1. התובע והנתבעת מתגוררים בישוב מבשרת ציון, בשכנות זה לזו. בחודש אוגוסט 2013 הגישה הנתבעת כנגד התובע תלונה בגין היזק לרכוש במזיד. בעקבות התלונה נפתח תיק חקירה פלילי, במסגרתו נגבתה גם עדותו של התובע. לבסוף, בחודש ינואר 2014, החליטה המשטרה שלא להוסיף לחקור בתלונה ולא להעמיד לדין את התובע מן הטעם ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה". בתביעה שבנדון עתר התובע לפצותו בסכום של 300,000 ₪ בגין לשון הרע עקב התלונה שהגישה הנתבעת במשטרה.

המסגרת העובדתית

1. על פי טענת התובע, בחודש אוקטובר 2013 פתח את דלת דירתו ולתדהמתו ראה על מעקה המרפסת שלו "צלחת לוויין" שהתקינו הנתבעת או הדייר המתגורר בביתה. לטענתו, צלחת הלוויין היתה גדולה ובלטה בכיעורה ו"נקל לשער את הסכנות הבריאותיות הנובעות משהייה בסמיכות כה גדולה לצלחת לוויין...". התובע טען כי פנה בנימוס לדייר המשנה של הנתבעת וביקש לפנות את צלחת הלוויין נוכח המטרד הבלתי סביר שהיא מהווה. לאחר דין ודברים קצר, כך נטען, השתכנע הדייר שאין זה סביר להותיר את הצלחת מול דלת הכניסה לביתו והסיר אותה עוד באותו היום. התובע טען כי עקב דרישתו זו מהדייר הגישה הנתבעת כנגדו תלונת שווא בגין אלימות ו/או נזק שגרם לרכושה, אף שהיא עצמה כלל לא היתה נוכחת במעמד השיחה עם הדייר. התובע הוסיף וטען, כי בעקבות תלונת השווא הכוזבת, לשיטתו, ולאור מעמדה של הנתבעת במשטרה, נפתח כנגדו תיק פלילי, נלקחו ממנו טביעות אצבעות והוא צולם כחשוד "כאחרון העבריינים". התובע טען, כי מדובר בעלילה זדונית שנועדה לגרום לו נזק, ובהיותו איש עסקים הפועל מול גורמים ממשלתיים ועסקיים בכירים במספר רב של מדינות, עשויה היתה התלונה לגרום לגורמים אלה להירתע מלהתקשר עמו ובכך לגרום לו נזקים כבדים.
2. הנתבעת תיארה את עובדות האירוע, שהיווה בסיס לתלונה ולתביעה שבנדון, באופן שונה. לטענת הנתבעת, במועד הרלוונטי הושכרה יחידת דיור שבבעלותה לבני הזוג אלדר. מאחר וביחידת הדיור ישנה קליטה משובשת של טלפונים סלולריים הניחו השוכרים אנטנה קטנה, שאורכה כ-30 ס"מ ורוחבה כ-5 ס"מ, על גבי מעקה המהווה רכוש משותף בבניין הממוקם מעל חלון היחידה. הנתבעת טענה כי מדובר באנטנה קטנה, שאינה פולטת או משדרת אלא קולטת בלבד, אשר הוצאה מחלון היחידה באמצעות חוט באורך של כמטר ונתלתה על המעקה. יום לאחר הנחת האנטנה, כך נטען, קם התובע בחמש לפנות בוקר "וכאחוז אמוק" משך את כבל האנטנה, ובמשיכתו שבר את תריס יחידת הדיור ממנו הוצא כבל האנטנה, גרם נזק לתריס וכן גרם לנפילת חפצים בתוך יחידת הדיור. התובע לא הסתפק בכך אלא צלצל ללא הרף בדלת ביתה עד אשר העיר אותה משנתה. הנתבעת טענה כי שמעה את התובע צועק על שוכרי היחידה כי הם מנסים להקליט אותו ולהאזין לו האזנות סתר באמצעות האנטנה, תוך שהוא מנופף לעברם בדרכון זר ומשמיע לעברם איומים בנוסח "האם אתם יודעים מי אני?". השוכרים סיפרו לנתבעת כי ציינו בפני התובע שמדובר באנטנה פשוטה וכי הם נכונים להסירה מיד. הנתבעת הוסיפה וציינה כי בבוקרו של אותו יום התברר לה, משיחה עם השוכרים, כי האנטנה הוסרה באופן בריוני על ידי התובע, תוך גרימת נזק לתריס היחידה ולהפלת חפצים בתוך היחידה, כל זאת מבלי שהתובע ביקש קודם לכן להסיר את האנטנה. הנתבעת טענה כי מאחר והיה בלבה חשש מהמשך התנהגות זו ובצעד של אזרחות טובה, הגישה תלונה במשטרה בגין היזק לרכוש. הנתבעת ביקשה לציין כי אין יסוד לטענת התובע כי היא "שוטרת במשטרת ירושלים". לדבריה, עבדה בעבר ככלכלנית במטה הארצי ופרשה לפני למעלה משבע שנים מהמשטרה, ואין לה קשר או נגיעה למחלקת חקירות במשטרה. לדבריה, זוהי לה הפעם הראשונה בה נאלצה להגיש תלונה במשטרה.
3. מטעם התובע הובא לעדות מר ל' פרי, גיסו של התובע, אשר טען כי התארח עם רעייתו בבית משפחת התובע במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2013 בשל שיפוצים שנערכו בביתו. התובע ביקש להוסיף את תצהירו של מר פרי לאחר שהנתבעת הגישה תצהיריה, וזאת על מנת לחזק את טענתו כי התריסים בדירת הנתבעת היו שבורים עוד קודם לאירוע שבנדון ולא הוא זה שגרם לנזק הנטען. העד, מר פרי, טען כי בעת שהתגורר בדירת התובע הבחין כי מצב התריסים בדירת השכנים לא היה תקין – מספר שלבים היו שבורים ומספר שלבים עקומים. תצהירו של העד נסמך על ההנחה כי האירוע התרחש בחודש אוקטובר 2013 (כך גם צויין בתצהירו של התובע), ולכן העיד על מצב התריסים "במהלך חודשים אוגוסט-ספטמבר 2013". ואולם, מהראיות שבאו לפניי עולה כי האירוע התרחש ביום 21.8.13 (ראו אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה – נספח ב' לתצהיר הנתבעת). כלומר, האירוע התרחש במהלך התקופה בה לכאורה ועל פי הנטען התגורר העד בבית התובע. אף על פי כן, העד לא התייחס לאירוע עצמו (ונשאלת השאלה כיצד זה לא שמע ולא ידע דבר על האירוע אם אמנם התגורר בתקופה הנטענת בדירת התובע), ועדותו לגבי מצב התריסים בחודשים "אוגוסט-ספטמבר 2013" כמכלול אינה יכולה לתרום להבנת מצב התריסים קודם לאירוע (שאירע כאמור ביום 21.8.13) ולאחריו. לאור דברים אלה ועל פי התרשמותי מן העדות, לא מצאתי כי ניתן להשתית עליה ממצאים כלשהם.

1. מטעם הנתבעת הובא לעדות מר א' אלדר, שהתגורר באותה עת בשכירות ביחד עם רעייתו ביחידת הדיור שבבעלות הנתבעת ובעלה. מר אלדר העיד כי הועסק בעת הרלוונטית כטכנאי של חברת "יס" וכאשר התברר לו כי קיימת בדירה בעיית קליטה של הטלפונים הסלולריים החליט לרכוש מגבר קליטה על מנת שיוכל להשתמש בטלפון סלולרי בדירה. את המגבר התקין על גבי מעקה חיצוני אשר ממוקם כשני מטרים מעל חלון הדירה, כשהכבל עובר דרך חלון הדירה. העד ציין כי התקין את המגבר במהלך היום ולא סבר כי למי מהדיירים עשויה להיות התנגדות למהלך. ביום שלמחרת ההתקנה, בסביבות השעה 05:00 לפנות בוקר שמע רעשים מכיוון חלון הדירה. עוד לפני שהספיק לקום ולבדוק במה מדובר, שמע צלצול בדלת. לדבריו, פתח את הדלת בבהלה וראה את התובע אשר החל לצעוק עליו בצעקות רמות והעלה האשמות שמנסים "להקליט אותו". במקביל הבחין העד כי אותו אדם משך את כבל המגבר בפראות תוך שכמה משלבי התריס נשברו וחפצים נפלו. מר אלדר הוסיף כי שכנים החלו להתבונן בנעשה והאירוע כולו הביך אותו, והוא מיד ציין בפני התובע כי יסיר את המגבר. בחקירתו בבית המשפט חזר מר אלדר על הדברים ושב וציין כי שלבי התריס נשברו כתוצאה ממשיכת הכבל. עדותו של עד זה - עד אובייקטיבי, שאינו מתגורר עוד בדירת הנתבעת ושאין לו כל אינטרס בהליך שבנדון - היתה מהימנה ומצאתי כי יש להעדיפה על פני עדותו של התובע. התובע, אשר הפריז עד מאוד בתיאור המתקן אשר הוצב על גבי המעקה, המעיט עד מאוד בתיאור תגובתו והתנהגותו במהלך האירוע, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם העדויות האחרות שנשמעו בפניי, אותן מצאתי כמהימנות.

כאן המקום להוסיף ולציין, כי טענות התובע לגבי מעמדה של התובעת במשטרה ורמיזות לגבי השפעותיה נטענו בעלמא, ללא כל בסיס עובדתי, וטוב היה אילולא היו מועלות.

1. ממכלול הראיות מצטיירת, אם כן, התמונה העובדתית הבאה: מר אלדר, שהתגורר בדירת הנתבעת בעת הרלוונטית, תלה מגבר קליטה על מעקה המצוי מעל חלון הדירה בה התגורר ובקדמת ביתו של התובע, כאשר הכבל המחובר למגבר עבר דרך חלון דירתו. שלא כטענת התובע, אין המדובר ב"צלחת לוויין" בעלת "שטח פנים גדול", אלא במגבר לא גדול במיוחד שנתלה על גבי המעקה מחוץ לדירתו של התובע (ר' תמונות בנספח א' לתצהיר הנתבעת). ביום שלמחרת, בשעות המוקדמות של הבוקר, התעורר מר אלדר לקול רעשים מחלון הדירה וצלצולים בדלת, ולאחר שפתח את הדלת ראה את התובע, שפצח לעברו בצעקות והאשים אותו כי הוא מנסה להקליט אותו. מר אלדר מיהר לפרק את המגבר וכאשר חזר לדירה גילה כי כתוצאה ממשיכת הכבל נשברו שלבי התריס והבין שהדבר ארע כתוצאה ממשיכת הכבל על ידי התובע. מר אלדר דיווח על כך לבעלת הבית, הנתבעת, וזו פנתה למשטרה כשבוע לאחר מכן והגישה תלונה על "היזק לרכוש במזיד" (נספח ב' לתצהיר הנתבעת).

המסגרת הנורמטיבית

1. התובע טען כי תלונתה של הנתבעת במשטרה מהווה פרסום שיש בו לשון הרע, כמשמעו בסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), כאשר עיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה לתחולתה של הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.
2. סעיף 15(8) לחוק קובע כך:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

כפי שנקבע בפסיקה, בקביעת הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. עוד נקבע, כי את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו יש לפרש כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום, וזאת גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא. בית המשפט אף הוסיף וציין, כי גם אם המתלונן מונע על ידי "מוטיב מרושע", אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם, תעמוד לו ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק (ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149). בהתאם לכך, הובעה הדעה, כי הקביעה שתלונה הוגשה בחוסר תום לב צריכה להיות שמורה למקרים חריגים, שבהם אין ספק כי המתלונן יודע שתלונתו אינה אמת (ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (פורסם במאגרים), פסקה 36 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז).

האם חלה בענייננו ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק?

1. על רקע הדברים הללו, יש לבחון האם הגשת תלונתה של הנתבעת למשטרה נופלת לגדרי ההגנה הקבועה סעיף 15(8) לחוק. אין חולק כי המשטרה היא בגדר רשות המוסמכת לקבל תלונה ולחקור בנושא התלונה. טענת התובע היא כי הנתבעת לא הוכיחה כי תלונתה הוגשה בתום-לב וכי האמינה באמיתות תלונתה. התובע טען כי הנתבעת לא היתה עדה לאירוע עצמו, התריסים היו שבורים עוד קודם לאירוע, ותלונתה הוגשה אך ממניעים נקמניים שאינם קשורים לאירוע ומתוך כוונה לגרום נזק והשפלה לתובע.
2. אין בידי לקבל את טענת התובע. ראשית אציין, כי בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת הגישה תלונה בגין אלימות, ועל דברים אלה חזר גם בתצהירו. בחומר הראיות לא נמצא כל בסיס לטענה כי התלונה במשטרה נסבה על אלימות, אלא אך על היזק לרכוש במזיד, כפי שעולה מהאישור המשטרתי (נספח ב' לתצהיר הנתבעת). בכל הנוגע לתלונה על היזק לרכוש, הרי שכפי שפורט לעיל, בעת שפנתה למשטרה, היה לנתבעת יסוד להאמין באמיתות תלונתה. אמונתה של הנתבעת נסמכה על הדברים ששמעה מפי הדייר בכל הנוגע להשתלשלות האירועים ולנזק שנגרם לתריסים, דברים עליהם חזר גם בעדותו בבית המשפט, אך גם על אשר קלטה בחושיה שלה, שכן על פי עדותה שמעה את צעקותיו של התובע בשעות הבוקר המוקדמות וראתה לאחר מכן את התריסים השבורים. על כך יש להוסיף, כי גם אם מצב התריסים לא היה מיטבי קודם לאירוע, אין בכך לשנות ממסקנתי, כל עוד האמינה הנתבעת, על סמך התרשמותה ודברי הדייר, כי משיכת הכבל גרמה נזק נוסף לתריסים. במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע, כפי שביקש התובע, כי הנתבעת לא האמינה באמיתות תלונתה, כי אם ההיפך הוא הנכון. בניגוד לנטען, בנסיבות אלה לא היה צורך שהנתבעת תערוך בירורים נוספים, ואלה ממילא (ועל סמך הדברים הנשמעים גם כיום) לא היו מביאים אותה למסקנה שונה.

כאן המקום לציין, כי נוכח מהותו של הסכסוך יתכן ונכון היה ליישב את ההדורים בדרכים אחרות, כפי שראוי שייעשה ככלל בין שכנים, אך משהדבר לא נעשה והתובע בחר לנהוג בדרך בה נהג והנתבעת בחרה מצידה לפנות בתלונה למשטרה, נותר רק לבחון האם האמינה באותה עת באמיתות תוכן תלונתה, ובענייננו תשובתי על כך היתה בחיוב. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי עומדת לנתבעת הגנת החוק.

1. התובע הוסיף וטען כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע מכוח עוולת הרשלנות, שכן לא ערכה בירורים מספיקים קודם להגשת התלונה. נוכח הדברים שפורטו לעיל, אין בסיס לקביעה כאמור ודינה של הטענה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לשאלה האם מדובר בהרחבת חזית אם לאו.

סוף דבר

1. לסיכום ועל יסוד כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, ישלם התובע לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ח, 06 אוקטובר 2017, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.