זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בבאר-שבע (כב' השופטת ע. קויפמן), שניתן ביום 29.8.13, בת.א 1060/08.

כפי שיובהר - ערעורו של הבנק הוא למעשה מעין בקשה להבהרת פסה"ד של בימ"ש השלום ולשנוי מסוים בניסוח התוצאה. אין נטען כי נפלה טעות בקביעות ובהכרעה לגופה, כפי פרשנותו של הבנק את אשר נפסק. המשיבה 1 מתנגדת ל"הבהרה" המבוקשת, שכן הותרת הפסק כמות שהוא מיטיבה עם גישה פרשנית של האמור בו, שתכביד על הוצאתו לפועל כלפיה. הדברים יובהרו להלן.

הערעור הנגדי, שהוגש ע"י משיבה 6, עניינו דחיית התיישנות שהעלתה משיבה זו. בא-כוחה הודיע שאם יתקבל ערעורו של הבנק ביחס למשיבה 1, לא תעמוד מרשתו על ערעורה, ותסכים לדחייתו.

בימ"ש השלום דן בתביעות הדדיות שהוגשו על-ידי המערער ועל-ידי המשיבה 1, ועניינם עסקת מכר של משק, לרבות בית מגורים, במושב זוהר, אשר נעשתה ביום 7.5.89, בין המשיבה 1 ובעלה המנוח, כמוכרים, ובין המשיבים 5-6, בנה וכלתה דאז, שהיו הקונים (שמות שתי המשיבות זהים - אסתר סעדה. כדי למנוע כל תקלה ואי הבנה יודגש שאסתר סעדה, המשיבה 1, היא זו שהיתה בעלים במשותף במשק שנמכר לבנה ולכלתה לשעבר, ואסתר סעדה, המשיבה 6, היתה אחד הרוכשים לפי הסכם המכר, לצד בעלה דאז דב סעדה, בנה של המשיבה 1). במסגרת העסקה נטלו הקונים הלוואה בנקאית מהבנק המערער, ולשם הבטחתה, הצדדים לעסקה חתמו על מסמכי התחייבות שונים, כמקובל אצל הבנק, לרבות בהקשר מישכון זכויות המשיבים 5-6 שעל-פי הסכם המכר. ביום 17.6.96 נרשם משכון על זכויות המשיבה 6 ובעלה דאז, בנכס דנן, מכח ייפוי כח בלתי חוזר שנתנו לבנק בשעתו. משההלוואה לא נפרעה כסדרה, פעל הבנק למימוש המשכון, ובשנת 2001 החליט רשם ההוצל"פ למנות כונס נכסים על זכויות המוכרים במשק.

המשיבה 1 (שבעלה המנוח נפטר בשנת 1999), הגישה תביעה לסעד הצהרתי על בטלות הסכם המכר ולמחיקת מישכון זכויותיה במשק. הכונס הגיש תביעה נגדית, כספית, לעניין ההלוואה שלא נפרעה, ולאכיפת המכר, על-מנת שמישכון המשק ימומש.

לאחר שמיעת הראיות, ניתן פסק דינו המנומק והמפורט של בימ"ש השלום, ולפיו הסכם המכר היה פיקטיבי לחלוטין, ונכרת למראית עין בלבד, מתוך קנוניה של המוכרים והקונים כאחד, לקבל, מכוחו, את ההלוואה הבנקאית מהמערער דהיום, על-מנת להשקיע כספי ההלוואה בעסקו של המשיב 5, בנה של המשיבה 1, שלימים נקלע להליכי פשט"ר. קביעה זו, שנפקותה היא הכרזת הסכם המכר כבטל, אינה במחלוקת כיום. לצד זה, נתקבלה התביעה הכספית שהגיש הבנק כלפי הצדדים, אך זה אינו רלוונטי לענייננו. תביעת הבנק לאכיפת ההסכם נדחתה, ללא הנמקה מהותית, משום שתוצאה זו התחייבה מהכרזת החוזה כבטל מעיקרו.

עוד נפסק, וזו ליבת העניין כעת, שמאחר שהבנק הוא בגדר צד ג', שהסתמך בתום לב על קיום החוזה, עובר למתן ההלוואה, המובטחת במשכון כאמור, הרי, אין זכותו נפגעת מבטלות ההסכם, וחל לגביו הסיפא של סעיף 13 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, ולפיה: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום ההסכם".

תוך יישום פסיקה של בתי-המשפט, בעבר, במקרים דומים, קבעה כב' השופטת קויפמן, כי: "... משנקבע כי מדובר בחוזה למראית עין שנעשה תוך שיתוף פעולה... על מנת לקבל הלוואה מהבנק, הוא בטל ביחס לצדדים לו. הואיל והבנק הוא צד שלישי תם לב, הזכויות שרכש הבנק בהסתמך על ההסכם נותרות בעינן ועל כן יש להותיר את המשכון על כנו" (פסקה 22 של פסה"ד השלום).

יוטעם, שקביעותיו העובדתיות של בימ"ש השלום, כמו גם המסקנות שהוסקו מהן, ושתמציתן, הרלוונטית לנדון כעת הוצגה לעיל, אינן נתונות לערעור כיום, והן חלוטות.

בפרק "סיכום והוראות אופרטיביות", החותם את פסה"ד, שב ביהמ"ש והורה, שהתביעה נגד הבנק תידחה וכי "המשכון הרשום לטובתו על הנכס יעמוד בתוקפו".

אולם, ניסוח זה הכביד על הבנק, בבואו להמשיך בהליכי מימוש המשק, באמצעות כונס הנכסים, לשם גביית כספי ההלוואה מתוך הבטוחה הזו. כזכור, מושכנו הזכויות החוזיות של הרוכשים. זכויות אלה הוכרזו כבטלות, שהרי החוזה נכרת למראית עין. לכאורה, מימוש המשכון הרשום על זכויות אלה אינו יכול להועיל לבנק, מששוב אין למשיבים 5-6 זכויות כלשהן כלפי המוכרת - משיבה 1, ואף אין להם עוד זיקה לנכס המקרקעין גופו, מכח אותו חוזה. הבנק פנה לבימ"ש השלום וביקש להורות על תיקון "טעות סופר" בפסה"ד, כך שיאמר שהמשכון הרשום לטובת הבנק על הנכס יעמוד בתוקפו "כאילו הסכם המכר לא בוטל". משבקשת הבנק נדחתה, הוגש הערעור, שמטרתו הוספת המילים הללו לנוסח הפסק. יוער, שכנראה ביהמ"ש קמא סבר, בטעות, שאין כלל צורך בתיקון שהתבקש, שכן כונס הנכסים בהוצל"פ מונה גם על זכויות המוכרת, משיבה 1, במשק. הבנק הבהיר בהליך הערעור, כי בתחילה אכן היה מינוי כזה, אך הצו תוקן, באשר לא היה משכון תקף על זכויות המשיבה 1 במשק. מינוי הכונס מצומצם לזכויות החוזיות של הקונים בלבד. בקשת התיקון סורבה על-ידי בימ"ש השלום גם מהטעם שהסעד, בניסוחו המתוקן, כלל לא התבקש בתביעת הבנק, כפי שהוגשה. בכך יש ממש, ואתייחס לאמור בהמשך.

הבנק טוען, איפוא, שהגם שביהמ"ש התכוון לשייר לו את זכותו לפעול למימוש המשכון, גם בדרך של ירידה לנכס המקרקעין, שהזכויות בו רשומות ע"ש המשיבה 1, התוצאה, בשל הניסוח הקיים, היא הפוכה. נבצר מהבנק להגיע אל הנכס ולממשו, שכן זכויות הקונה, שמושכנו, חדלו להתקיים משהחוזה הוכרז כבטל. נוצר "ניתוק" מוחלט של הזיקה בין קוני הנכס לנכס עצמו, זיקה שהיתה קיימת מכח החוזה, שלו קויים ונאכף, היה מאפשר למשיבה 6 להירשם כבעליו, ולבאים מכוחה היה מאפשר לרשום משכון או משכנתא על אותה זכות בעלות. על-מנת להגיע לנכס ולממשו יש להכיר בפיקציה, שלפיה חוזה המכר מוסיף לעמוד בתוקפו, כאילו לא הוכרז כבטל, בכל האמור במישור זכויות הבנק כלפי המשיבה 1.

יש להעיר, שפורמאלית, אפשר שלא היה צורך כלל בהגשת הערעור. כאשר הוגשה פסיקתא לחתימת ביהמ"ש, מטעם הבנק, היא כללה כבר את התוספת, הגם שנדחתה הבקשה להוסיפה. ביהמ"ש אישר את הפסיקתא, ואף צד לא מחה על כך. יוצא, שהמודיפיקציה המבוקשת בערעור - כבר נעשתה בפועל, הגם שלא בדרך המלך, ולכאורה - תוך התעלמות ועקיפת ההחלטה שדחתה את בקשת התיקון. הסבתי שימת לב הבנק לקיומה של הפסיקתא האמורה, לאחר שהערעור הנוכחי הוגש. הבנק הבהיר שנפלה שגגה מטעמו עת נוסחה הפסיקתא, וכי לא היה ער לכך. הבנק עמד על ליבון הערעור והכרעה בו, על מנת שתיקון פסה"ד קמא, ככל שהערעור ייעתר, יעשה כהלכה ולא בדרך של "מחטף אקראי". גישה זו ראויה והגונה בעיני, ויפה נהג הבנק, הגם, שבמישור הדיוני הצרוף, כל עוד לא בוטלה הפסיקתא החתומה, בנוסח שהעניק לבנק, בפועל, את כל שדורש הוא בערעור, ספק אם ההליך הערעורי היה מחויב המציאות.

הבנק טוען, בערעורו, שכוונת בימ"ש השלום היתה לאפשר ירידה לנכס המקרקעין במסגרת הליכי מימוש המשכון. אמנם, בדרך כלל בנק אינו יכול לרדת ישירות למקרקעי המוכר (הפסיקה דנה בעיקר בעסקאות של דירות מגורים) במקרה של ביטול הסכם מכר, אולם, לפי ההלכה שנקבעה לנדון, הלכת "שטיינמץ", דברים אמורים בעסקאות אמת בין שני צדדים זרים (רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק משכן, פ"ד נו(5) 593). אולם, כאשר מדובר בחוזה למראית עין שתכליתו להונות את הבנק ולהוציא ממנו כספים, חל חריג, ולפיו הבנק תם הלב יכול לרדת במישרין לדירתו של המוכר שנטל חלק בקנוניה נגדו. זוהי הלכת "שפייזמן" המחריגה את הלכת שטיינמץ במקרים המתאימים (ע"א 1679/01 משכן בע"מ נ' שפייזמן, פ"ד נז(2) 145).

הלכה זו נתאשרה והורחבה בפרשת "חליו" (ע"א 3379/07 אביבה חליו נ' משכן בע"מ, מיום 6.4.09), שם פסק הרכב השופטים כי "עיקר הוא כי אין לאפשר למי שהערים על בנק כדי לזכות בהלוואה, ובמשך שנים ארוכות נהנה מפירותיה מבלי להשיבה, ליהנות מסעד הצהרתי שיגן עליו מפני המלווה".

יישומן הנכון של הלכות אלה, לשיטת הבנק, מחייב הוספת האמירה לפסק דינו של בית משפט השלום, שלפיה מימוש המשכון על זכויות הקונה, משיבה 6, כלפי המוכרת, משיבה 1, ייעשה כאילו חוזה המכר נותר בעינו ועל כנו, על כל הנפקויות הנגזרות מכך.

המשיבה 1, באמצעות עו"ד מיטלר, מתנגדת לקונסטרוקציה זו, וטוענת שאין היא נכנסת לגדרי החריגים להלכת שטיינמץ. אין מדובר בקנוניה כלל, ומרשתו לא נמצאה חסרת מהימנות וחסרת תום לב, אלא פעלה מחוסר ידיעה על מה היא חותמת, והקנוניה האמיתית לא נעשתה מטעמה. חלקה בעסקה, בהיותה אישה מבוגרת עם קשיי שפה, היה בחתימה פורמאלית על מסמכים שאת תוכנם לא ממש הבינה. עוד היא טוענת, שאין מקום להפוך את הזכות החוזית גרידא שיש לקונים כלפי המוכרים, ושעליה ניתן המישכון לבנק, לזכות קניינית המאפשרת ירידה לנכס גופו, ובכך לאפשר "קיצור הליכים" לבנק המלווה, תחת פעולה למימוש החוב הכספי בדרכים המקובלות. עוד טוען עו"ד מיטלר, שהבנק התרשל בניסוח כתבי ההתחייבות עליהם החתים את הצדדים, עובר למתן ההלוואה, וכי יכול היה להגן על האינטרסים שלו ועל ביצור אופי המשכון שדרש לרשום, בצורה טובה מכפי שנעשה, ואין לו להלין אלא על עצמו.

המשיבה 6, כאמור, סבורה שהתביעה הכספית נגדה התיישנה, ושלא בדין נדחתה טענה זו בבימ"ש השלום. ככל שערעור הבנק יתקבל, ויאופשר לו לרדת אל הנכס - המשק, ומימוש פסק הדין הכספי נגדה יהא בעדיפות נמוכה מצד הבנק, אין היא עומדת על בירור ערעורה הנגדי.

לאחר עיון בחומר המונח לפני, ושמיעת טיעוני הצדדים, אני סבור שהדין עם הבנק, וכי יש לקבל ערעורו.

יש לדחות טענות המשיבה 1 החפצה, למעשה, לקעקע המסד העובדתי שנפסק בבימ"ש השלום. טענות המשיבה 1 שהיו בבסיס המרצת הפתיחה שהגישה, ולפיהן חתמה על מסמכים בלא להבין תוכנם, ושלא במסגרת קנוניה להערים על הבנק וללוות כספים לעסקו של בנה, פושט הרגל היום, נדחו, והקביעה העובדתית היתה שכל הנוגעים בדבר פעלו ביודעין ובכוונת מכוון. ההסכם הוכרז כבטל משום שנכרת למראית עין בלבד. על כך לא הוגש ערעור, קביעות אלה חלוטות, ואף לגופן, ולמעלה מהצריך, הן מבוססות היטב בחומר הראיות שעמד בפני ביהמ"ש, ופסק הדין מנומק ומפורט.

יש לדחות טענות המשיבה 1 גם במישור הרשלנות הנטענת כלפי הבנק. ראשית - לא היתה חזית התדיינות כזו בפני בימ"ש השלום, וממילא טענות אלה לא לובנו ולא הוכרעו בערכאה הדיונית. הליך הערעור אינו האכסניה לפתיחת חזית זו. שנית - ככל שהבנק זכאי ליהנות מתוצרי ההלכה הפסוקה שנקבעה למקרים כגון אלה, אין זה מעלה או מוריד אם יכול היה לפעול בצורה מיטבית יותר בניסוח המסמכים בעסקת ההלוואה. איש לא טוען שהבנק הטעה מי מהמעורבים. חריגי הלכת שטיינמץ נועדו בדיוק לסיטואציה שבמסגרתה אין לבנק בטוחה מוצקה בצורת שיעבוד של הנכס נשוא הסכם המכר שבוטל. לו כך היה, לא היתה נדרשת הקונסטרוקציה המשפטית נשוא פס"ד "חליו" ודומיו.

הותרת הסיפא האופרטיבית של פסק הדין קמא כמות שהיא, חוטאת לרוחו של פסק הדין ולנימוקים שניתנו בגדרו. ככל שהמשכון על הזכות החוזית שהיתה למשיבה 6 כלפי המשיבה 1 מצומצם אך ורק להיקף הזכויות הקיים בידי משיבה 6 לאחר מתן פסק הדין, ובעקבות הכרזת החוזה כבטל, הרי זה משכון ריק מתוכן. אין למשיבה 6 זכות לאכוף ההסכם על המשיבה 1, ואין היא יכולה לרשום מכוחו שיעבוד על המשק, לא היא ולא הבאים מכוחה במסגרת מימוש המשכון על זכויותיה החוזיות. רק ההבהרה כי מדובר במימוש משכון על הזכות החוזית שהיתה עומדת למשיבה 6 אלמלא הכרזת הבטלות, יכולה להועיל, וליצוק תוכן ממשי בליבת פסק הדין, שם נקבע במפורש שזכויות הבנק צריכות להישמר ולהיות מוגנות גם לאחר הכרזת בטלות ההסכם.

נדמה, כי מהפן הדיוני יכול היה הבנק להקדים תרופה לתקלה שהוא טוען לקיומה בניסוח פסק הדין. כאשר דחה בימ"ש השלום את הבקשה שהוגדרה כתיקון טעות סופר, צוין, כזכור, כי הסעד הזה של הצהרה על הותרת המשכון בעינו כאילו ההסכם לא בוטל, לא התבקש בתביעה שכנגד שהגיש הבנק. נכון, שהבנק עתר, בתביעה שכנגד, לאכיפת ההסכם וכפועל יוצא - לרישום שיעבוד הנכס לטובת הבנק כמי שמימן את הרכישה על-ידי הלוואה. אולם, כאשר התביעה העיקרית היתה זו של המשיבה 1 שעתרה, מטעמיה, לביטול ההסכם, צריך היה לצפות, שאם בית המשפט ייעתר ויעניק סעד הצהרתי לביטול ההסכם, אזי, בהיעדר עתירה חלופית מטעם הבנק, עלול הוא להישאר קירח מכאן ומכאן. אין זה משנה שטעמי הפסק לביטול ההסכם היו שונים בתכלית מאלה שנטענו על-ידי המשיבה 6, ושלמעשה גם תביעתה לנדון נדחתה. אולם, הגם שהבנק לא עתר, בזמנו, לסעד חלופי, משעה שבית המשפט מצא, ועל כך אין כיום ערעור, שדין המשכון להיוותר על כנו, היה מקום לעיגון הסעד הזה בניסוח ברור ובעל נפקות אופרטיבית.

קבלת עמדת הבנק בנושא זה, כפי שמצאתי לקבל, אינה מהווה הבעת דעה ביחס לאופן מימוש המשכון ובשאלה האם ניתן לפעול במישרין למימוש הנכס, או שמא, על כונס הנכסים, הפועל מכח המשכון על הזכות החוזית, לנקוט בהליך "דו שלבי", משמע, לפעול לרישום שעבוד על זכויות המשיבה 6 בנכס קודם שיוכל לממשו. בשאלות הללו היו התלבטויות בפסיקה, ואין לפרש ההיעתרות לערעור הנוכחי כהכרעה בסוגיות שלא הועמדו, במישרין, לדיון כעת.

משדין ערעורו של הבנק להתקבל, וכפי עמדת עו"ד א. מרסל, בשם המערערת שכנגד, אני מורה על דחיית ערעורה הנגדי של המשיבה 6, ללא צו להוצאות. יוער, מעבר לצריך, שממילא לא היה מקום לקבל הערעור שכנגד, ולו מהטעם שכשנה קודם להגשת התביעה הכספית של הבנק, הודתה המשיבה הזו, בתצהיר, בקבלת ההלוואה הנדונה, דבר המהווה הודאה בזכות, שדי בה לעצור מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

הערעור מתקבל איפוא, ולפסק הדין של בית משפט השלום, בפסקה 24, לאחר המילים "המשכון הרשום לטובתו על הנכס יעמוד בתוקפו", ייווספו המילים "כאילו הסכם המכר לא בוטל".

מאחר שכאמור, הוספת עתירה חלופית מתאימה לתביעה המקורית שהגיש הבנק בפני בימ"ש השלום היתה מבהירה את הדברים, וכנראה מונעת את התקלה הניסוחית, שהצריכה הגשת הערעור כיום, איני רואה מקום לפסוק הוצאות בערעור, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ח' ניסן תשע"ד (08 אפריל 2014), בהעדר הצדדים.