1. במסגרת הסדר דיוני ולאחר תיקון כתב האישום נגדו, הודה הנאשם בתקיפה סתם של בת זוגתו - עבירה לפי סעיף382 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובהיזק לרכוש במזיד - עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
2. על פי העובדות שבכתב האישום המתוקן, בתאריך 9.11.2013 משנכח הנאשם כי המתלוננת שהיא אשתו, מעשנת סיגריה, החל לקלל אותה ותוך כך, שבר כוס זכוכית ממנו שתתה, שבר מכשיר טלפון סלולארי, דלת ארון, הרים שידה והטיחה על רצפת הדירה, זרק את בגדי המתלוננת על הרצפה, ודרש ממנה לארוז את חפציה ולעזוב את הדירה. בהמשך גם הוסיף והכה ברגלה של המתלוננת באמצעות אגרופיו.
3. ביום 17.12.2013 הודה הנאשם בביצוע העבירות המיוחסות לו אולם באותה עת נמנע בית המשפט מהרשעתו ולבקשת ב"כ הצדדים שירות המבחן התבקש להגיש תסקיר בשאלת ההרשעה והעונש. תסקיר הוגש ביום 25.3.2014 ולאחר סקירת תולדותיו, נסיבותיו האישיות וייחסו של הנאשם לעבירות אותן ביצע, העובדה כי קיימת נזקקות טיפולית ונכונות מצד הנאשם לשתף פעולה, המליץ על שילוב הנאשם בהליך שיקומי והעמדה בצו מבחן למשך 18 חודשים. בהעדר הרשעות קודמות, תפקוד נורמטיבי והחשש כי הרשעה תפגע בתעסוקתו אף המליץ להימנע מהרשעה בדין.

יוער כי בפרוטוקול הדיון מיום 17.12.2013 נפלה טעות טכנית, ובמקום "החלטה" נרשמה "הכרעת דין" (ר' עמ' 5 שו' 7).

טיעוני הצדדים להרשעה ולעונש

1. בטיעוניה לעונש עתרה ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם ונעצה נימוקיה בטענה כי שיקולי שיקום מהווה שיקול אחד מבין כלל שיקולי הענישה ביניהם יש לאזן ועתרה לקביעת מתחם ענישה הנע בין מאסר על תנאי ועד 6 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות, ועתרה להשתת עונש של מספר חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסרים מותנים מרתיעים, קנס ופיצוי. עמדה על נסיבות ביצוע העבירות וחומרתן ועל הערכים המוגנים בהם פגע הנאשם במעשיו ועיקרם הגנה על שלמות גופה של המתלוננת וקניינה תוך שהדגישה כי הפגיעה באותם ערכים אלו מחמירה נוכח מעשיו של הנאשם כלפי המתלוננת בנסיבות העניין.

הפנתה לתסקיר וטענה כי נלמד ממנו שהנאשם לוקח אחריות חלקית על מעשיו ומשליך את עיקר האחריות על המתלוננת, לכך כי התנהגותו מאופיינת בעצבנות ואגרסיביות כלפיה. ולדברי המתלוננת כי בסיטואציות מסוימות ומורכבות נוהג כלפיה בתוקפנות שבאה לידי ביטוי בגרימת נזק לרכוש ולעיתים גם בנקיטת אלימות.

1. מנגד, ביקש הסנגור לקבל המלצת שירות המבחן. הדגיש שמדובר במי שעומד לראשונה למשפט, נעצר מספר ימים ושוחרר בתנאים של מעצר הבית מלא והרחקה ממושכת מבת זוגתו. כן ביקש לקחת בחשבון את הודאת הנאשם בהזדמנות הראשונה, הצער והחרטה שביטא והפקת הלקחים ונכונותו להליך טיפולי שיקומי. באשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם טען כי אלה לא פשוטות, וחרף אלה סיים לימודיו התיכוניים, התגייס לצה"ל, סיים קורס הבטחת אישיים והחל לימודים אקדמאיים.

ביקש להעדיף את הפן השיקומי ולהטיל צו מבחן, בהתאמה עם הוראת סעיף 40(ד)(א) לחוק העונשין, וכשברי כי הליך טיפולי עליו המליץ שירות המבחן מלמד על סיכוי להקטין באופן ניכר את התנהגותו ויכולתו לשלוט בכעסיו. באשר לפגיעה בעתידו התעסוקתי של הנאשם, ציין כי עד לפני מעצרו עבד כמאבטח בבית מלון ושם נמסר לו כי לא ניתן להחזירו לעבודה עד לסיום בירור ההליך המשפטי המתנהל נגדו. בעניין זה הוסיף, כי הרשעת הנאשם עלולה לפגוע במאמצי הזוג, הנאשם והמתלוננת לשקם יחסיהם אשר נפגעו גם כתוצאה מצו ההרחקה שהיה תלוי נגד הנאשם מספר חודשים, וכתימוכין לטיעוניו הפנה לדברים שמסרה המתלוננת בשיחתה מול שירות המבחן ולפיהם היא חפצה בשיקום יחסיה עם הנאשם אשר ככלל נתפס בעיניה כבעל אכפתי, אוהב ותומך.

שאלת ההרשעה

1. בבחינת המקרה לפניי, מצאתי כי זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים המאפשרים לוותר על הרשעתו של הנאשם מבלי לפגוע בשיקולי הרתעה ובאינטרס הציבורי. בבר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (תקדין עליון 85(3) עמ' 737) אמר כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) כי לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אמתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה, ובהמשך קבע כי אי הרשעה תתאפשר רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה.

בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, כב' המשנה לנשיא, השופט שלמה לוין, מנה מספר שיקולים המהווים חלק משיקולי בית המשפט שלא להרשיע נאשם. בין אלה; טיב העבירה, חומרתה ונסיבות ביצועה, האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם, הסבירות שהנאשם יעשה עבירות נוספות בעתיד, מעמדו ותפקידו של הנאשם, מידת הפגיעה של העבירה באחרים, יחסו של הנאשם לעבירה, והשפעת ההרשעה על תחומי פעילותו ודימויו העצמי של הנאשם, לרבות אופיו ועברו.

1. על טיב העבירה ניתן לעמוד בבחינת הערך החברתי הנפגע. בעבירה של אלימות כלפי בת/ בן זוג הערך החברתי הנפגע הוא שלמות הגוף וזכות האדם לאוטונומיה על גופו, כבודו, הביטחון האישי ובכלל זה הביטחון בתוך המערכת הזוגית. חומרת העבירה של תקיפת בת זוג מוצאת ביטוי מיוחד של בתי המשפט בארץ ובכל הערכאות אשר הוקיעו את תופעת האלימות במשפחה ושל גברים כלפי נשים. על החומרה הנדרשת בענישת גברים המבצעים עבירות אלימות כלפי בנות זוגם אין צורך להכביר מילים. בתי המשפט מצווים לעקור את התופעה ולהגן על הצד המוכה תוך השתת עונש מאסר מוחשי ומשמעותי. בעבירה של היזק לרכוש במזיד הערך החברתי הנפגע הוא שמירה של רכושו של הפרט וקניינו, הגנה על פרטיותו ותחושת ביטחונו האישית.

הנאשם במעשיו פגע בזכותה של המתלוננת לשלוות נפש, בטחונה האישי וזכות הקניין שלה על רכושה. על רקע כעסו על המתלוננת אשר עשנה סגריה, נהג כלפיה בבוטות וגסות רוח תוך שהכה ברגלה, שבר את מכשיר הסלולארי שלו, את הכוס ממנו שתתה, והמשיך וגרם נזק לדלת הארון שבדירתם. מעשים אלה ראויים לגנאי, עם זאת, נסיבות המעשים אינן חמורות והתוצאות והנזקים להם גרם – גם הם ברף הנמוך בסוגי עבירות אלו.

אכן, כטענת ב"כ המאשימה, הנאשם ציין וטען לחלקה של המתלוננת באירוע אשר לדעתו הובילה אותו לבצע את העבירה, בכך שהפרה הבטחתה שלא לעשן. עם זאת איני מוצאת בדברים אלה כדי לקבוע עובדה לפיה הנאשם לא נטל אחריות ולא ראה את חלקו ומידת אשמו.

בשיחה שהתקיימה עם המתלוננת התרשם השירות מאישה אסרטיבית המודעת לזכויותיה, תארה מתיחות ביחסים שעיקרה נבע מהבדלים הקיימים בתפיסות תרבותיות וחברתיות בניהם. זו גם הביעה רצונה לשקם יחסיהם ולכך כי אינה חוששת מהנאשם, שירות המבחן התרשם מכנות דבריה.

הנאשם מצדו, התייחס לעבירה הביע חרטה כנה, והביע נכונות להשתלב בהליך טיפולי.

8. על אופיו ועברו של הנאשם נלמד מתסקיר שירות המבחן, ממנו עלה כי מדובר בבחור צעיר, בן 28 סיים 12 שנות לימוד ושרת בצבא כלוחם בחטיבת גולני, לאחר שחרורו סיים קורס להבטחת מעברים ואישיים, עבד בירושלים ולאחר כשנה החל לימודיו למכינה באוניברסיטה אולם לא המשיך ללימודי תואר בשל קושי כלכלי. נישא למתלוננת חודשים ספורים טרם קרות האירוע. עבד כאחראי חדר אוכל בבית מלון באילת.

שירות המבחן התרשם ממי שהוא בעל יכולות תפקודיות טובות, יכולות קוגניטיביות גבוהות השואף לנהל אורח חיים נורמטיבי. מגלה קושי ביכולת לנבדלות ונפרדות ובראיית צרכיו של האחר, ונזקק לחיזוק מיומנויות תקשורת וביטוי העצמי בעיקר בתקשורת זוגית.

עברו הפלילי של הנאשם נקי, אם כי ביום 15.12.2010 ניתן בעניינו פסק דין ללא הרשעה בעבירה של תגרה במקום ציבורי. נראה כי מדובר בכשל חד פעמי, בעטיו נעצר הנאשם למספר ימים, הורחק מאשתו מספר חודשים ואשר למעשה מהווה גורם הרתעה והצבת גבולות ברורים לנאשם. האמור לצד שילובו בהליך טיפולי מביא למסקנה כי הסיכוי להישנות מעשיו הינו קלוש ביותר.

באשר לאפשרות פגיעה בעתידו ועבודתו של הנאשם, כבר נאמר, כי פגיעה אפשרית תמיד קיימת ולא די בכך כדי להימנע מהרשעה. עם זאת והגם שלא הוגשו כל מסמכים בתמיכה לטענות של פגיעה בעבודתו כמאבטח, אין חולק כי הרשעה בדין יש בה הכתמה בפלילים והאפשרות כי תפגע במגוון אפשרויות תעסוקה בעתיד אכן קיימת. אולם במקרה לפניי, הרשעתו בפלילים על רקע האירוע מול זוגתו לה נישא מספר חודשים טרם האירוע, כשברקע צו הרחקה שמנע מהם קרבה משך חודשים ארוכים – לטעמי תוסיף ותפגע בתא המשפחתי וברצונם הכן לשקם את יחסיהם.

9. האינטרס הציבורי במקרה שלפניי נוטה לטעמי לאי הרשעתו של הנאשם. בע"פ 5291/12 מוחמד אבו האני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.11.2012), נדון ערעור על חומרת העונש ובעבירות שונות מענייננו (בדרישת נכס באיומים, גניבה ואיסור משחקים), בית המשפט העליון קיבל את הערעור תוך שמצא להעדיף את האינטרס השיקומי על פני האינטרס ההרתעה של הכלל וקבע את הדברים הבאים:

"אכן, אסור לו לאדם לפגוע בערכים המוגנים שזכו להגנה מיוחדת בחסות המשפט הפלילי. אדם החוטא לערכים אלה, מצופה לשלם את חובו לחברה ולשאת בעונש שקבעה החברה בגין מעשיו. יחד עם זאת, איננו חיים בחברה נקמנית שכל חפצה הוא להעניש את חבריה אשר סטו מדרך הישר אך לשם הענישה. אנו חיים בחברה שפועלת לקדם את ביטחונם האישי של חבריה, בין היתר, באמצעות המשפט הפלילי תוך שימוש במנגנון הענישה ככלי להרתעה אינדיבידואלית וקולקטיבית, ולצד זאת אנו פועלים לשיקום החוטאים כדי לשלבם בחזרה בחיי החברה כחברים תורמים שמסייעים לקידומה".

שילובו של הנאשם בקבוצה טיפולית למניעת אלימות במשפחה, במהלכה ירכוש כלים להתמודדות עם מצבי לחץ ובוויסות דחפיו היא בבחינת אינטרס ציבורי מובהק.

10. בהינתן האמור, בשים לב לנסיבות עשיית המעשה ותוצאותיו, נכונותו להירתם להליך שיקומי וגילו הצעיר, כשלצד אלה התרשמתי מאיש נורמטיבי נעדר מאפיינים עבריינים - אני נכונה לאפשר לו הזדמנות נוספת, לפיכך אני נמנעת מהרשעתו בדין ומחייבת אותו כדלקמן:

צו מבחן למשך 18 חודשים. אני מחייבת את הנאשם לשתף פעולה עם שירות המבחן, הכול על פי הנחיות שירות המבחן. מובהר בזאת לנאשם כי באם לא יקיים צו זה, ניתן יהיה לחזור ולדון מחדש בשאלת ההרשעה ובשאלת העונש.

הנאשם יחתום על התחייבות על סך 2,500 ש"ח, אשר יהיה עליו לשלם באם בתוך שנה מהיום יעבור על עבירות נוספות אותן עבר.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ד, 25 מאי 2014, בהעדר הצדדים.