נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד – אסי בן הרוש

הנאשם - בעצמו ובא כוחו עו"ד – יפעת זינר

<#1#>

פרוטוקול

הערה – הדיון נקבע ליום 1.10.14 שעה 12:00, השעה 12:36. לצערי, הנאשם טרם ערוך כדי להעיד.

הנאשם

לשאלת בי ת משפט, לא קראתי את החלטה בענין שאין להשיב לאשמה.

לאחר שהסניגורית הסבירה לי את ההחלטה, אני מבין ואני מסכים להמשך ההליך.

הנאשם

אני בן 51, אני גרוש. אני חיתי בזוגיות עם אישה שניה ונולדו לי תאומים. היום התאומים בני 6 והם חיים אצל אחותי היום, עלפי החלטה של בית משפט, בגלל שנעצרתי בתיק הזה.

לפני האירוע הזה הילדים היו אצלי וגם אמא שלהם.

ביום שהיא ילדה את התאומים אבחנו אצל האמא שלהם סרטן בגרון, והיא כבר 5 שנים בטיפולים של הסרטן.

בזמן האירוע הזה היה החמרה במצבה, מצב של הסרטן החמיר יותר. הפצע בגרון לא נסגר, פתוח כל הזמן. היא אז קיבלה אירוע מוחי בעת שהיתה בבית. היא קיבלה את האירוע מוחי והיא השתתקה, ואני התחלתי לרוץ, וכל יום היו אומרים לי מחר, מסדרים, הייתי הולך לאיפה ששלחו אותי כדי למצוא סידור לאשתי, היא מסכנה במצב קשה ולא יכולה לזוז, עשתה צרכים במיטה ומתביישת ממני ואפילו לא אומרת לי שעשתה צרכים. התחננתי ברווחה לפחות שעתיים ביום כדי שתהיה מישהו שתנקה אותה ויחליפו אותה ולא היה מענה. הילדים היו אצלי, גרו איתי מגיל קטן. יש לי מכתבים מהגנים שהילדים היו נקים ולא היו טענות ברווחה. הרווחה בכלל לא הכירו אותי לפני שאשתי חלתה בענין הילדים.

לשאלת בית משפט רק אחרי 3 חודשים התחילו למצוא מקומות. פעם אחת זרקו אותה לבאר שבע ומשם אמרו אי אפשר והחזירו אותה עם מונית. אחרי שבועיים לקחו לתל השומר ואותו סיפור עשו הוציאו אותה עם העגלה מחוץ לבית החולים כדי שיקח אותה ואני אמרתי ערב שבת אני לא יכול לבוא, ושלחו אותה עם מונית.

לשאלת בית משפט, אשתי בת 39, כפי הנראה קיבלה אירוע מוחי בגלל הטיפול בסרטן. עכשיו היא נמצאת בית חולים סיעודי ברחובות, לא זוכר את השם. אני לא הולך אליה. בגלל התיק הזה מנעו ממני לראות אותה. אחותי לוקחת את הילדים אליה פעם בשבועיים.

מעדכנים אותי שהיא באותו מצב, משותקת, לא יכולה לזוז, על כיסא גלגלים. הסרטן עדיין מטופל. היא צריכה לעבור עוד כמה ניתוחים.

לשאלת בית משפט, היא מסוגלת לדבר, הראש שלה מתפקד, הבעיה זה השיתוק, השיתוק חצי גוף. למיטב זכרוני, צד ימין.

לשאלת בית משפט באיזה צד של הגוף אני משיב זה היה לפני שנה ומאז לא ראיתי אותה ולכן אני לא זוכר. אני מתקן מצד שמאל השיתוק של האישה.

לשאלתך האירוע מתאריך 6.11.13 זה נכון שהגעתי לקופת החולים, דיברתי עם סימונה, היא המזכירה הראשית שם והיא אישה עשר, היא עזרה לי מהיום הראשון שאשתי חלתה בסרטן, אין מה להגיד עליה, היא עזרה לי. אבל במקרה הזה, כנראה לא היה לה מה לעשות, היתה סחבת, כל פעם תבוא מחר. באחד הפעמים לא ידעתי מה לעשות, הייתי עם הילדים, האישה עם הצרכים שלה, הייתי בא רואה אותה גוררת את עצמה על הרצפה לשירותים. אני זוכר שאמרתי לסימונה, אמרתי אתם רוצים לחכות והיא תעשה משהו לה ולילדים שאני לא אהיה. אני בדרך כלל אני נוסע לבאר שבע, אני מטופל בסלע, אני נוסע כל יום לבאר שבע.

לשאלת בית המשפט, האם מה שסימונה העידה לא נכון אני משיב יכול להיות שלא הבינה אותי. אני בחיים שלי לא הייתי אומר דבר כזה. יש לי 3 ילדים אחרי צבא, וגידלתי אותם ולא היתה לי מעולם הערה בתיק. הילדים הם החיים שלי, אני עושה הכל בשבילם. כנראה שסימונה לא הבינה אותי נכון. הבת זוג שלי היתה בדיכאון ממש חזק והיתה מסוגלת לעשות משהו. החשש שלי שתפגע בעצמה וגם הילדים שלי, וזה מהשמועות שאני שומע שיש מצבים כאלה, וזאת מהתקשורת שיש מקרים כאלה.

לשאלת בית משפט איך אפשר לא להבין אדם שאומר "אני אהרוג אותם ואתאבד" אני משיב אני לא אמרתי דבר כזה. אני אמרתי מה אתם רוצים שתהרוג את עצמה ואת הילדים ויצאתי וזאת עשיתי ביציאה. לא יכולתי אני עם שני ילדים עלי, ואחר כך נוסע לבאר שבע וצריך לדאוג לה לאכול ולשתות ולא הייתי מוצא את עצמי. שהיא צריכה לאכול או לשתות צריכה לסתום את החור בגרון ביד אחת ועכשיו היא משותקת ביד היא גם לא יכלה להאכיל או להשקות את עצמה.

לאחר שעזבתי את המקום הלכתי לבית לילדים ואחרי יומיים באו עצרו אותי.

ביומיים האלה תפקדתי רגיל, שלחתי את הילדים לגן.

זה נכון שלמחרת בבוקר שוב דיברתי עם סימונה, ואמרה שמסדרים, עושים ואמרתי בסדר. סימונה לא אמרה לי למה אמרתי ככה. שאלה אותי איך אני מרגיש, מה עם הילדים והאישה והיא אמרה שלוחצת עליהם ולאט לאט יסדרו לי. היא גם מסכנה היא הרגישה שאני כבול, היא עזרה לי הרבה שנים, 6 שנים אני רק יכול לשבח אותה.

חקירה נגדית

לשאלתך כמה זמן אתה מכיר את סימונה אני משיב הכרתי את סימונה מהעת שאשתי חלתה.

הייתי רץ כל יום לקופת חולים כדי לראות מה קורה, אשתי סובלת. שמעו אותי ולא קיבלתי מענה, אמרו לי תבוא מחר וזה נמשך ונמשך, אבל האישה בתוך מיטה משותקת ועושה צרכים במיטה, שני ילדים עלי, והייתי צריך לשלוח לגן, פחדתי שתעשה משהו לעצמה ולילדים.

לשאלתך אם אמרתי את הדברים מתוך מצוקה אני משיב בטח שהייתי במצוקה.

לשאלתך אם מה שסימונה אמרה נכון אני משיב זה לא נכון. אני אמרתי את המילים אתם רוצים שעד שיקרה משהו, תעשה משהו לעצמה ולילדים וזאת תוך כדי שאני יצאתי.

נכון שהיתה מוגבלת והיתה צריכה לגרור עצמה לריצפה שכן היתה משותקת.

לשאלתך איך אדם כזה יכול לפגוע בעצמו ובילדים אני משיב היא יכולה, חצי גוף לא משותק.

אני פחדתי שיקרה לאישה בראש, האישה גמורה, סרטן, שיתוק ולא יכולה לתפקד כלום.

אולי סימונה לא הבינה מה אמרתי לה. אני בחיים שלי לא הייתי עושה דבר כזה לילדים שלי, אני מגדל אותם לבד.

גם לאחר שבית משפט מקריא לי את המסקנות של ההחלטה מיום 29.8.14, אני אומר לא איימתי, כי לא אמרתי את הדברים שסימונה העידה עליהם.

לשאלתך כאשר אמרתי לה שאתה חושב שתפגע בעצמה ובילדים מה רציתי להשיג אני משיב אמרתי זאת שאם לא יעשו זאת זריז, שעד שיבואו לטפל יהיה מאוחר מדי ויקרה אסון. רציתי שיזדרזו כי כל יום אומרים לי מחר מחר.

אני יודע שמיד לאחר שדיברתי עם סימונה היא דיווחה לעובדת הסוציאלית והיא מסרה למשטרה.

לשאלת בית משפט למה מיד דיווחה ולמה מסרה עדות במשטרה אני משיב כי על פי חובתה הייתה חייבת להודיע, כך היא הסבירה לי.

לשאלתך האם הייתי אמור להיפגש עם עובדת סוציאלית למחרת אני משיב סימונה אמרה לי היא צריכה להגיע למחרת, אבל היא לא הגיעה למחרת ואני לא יודע למה היא לא באה. רק אחרי שהשתחררתי השופט נתן הוראה לטפל בי ולמחרת כלם הגיעו, קופת חולים, משרד הבריאות, הרווחה, כולם היו אצלי בבית. אמרתי למה צריך להיעצר ולבוא לבית משפט כדי להגיע למסכנה הזאת.

סימונה בחיים לא התלוננה עלי בעבר, היא אישה עשר. סימונה כל הזמן עזרה לי. אני לא מסוכסך עם סימונה, היא אישה עשר.

ש. אמרת בחקירה הראשית שסימונה עזרה מהיום הראשון ,אין מה להגיד עליה, במקרה הזה לא היה לה מה לעשות, למה התכוונת שלא היה לה מה לעשות.

הסניגורית

אני מתנגדת לשאלה.

הנאשם יוצא מן האולם.

הסניגורית

חברי רוצה שלכאורה הנאשם יתיחס במקרה הזה, שבאמירה הזאת לא היתה לו ברירה אז התלוננה נגדו. שחברי לא יוציא מההקשר.

<#2#>

החלטה

לא ברורה לי התנגדות הסניגורית, אינני סבורה שהשאלה מטעה, אך התובע ישוב וישאל את השאלה תוך שיקריא את כל המשפט.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ז' תשרי תשע"ה, 01/10/2014 במעמד הנוכחים.

המשך חקירה

לשאלתך האם סימונה המציאה דברים על האיום לגבי ולגבי הילדים אני משיב היא לא יכלה לעשות מהקטע של הנושא הזה, ניסתה, אבל לא יכלה להמשיך הלאה.

לשאלתך מה אמרת בדיוק אני משיב אני דיברתי לה על המצב, אמרתי ברווחה לא עוזרים לי וגם כאן לא עוזרים לי, ואמרתי לי עד שתעשה משהו לעצמה ולילדים, אז יבוא מישהו שלא יהיה למי.

מקובל עלי שסימונה רצתה לעזור ולא היתה לו כוונה דווקא להתלונן נגדי.

חקירה חוזרת

אין.

הסניגורית

אלה עדיי.

טיעון לעונש

התובע

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום כפי המופיע, איומים שנשמעו בפני המזכירה הרפואית סימונה באיום ופגיעה שלא כדין בגוף הילדים, בכך שאמר שיהרוג את הילדים ואת אשתו ויתאבד.

מטעם המאשימה העידו שני עדי תביעה, המזכירה סימונה והמנהלת מלכה. אכן הגברת סימונה חוזרת בעדותה על מלל האיומים כפי המופיע בעמ' 7 לפרוטוקול שורות 4 ו- 5 ומציינת שאף בסמוך לאותו אירוע הייתה חייבת להעביר דיווח ואכן מוציאה טופס דיווח ומעבירה הלאה. שהדברים בסופו של יום מגיעים למנהלת מחלקת הרווחה הגברת מלכה לוי.

בנוסף, בסיום פרשת התביעה טענה ב"כ הנאשם שאין להשיב לאשמה. גברתי נתנה החלטה מפורטת, מפנה לכל החלטה, בעיקר מפנה לסעיף 9 למסקנות. מפנה לעדות הנאשם היום, היום מציין דברים אחרים, שלטעמי, לא עלו בזמן מסירת הודעתו במשטרה ת/ 1 , בעמ' השני, בשורה 18 שאומר שלא יודע למה היא סיפרה את זה לעובדת סוציאלית, הוא חושב כדי שיעזרו לו והוא גמור כבר והם הבינו אחרת וחושב שסתם הוסיפה כדי שיעזרו לו ולא כדי לפגוע בו. הוא לא מסר בהודעה במשטרה את מה שהעיד בבית משפט, שאמר שאשתו תפגע בעצמה ובילדים. מדובר בעדות כבושה.

אני סבור שיש להרשיעו במיוחס לו בכתב האישום בעבירת האיומים.

הסניגורית

אני חושבת שיש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

גם שיש פרכות או דברים שלא מוסברים עד הסוף בגירסתו של נאשם, עדיין זה לא יכול לבנות את הסדקים והחללים בחומר הראיות. כאשר בית המשפט נדרש בתיק הזה לראיות, נדרש לעדות אחת ויחידה ועוד מספר ראיות בודדות נוספות נסיבתיות. כאשר העדות הזאת של סימונה היא עדות בעייתית, מכיון שהיא על דוכן העדים מוסרת שתי גירסאות של מלל, כשהבדל ביניהם הוא מאוד משמעותי. לא רק השינוי במילים הוא משמעותי, אלא עובדה שהשוני בין "אהרוג אותם ואתאבד לבין "אני אהרוג אותה ואת הילדים ואתאבד
הוא שוני תהומי, מכיון שזה לא אותם מילים והתבטאות אהרוג אותם ואתאבד מחייבת את סימונה לתת פרשנות לאמירה, זה בהנחה כי נאמרה. גם אם נקבל את הטענה שאמירה כזו נאמרה, אז איך היא הסיקה שהביטוי אותם מתיחס לאישה וילדים ולחילופין, איך בדיווח שלה גם לעובד הסוציאלית ולמנהלת היא ציטטה "אני אהרוג אותה , את הילדים ואתאבד". השאלה הזו מותחת בפניה בעדותה בחקירה הראשית, ובית המשפט במהלך החקירה הראשית מתערב ושואל אותה, מדוע דיווח לפקידת הסעד מלל אחד וכרגע אומרת מלל אחר, עמ' 8 לפרוטוקול שורה 19. היא משיבה את מי יכול להרוג, מבחינה הגיונית הוא יכול להרוג את אשתו וילדים. כלומר, המלל שדיווחה בדיווחים שלה קודם כל הוא מלל של פרשנות, זה לא המלל שנאמר לה. זאת המסקנה הראשונה, מכיון שכך היא מעידה.

האם היא היתה רשאית לפרש ולדווח דבר שאינו נכון מבחינה מילולית ומה זה אומר על העדות שלה, והתשובה לטעמנו, זה מטיל ספק רב באמינות של העדות שלה מבחינת מה נאמר לה, כיצד נאמר לה ובוודאי ובוודאי מבחינת כוונת האומר, להפחיד, להקניט, להטיל מורא וכדומה.

אני אומרת שהנאשם לא אמר את הדברים והאמירה שלו היום שזה מה שאמר בסופה של אותה פגישה קצרה עם סימונה ממש ביציאתו מהמשרד שלה, זאת האמירה שהוא זוכר שאמר ומיחס לעצמו כמי שאמר את הדברים. ואולי בגלל שהיה ביציאה, בדרכו החוצה, אולי לא שמעה אותו נכון, יכול להיות. אבל חד משמעית הנאשם עומד על זה שלאל אמר את המלל שהיא אומרת.

הדיווח שהיא דיווחה לא דווח באותו יום, אלא ב- 7.11 למחרת היום. אם אנו עוסקים באירוע שמבחינתה קשה ומעלה חשש או פחד או כל תחושה אחרת שנכנסת לגדרי איום, מדובר באירוע מ- 6.11 והיא דיווחה ב- 7.11.

יתרה מכך הענין מבחינה פרוצדוראלית מתגלגל, היא מגיע לפתחה של משטרת ישראל. ב- 8.11.14, בצהריים, משטרת ישראל ניגשת לביתו של הנאשם ומעכבת אותו לחקירה ועוצרת אותו בבית בשעת צהריים, כלומר יומיים אחרי האירוע.

כל התנהלות הזאת מראה שלא מה שנכתב בכתב אישום נאמר. מה שנאמר באותה פגישה, היתה העלאת מצוקה קשה שמוכרת לגב' סימונה, אין טענה שהגב' סימונה זילזלה במצוקתו של מר דהאן, אך לבטח לא שמעה את מה שאמרה, או לחילופין פירשה א מה שאמר באופן המחמיר עמו מבחינה פלילי הספק שעולה מדבריה של סימונה, מביא לספק שמביא זיכוי.

באשר לטענתו, גם אם בית משפט קובע שמשהו מאותן אמירות שאומרת ע.ת. 1 אמירה זו או אחרת, אם אכן נאמר, אני מבקשת לטעון שלא היתה כוונה של מר דהאן להקניט. הוא מעיד וחוזר על זה , שכל פעם שהוא הגיע לקופת החולים, כל פעם שביקש להיעזר ברשויות היה מתוך מצוקה גדולה. לא ביקש להפחית ולא להקניט אף אחד, אלא דיבר מתוך מצוקה. לדבר מתוך מצוקה ולהעביר את המצוקה בצורה הטובה ביותר, בצורה שתגייס את הרשויות לסייע לך, אלה דברים שאתה זכאי בדין. במקרה הזה התפרשה באופן לא נכון, הוא לא התכוון לכך ואי אפשר לטעמי על סמך עדותו להרשיעו בכוונה שנדרשת בסעיף האיום.

לכן מבקשת לזכות את הנאשם.

<#4#>

החלטה

הצדדים ישובו בעוד שעה על מנת שתינתן הכרעת דין (השעה 13:40).<#5#>

ניתנה והודעה היום ז' תשרי תשע"ה, 01/10/2014 במעמד הנוכחים.

<#6#>

הכרעת דין

האשמה המיוחסת לנאשם הינה שבתאריך 6.11.13, שעה 12:30 לערך, בסניף קופת חולים באשקלון, איים שלא כדין על גב' סימונה אביטבול (להלן: "המתלוננת"), מזכירה רפואית העובדת במקום, בפגיעה בגופם של אחרים באומרו לה "נשבע לך, אני אהרוג את הילדים ואת אשתי ואני אתאבד" וזאת בכוונה להפחידה ולהקניטה ובהיותו בהשפעת אלכוהול – עבירה של איום בניגוד לסעיף 192 חוק העונשין התשלז – 1977.

לאחר שמיעת עדויות המתלוננת ומנהלת לשכת הרווחה מלכה לוי, העלתה הסניגורית טענה כי אין להשיב לאשמה ובתאריך 29.8.14 הוצאתי החלטה המורה לנאשם להשיב לאשמה (להלן: "ההחלטה") ולכן עדותו נשמעה היום.

בהחלטה סקרתי הפסיקה הרלבנטית להוכחת עבירת האיום וציינתי כי במקרה זה המאויימת הינה המתלוננת שבשל תפקידה וחלקה בטיפול בנאשם ובמשפחתו, נאמרו לה הדברים במטרה לערער את שלוות נפשה, לקנטרה ואף להפחידה על מנת שתעביר המסר בהקדם לעובדת הסוציאלית, מתוך תקווה שזו תשנה את דעתה ותגיע באותו יום לביתו כדי לטפל באשתו. מושא האיום במקרה זה הינם האישה והילדים שהאיום התייחס לפגיעה בהם.

בהודעה במשטרה (ת/ 1) אישר הנאשם שהיה אצל סימונה, שכן היא עוזרת לו, ודיבר איתה, אך לא איים. היא דיברה איתו יפה ואמרה שתעזור לו. הוא לא מסוכסך עמה, היא עוזרת לו . אמר לה שהוא נואש וגמור ואין מי שיעזור לו לטפל באישה ובשני הילדים הקטנים ואף אחד לא רוצה לעזור לו לא מהרווחה ולא מאף מקום, אך לא איים. הוא לא יודע מהיכן הביאה את הדברים והעלה השערה שאולי סיפרה זאת לעובדת הסוציאלית כדי שתעזור לו כי הוא גמור והם הבינו זאת אחרת.

דהיינו, ציין שהוסיפה דברים שלא אמר כדי שיעזרו לו ולא כדי לפגוע בו. הוא עצמו לא איים, מת על הילדים שלו, אשתו חולה שנים בסרטן ועברה אירוע מוחי ומשותקת ואין מי שיטפל בה.

טוענת הסניגורית כי לא ניתן לבסס הרשעה על סמך עדותה היחידה של המתלוננת, שכן עדותה לא הייתה עקבית ולא עוררה אמון. לביסוס טענתה היא מפנה לעדות המתלוננת (עמ' 7 לפרוטוקול) שם העידה שאמר מתוך ייאוש שאינו יכול וכי הוא צריך עזרה ונשבע שאם לא – יהרוג אותה ויתאבד. אחר כך היא הוסיפה ואמרה: שהוא יהרוג את הילדים ויתאבד, וכשנתבקשה לצטט מילה במילה אמרה: "נשבע לך, אם לא יעזרו לי, אני אהרוג אותה ואת הילדים ואתאבד". בהמשך (שורות 23 – 24 ) אמרה, לאחר עיון בדיווח שלה לפקידת הסעד, כי דבריו היו: "אני לא יכול יותר, אני לא יכול יותר, אף אחד לא אכפת לו, אני אהרוג אותם ואתאבד" והוסיפה שלא יודעת למה התכוון כשאמר "אותם". לאחר רענון הזיכרון מתוך הודעתה במשטרה שורה 13, העידה : "אני זוכרת את המילים, הוא אמר: נשבע לך אני אהרוג אותם ואתאבד" והואיל ודיבר על הילדים ואשתו, הסיקה באופן לוגי שמדובר באשתו וילדיו.

הנאשם כאמור , בהודעה במשטרה הכחיש את הדברים, אך לא מסר תוכן הדברים שאמר.

היום לראשונה בבית המשפט העיד עדות כבושה כאילו אמר : ..."אתם רוצים לחכות והיא תעשה משהו לה ולילדים שאני לא אהיה"...."כנראה שסימונה לא הבינה אותי נכון. הבת זוג שלי הייתה בדיכאון ממש חזק והייתה מסוגלת לעשות משהו. החשש שלי שתפגע בעצמה וגם הילדים שלי, וזה מהשמועות שאני שומע שיש מצבים כאלה, וזאת מהתקשורת שיש מקרים כאלה"... "לא אמרתי דבר כזה. אני אמרתי: מה אתם רוצים שתהרוג את עצמה ואת הילדים? ויצאתיף וזאת עשיתי ביציאה".

כידוע, אין כל מניעה לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה.

בספרו של י. קדמי "על הראיות" [הדין בראי הפסיקה] חלק א', עמ' 414 נאמר בהתייחס לעדות יחידה כי:

"מנקודת ראות כמותית, אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על פי עדות של עד יחיד, תהא העבירה חמורה ככל שתהיה; והכל תלוי במשקלה ההוכחתי הסגולי של העדות היחידה. ואכן, הכלל הוא: כל עוד זוכה עדותו של עד יחיד לאמונו של בית המשפט ולמלוא המשקל ההוכחתי המתחייב מתוכנה – די בה כשלעצמה כדי לבסס הרשעה בפלילים".

ובע"פ 4384/93 אילן מליקר נ. מדינת ישראל, תק – על 94 (2), 1988:

" הכלל הוא, שניתן לבסס הרשעה בפלילים על פי עדות יחידה; ובלבד שהשופט העושה כן נותן דעתו לכך, "מזהיר עצמו" ומדקדק בבחינתה של העדות לפני שהוא רואה עצמו רשאי לחרוץ את הדין על פיה בלבד. ואין לשכוח – והדבר אינו מש מנגד עיניו של השופט – כי האחריות להכרעה, על כל המשתמע הימנה, היא אחריותו האישית של השופט והעד אינו שותף לה. ההכרעה אינה מתן גושפנקה לעדותו של העד, אלא – אימוצה של העדות כמשקפת את המציאות; ותכלית הדיון אינה קביעת עמדה באשר למהימנות העד, אלא הקביעה מהי האמת. האמת – אמת של בית המשפט היא ולא של העד; וקביעתה הינה תולדה של העברת העדות במערכת סינון, הערכה ובקרה שמפעיל השופט, ומשקבע את שקבע – הקביעה היא שלו".

המבחנים לקביעת מהימנותו של עד:

כב' הנשיא שמגר (כתוארו דאז) ב-ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מ"י, פד"י מה(4) בעמ' 459 ציין כי: "ניסיון החיים והניסיון השיפוטי מלמדים שגם השקרן כולל בקטעיו דברי אמת וכי דובר שעיקרי דבריו אמת מתבל לפעמים באימרה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו ואלו, עצם קיומה של סתירה באמרה אינה מהווה מניעה כללית להסתמכות עליהן."

וכן ראה ע"פ 5612/92 מ"י נ' בארי ואח', מ"ח (1) 302, 317:ב

"בית משפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד, גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמקשה אחת. ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתוך עדות...קטע זה או אחר של אי דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור העובדות לאשורם...".

בחינת עדותו של עד הינה אחת ממלאכותיו העיקריות של ביהמ"ש, היושב ושומע את עדותו של העד המעיד בפניו, תוך התייחסות לאופי נגיעתו של העד המעיד ואופיו של העד. בשל כך, ובשל הזהירות שעל שופט לגזור על עצמו, אבחן את עדות המתלוננת ועדות הנאשם על פי המבחנים הבסיסיים להערכת מהימנות עדותו של עד, כפי שאלו נקבעו בפסיקה (ראה דבריו של כב' הש' שמגר בעניין קוזלי וכן ספרו של י. קדמי “על הראיות" חלק שני בעמ' 1349 ואילך).

קדמי מונה ארבעה מבחנים בסיסיים, להערכת מהימנות עדותו של עד:

מבחן ההתרשמות מן העד, התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של ביהמ"ש מאופייה וטיבה של התנהגותו של העד על דוכן העדים;

מבחן ההשוואה החיצונית, קרי: השוואת דברי העד בביהמ"ש אל מול האמרות שמסר במהלך חקירה משטרתית, או אל מול דברי עדים אחרים;

מבחן ההשוואה הפנימית, קרי: העמדת דברי העד במבחן של הגיון, שכל ישר וניסיון החיים;

והאחרון, מבחן האישיות, קרי: בדיקת ההשפעה האפשרית של אופיו של העד, ונגיעתו לענין, על מהימנות דבריו.

אציין, כי מבחנים אלו משמשים את ביהמ"ש בבואו להעריך מהימנותו של עד כדבר שבשיגרה, ואף שלצורך הערכת מהימנות עדותו של עד, אין נזקקים להעביר את העדות בכל אחד מהמבחנים הנ"ל, לאור הזהירות, אבחן את העדויות לאורם של המבחנים (דברי הש' שמגר בעניין קוזלי הנ"ל), כדי שניתן יהא להעביר את קביעותי בשבט הביקורת בעתיד.

מעדותה של המתלוננת עלה בבירור כי המעמד לא נוח לה, עמדתה כלפי הנאשם הייתה מגוננת. היא הציגה עצמה כמי שתפקידה לייצג את הנאשם ולדאוג כי אשתו תקבל מסגרת סיעודית והיא חשה שלא בנוח עם העובדה שלא נמצאה מסגרת שכזאת לאישה שמצבה היה קשה מאוד. לכן היא הייתה מודעת מאוד למצוקה הקשה שבה היה נתון הנאשם ומה עמד ברקע אמירת הדברים. הנאשם עצמו חזר וציין כמה שהיא עזרה לו ולדבריו היא היתה "עשר" וכי לא היה לה כל סיבה להעליל עליו עלילה כלשהי, אדרבא, יש לו רק דברים טובים לומר עליה.

למרות זאת העידה המתלוננת, כי הנאשם הגיע אליה לאחר ששתה והבינה שהיה נתון להשפעת משקה אלכוהולי. כזכור, הנאשם הכחיש דברים אלה.

כפי שציינתי בהחלטה, בדברים שאמר לה הנאשם הצליח לערער שלוות נפשה עד כדי כך שמצאה לנכון לדווח זאת מיד. השאלה אם התכוון לממש האיומים, אם לאו, איננה רלבנטית לעבירה. בעקבות הדברים שאמר לה דיברה עם המנהלת שלה ועדכנה אותה וזו , אף היא הכירה בחומרת הדברים, ולכן ביקשה ממנה שתעזוב הכל ותדווח לעובדת הסוציאלית.

אמנם בבית המשפט הסבירה המתלוננת שעשתה כן משום שיש לה חובת דיווח, אך אין ספק שדיווחה בשל חומרת הדברים. אף שניכר מעדותה שאין ברצונה להרע לנאשם, היא עמדה על כך שאיים להרוג אותם ולהתאבד, והיא זו שהסיקה, ובצדק, כי באמרו "אותם" הכוונה אשתו והילדים, שהרי הם היו נושא השיחה.

הסתירות הלכאוריות בעדותה נבעו אם כן אך ורק מתוך הרצון שלה לדייק ככל הניתן, ולא לפגוע בנאשם, ורק לאחר רענון הזיכרון הצליחה לצטט במדויק את המילים שאמר.

לא מצאתי לכן כי יש בסתירות אלה לפגוע במהימנותה כהוא זה.

בשונה מגירסתה האמינה והאובייקטיבית של המתלוננת, מסר הנאשם כאמור גירסה כבושה שלא ניתן ליתן בה אמון.

בת"פ (תל-אביב-יפו) 1130/00 מדינת ישראל נ' שעאבן עאשור (תק-מח 2001(2), 2938 ) נאמר כי:

"עדות כבושה היא עדות שהעד המוסר אותה בבית המשפט "כבש" אותה בליבו על אף היותה רלבנטית וברת משקל לעניין, ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר. הכלל הוא שערכה ומשקלה של העדות הכבושה מועטות הן, מאחר ומטבע הדברים חשוד זה ה"כובש עדותו" על אמיתותה". בע"פ 2820/98 סיגמן נ. מדינת ישראל (פ"ד נג'(4) 183)נקבע כי "משך הזמן ההופך את העדות לכבושה יכול שיהא קצר ויכול שיהא ארוך, הכל לפי נסיבות העניין".

בע"פ 355/88 לוי נ. מדינת ישראל (פ"ד מג (3) 221) נאמר כי "עדות כבושה משקלה בדרך כלל מועט, אך זאת כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת, מדוע שמר העד את הדברים בליבו ולא חשף אותם אלא כעבור זמן רב. אם ניתן הסבר סביר לכך, כי אז אין עוד לייחס חשיבות רבה לכבישת העדות".

אף בע"פ 6274/98 פלוני נ. מדינת ישראל (פ"די נה (2) 293), נאמר מפי הנשיא ברק (כתארו אז), כי "אכן, עדות כבושה יש בה כדי לעורר ספיקות ולפגוע במשקל העדות. אך דברים אלה נכונים כאשר אין הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות".

בע"פ 355/88 שצוטט לעיל, נקבע גם כי על ההסבר לעניין הכבישה להתייחס לשתיים: האחת לסיבת הכבישה והשניה לסיבת הגילוי.

בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי (פ"ד מח'(1) 302) נאמר מפי הנשיא שמגר (כתוארו אז):

"עניין כבישת התלונה היא לעולם נושא שהגיונו ואמינותו צריכים להיבחן לאור הטעמים המוצגים לצורך הסברת כבישתה של התלונה, ויתר הנסיבות הסובבות את הארוע... ידוע לנו כי הבושה מפני היחשפות ציבורית, תחושת עלבון וקלון, חוסר רצון להתנסות במסה החקירתית והמשפטית וטעמים כיוצא באלה, מעכבים תלונה ולעתים גורמים להימנע ממנה.

בדרך כלל צריך לבחון את הנסיבות לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת. לא צריך להעמיד את המבחן על התבונה לאחר מעשה, אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה והשמעת האיום" (ראה ע"פ 87/53 אל-נבארי נ' היועץ המשפטי (פ"ד ז', 964); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל (פ"ד לו(1), 225).

לא יעלה על הדעת שדברי הנאשם הובנו כאילו מתכוון להרוג אחרים, בעוד בפועל טען כי אשתו תפגע בילדים ובעצמה. לא מדובר בתוכן שהוא זהה באופן שניתן לטעות בו. המתלוננת עשתה רושם של אישה אינטליגנטית שהצליחה לתקשר יפה מאוד עם הנאשם ולהבין את בקשותיו, אף שלא הצליחה לסייע לו.

אין ספק בליבי כי אכן מצבה של אשת הנאשם היה קשה וחבל שלקח לרשויות זמן כה רב למצוא לה מסגרת מתאימה, אך דווקא בשל כך נמצא הנאשם במצוקה קשה. לדבריו, באותו יום מצא את אשתו על הרצפה ולא יכול היה לסייע לה ובמר לו ניגש שוב לאדם היחיד ששימש ככתובת, למתלוננת, ועמד על כך שעובדת הסוציאלית שאמורה הייתה להגיע למחרת, תגיע באותו יום. כתוצאה מהאירוע העובדת הסוציאלית לא הגיעה למחרת ושמעתי כי רק לאחר שני נסיונות נמצאה לה מסגרת מתאימה. בשל האירוע טוען הנאשם כי ילדיו בני ה- 6 הוצאו מחזקתו והועברו לטיפול אחותו.

אילו אכן זו היתה גרסתו, לא ברור מדוע לא העלה זאת מיד, לא בהודעה במשטרה ולא במענה אלא רק היום , 11 חודשים לאחר האירוע. משכך, אני דוחה אותה, מה עוד שאין בה כל היגיון פנימי כמפורט לעיל.

לאור כל האמור, אני דוחה את גירסת הנאשם ושוכנעתי כי עדות המתלוננת אמינה וכי הנאשם איים להרוג אותם ולהתאבד, דברים שכוונו לאשתו ולילדיו, ולאחר שכבר ציינתי בהחלטה כי אין צורך להוכיח כי המאויימת חששה מהמאיים, אלא די להוכיח כי אדם מן היישוב במקומה יחשוש, והואיל והדברים נאמרו כדי לקנטר המאויימת, לערער שלוות נפשה, על מנת "לקדם" הטיפול באשתו, שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם עברה העבירה המיוחסת לו ואני מרשיעה אותו בהתאם.

<#7#>

ניתנה והודעה היום ז' תשרי תשע"ה, 01/10/2014 במעמד הנוכחים.

הסניגורית

אין צורך בקבלת תסקיר, מבקשת לטעון ל עונש.

התובע

אני סברתי כי לאדם עם בעיות כאלה צריך לשלוח לקבלת תסקיר כדי לקבל עזרה.

הסניגורית

אין צורך בקבלת תסקיר, הנאשם מטופל על ידי הרווחה.

התובע

מגיש הרשעות קודמות (מוגש ומסומן ת/ 2 – המסמך יסרקו), בעבירות שונות. מגיש פסק דין ובו הרשעה אחרונה שמשום מה לא עודכנה לגיליון ההרשעות (מוגש ומסומן ת/ 3 – המסמך יסרק)

לאחר ששמענו את הכרעת הדין ובנסיבות התיק המסוים הזה, אני אסתפק בעונש מרתיע וחתימה על התחייבות בשל המצב כמתואר.

הסניגורית

מבקשת להסתפק רק בחתימה על התחייבות, מכיון שהנסיבות של הנאשם מלמדות שחייו כל כך המרו איתו בתקופה האחרונה, אשתו לא נמצאת איתו , היא נמצאת במסגרת רפואית סגורה והוא אפילו מנוע מלבקר אותה מנסיבותיו של תיק זה. ילדיו הוצאו מרשותו במסגרת של אומנה. ההליך השפיע עמו ומאסר מותנה זה החמרה עמו.

אחרי שחברי מעיר את תשומת ליבי לכך שמצא בתיק גזר דין מאוחר להרשעות הקודמות, משנת 2013, אשר לא עודכן ככל הנראה ברישום הפלילי ומתיחס לתקיפת בת זוג אחרת, אני אומרת שראשית, אני כמובן מסכימה להגשה .

הנאשם

אין לי מה להגיד.

<#8#>

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בכך שאיים על מזכירה רפואית בקופת חולים, בכך לאחר שדרש ממנה כי תדאג שהעובדת סוציאלית תגיע באותו יום לביתו בשל מצבה הקשה של אשתו החולה וחוסר יכולתו לטפל בילדיו התאומים, איים כי יהרוג אותם ויתאבד.

בעקבות זאת זו דיווחה לאחראית שדרשה שתדווח לפקידת סעד. לעדות הנאשם כפי הנראה בעקבות האירוע הוצאו הילדים מחזקתו והועברו למשפחת אומנה בבית אחותו. אשתו לא טופלה למחרת היום, אלא לקח לרשויות כ- 3 חודשים עד שהוצאה מהבית והועברה למסגרת סיעודית. לדבריו, אשתו שהיא כיום כבת 39 בלבד, ילדה לפני מספר שנים את ילדיהם התאומים ובאותו מועד אובחנה אצלה מחלת סרטן בגרון. כפי הנראה האבחון לא היה מוקדם, ואף שבוצע בה ניתוח להוצאת הגידול, הצוואר נשאר פתוח. היא עברה טפולים וכתוצאה מהטפולים הכימותרפיים וההקרנות היא לקתה באירוע מוחי. כתוצאה מהאירוע המוחי השתתקה במחצית גופה, התקשתה ללכת ולתפקד והנאשם לא היה מסוגל לטפל בה ובתאומים שהם בני 6 כיום.

מדובר במי שאין לו כוחות לתפקוד נורמטיבי, אדם שאלו נישואיו השניים, יליד יוני 64', לחובתו 16 הרשעות קודמות, החל משנת 86', עבירות רכוש רבות, וכן עבירות על פקודת הסמים המסוכנים, הוא אף נדון בעבר למאסר, אולם הרשעתו האחרונה 2.7.13 בגין תקיפת בת זוג שאיננה אשתו. מעיון בפרוטוקול עולה כי הודה במסגרת הסדר טיעון בכך שהוא ובת זוגו דאז היו שתויים, לטענתו, היא רצה לכביש ואחז בה בשיער ראשה. גם במועד הטיעונים לעונש ב- 2.7.13 טען כי קיים קשר בינו לבין אותה מתלוננת חנה חלבסקי. בית המשפט כיבד הסדר טיעון והסתפק במאסר מותנה של 3 חודשים והתחייבות בסך של 3000 ₪ וזאת לשנתיים בגין עבירה של תקיפה, משכך המאסר מונה לא תקף, אך יש בהרשעה אחרונה זו להציג באור אחר את מערכת יחסיו של הנאשם עם אשתו.

כיום הנאשם מטופל ב"סלע", אינו עובד, וכפי הנראה מתקיים מקצבת ביטוח לאומי.

מדובר אכן במי שהחיים שלו לא היו קלים , אך אין בכך להצדיק איום על עובד ציבור, על אחת כמה וכמה על עובד ציבור שהוא זה שהיווה כתובת לסייע לו.

מעדות המתלוננת עלה שכיום מערכת היחסים ביניהם תקינה, היא לא חוששת ממנו ובדיעבד הדיווח היה מבחינתה רק בשל חובת הדיווח.

באשר למתחם העונשי הראוי, כבר קבעתי בעבר שנע בין אי הרשעה למאסר אולם קבעתי רף עונשי המאבחן בין איום "רגיל " לאיום על "עובד ציבור" שמצדיק גם עונש מאסר בכלא.

בנסיבות המיוחדות של מקרה זה עתירת התובע להסתפק במאסר מותנה והתחייבות יש בה משום התחשבות והקלה עם הנאשם.

אני גוזרת על הנאשם עונשים כדלקמן:

1. אני מטילה על הנאשם 3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של איום.

2. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 4000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע במשך 3 שנים מהיום.

אם לא יחתום על ההתחייבות, יאסר למשך 50 ימים.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

<#9#>

ניתנה והודעה היום ז' תשרי תשע"ה, 01/10/2014 במעמד הנוכחים.