בפני בקשה לביטול פסק - דין שניתן על ידי ביום 23/01/14, בו ניתן צו פינוי כנגד הנתבעת (להלן – "המבקשת") מנכס שבבעלות התובעים תוך חיובה בהוצאות משפט ע"ס 2,500 ₪.

פסק – הדין ניתן לאחר שהנתבעת לא התייצבה לדיון שהיה קבוע בתיק ביום 15/01/14.

הנתבעת הגישה בקשה זו במסגרת המועד של 30 יום שנקבעו בתקנות להגשת בקשה לביטול פסק – דין.

עסקינן בבקשה לביטול פסק הדין מתוקף שיקול הדעת של בית המשפט, שכן הנתבעת מודה בבקשתה – כי קיבלה זימון לדין אך סברה לתומה, כי מאחר ופינתה בפועל את הדירה בתאריך 25/12/13 טרם הדיון וטרם מתן פסק הדין, הרי שמתייתרת התביעה ומתייתר הדיון הקבוע.

כאן המקום לציין - כי מטעם המבקשת הוגש כתב הגנה, אך לאמור, פסק הדין ניתן מחמת אי התייצבותה לדיון שהיה קבוע.

התובעים מתנגדים לבקשה – וטוענים, כי פסק הדין ניתן בדין, מחמת אי התייצבות הנתבעת לדיון וכן לגופו של עניין משאין חולק – כי רק לאחר הגשת התביעה הואילה הנתבעת לפנות סוף סוף את הדירה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה – אני סבורה כי דין הבקשה להידחות ולהלן יפורטו טעמיי:

פסק – הדין שניתן נסב על חיובה של הנתבעת בהוצאות משפט לטובת התובעים. משאין חולק – כי פינוי הדירה בפועל היה לאחר הגשת התביעה כנגד הנתבעת, הרי שזכאים התובעים להוצאות משפט שנגרמו להם.

למעלה מן הצורך אציין – כי לפנים משורת הדין, שקלתי שוב את גובה ההוצאות שנפסקו לטובת התובעים, לאמור סך של 2,500 ₪ והגעתי למסקנה, כי סכום ההוצאות שנפסקו הינו סביר בנסיבות העניין, בהתחשב בגובה האגרה ששולמה על ידי התובעים בעת פתיחת ההליך והתייצבותם לדיון שהיה קבוע.

מכל האמור – אני קובעת – כי דין הבקשה לביטול פסק דין להידחות.

ניתנה היום, י"ב אייר תשע"ד, 12 מאי 2014, בהעדר הצדדים.