לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 9,605.81 ₪ כערכם ביום פתיחת תיק ההוצל"פ 15.9.13, ובצירוף הוצאות כפי שנפסקו זה מכבר במסגרת תיק ההוצל"פ.

כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובעת ובשכ"ט בא כוחה במסגרת ההליך בביהמ"ש בסך של 3,500 ₪.

המזכירות תעביר העתק מפסה"ד לצדדים, ואלו יעבירו עותק ללשכת ההוצל"פ לשם יישומו שם.

ניתן היום, י"ד חשוון תשע"ו, 27 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.