תובענה לפינוי מושכר

התקיים דיון במעמד הצדדים

בשם התובעת: עו"ד מייק ביטון; עו"ד רוני ניר

בשם הנתבעת: עו"ד רוני שניידר

1. בתאריך 16.10.2013 ניתן פסק-דינו של בית-משפט זה (כבוד השופטת עידית ברקוביץ) בתא"ח 42197-05-13 ריקושט 3000 בע"מ נ' א.ע. ציוד מחנאות בע"מ (פורסם במאגרים). באותה פרשה תבעה התובעת שבפנַי – חברה למכירתו של ציוד לתרמילאות, לטיולים ולחיילים, את סילוק ידה של הנתבעת – בעלת זיכיון למכירתם של מוצרי התובעת, משלוש חנויות. האחת, בקניון רחובות; השנייה, בקניון "G" שבכפר-סבא והשלישית בקניון של נס ציונה. התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את חובותיה כלפיה בכך שצברה חובות בני מאות אלפי שקלים, לא שילמה דמי שכירות ודמי ניהול כמתחייב וחדלה מלשלם לספקים. בתצהיר, שהגיש עובד ריקושט, מר אדוארד וולמן, לתמיכה באותה תביעה צוין ענין נוסף, המכוון להפרת חובותיה של הנתבעת: "ב-13.5.2013", כתב אותו מצהיר, "כשניסיתי להיכנס לחנות בקניוןG בכפר סבא, ניגש אלי אדם שלא מוכר לי... עובדי [הנתבעת] מסרו לי שאותו אדם הוא נציג כונס נכסים של בנק [ה]פועלים" (סעיפים 2-1 לתצהיר).

היות שהחנות בנס ציונה פונתה קודם שניתן פסק-הדין, הצטמצמה המחלוקת לאלו שברחובות ובכפר-סבא. התובענה לסילוק-יד נדחתה. "התובעת", הייתה מסקנתו של בית-המשפט, "נקטה בהליך המיוחד של תביעה לפינוי מושכר, כאשר למעשה כוונתה היא ביטול הסכם הזכיינות עם הנתבעת. התובעת העדיפה לנקוט בהליך זה, אשר יש בו כדי להקל עליה, ולהכביד על הנתבעת, בלא שהיתה הצדקה לכך" (בפסקה השביעית).

2. ריקושט שכרה את החנויות מן הקניונים. בתאריך 17.4.2013 היא נקשרה עם הנתבעת בהסכם זכיינות, שבו הורשתה האחרונה להחזיק בהן ולהפעילן. עובר להסכם זה היה הזיכיון בידי חברות אחרות שהפעיל בעליה של הנתבעת – מר אייל וייסמן. כך, למעשה, עוגנו מחדש היחסים שבין הצדדים, לפי תנאיו של הסכם הזכיינות העדכני. בית-המשפט פירש את הסכם הזכיינות החדש כנועד לאפשר למר וייסמן לשפר את התנהלותו העסקית ולרפא פגמים, שניגעו בהתנהלותן של הזכייניות הקודמות אשר בבעלותו, והפעילו את חנויות ריקושט במשך לא פחות מ-16 שנים. אך לא זו בלבד ש"תנאיו של ההסכם [החדש היו] שונים מהותית לרעה מהסכמי הזכיינות שנחתמו עם החברות הישנות" (הפִסקה הששית לפסק-הדין), אלא שלא חלפו חמישה שבועות מיום קשירתו של ההסכם והתובעת הודיעה על ביטולו. בכך, קבע בית-המשפט, נהגה התובעת שלא בתום לב. "שלושים וחמישה ימים אינם יכולים להיחשב כזמן סביר", נפסק. "עיתוי משלוח דרישות הפינוי, בסמוך מאד למועד חתימת [ה]הסכם, אינו מתיישב עם החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בקיום התחייבויות חוזיות" (בפסקה התשיעית).

3. בית-המשפט לא חדל בזאת. נפסק כי לא עלה בידי התובעת להראות שההסכם הופר. ראשית, נקבע, ההפרות הנטענות יוחסו למועדים, שטרם קשירתו של ההסכם. "לא שוכנעתי", כתבה כבוד השופטת ברקוביץ בלשון המעטה, "כי התובעת הוכיחה כי לאחר חתימת [ה]הסכם 'נולדו' הפרות חדשות, אלא להיפך... התובעת עצמה טענה להיותן [של ה]הפרות חוזרות ומתמשכות לאורך זמן בתקופות שקדמו לחתימת [ה]הסכם" (הפסקה העשירית). הנתבעת, הוסבר, באה בנעליהן של החברות הקודמות ו"הדעת נותנת ותום הלב מחייב, כי במשך זמן סביר לאחר חתימת [ה]הסכם, תינתן לנתבעת האפשרות לשקם את פעילות החברות הישנות ולעלות על 'דרך המלך'" (בפסקה התשיעית).

גם לגופם של דברים לא נמצא כי הנתבעת הפרה את ההסכם, באורח המצדיק מתן סעד של פינוי. על אף שהסכם הזכיינות החדש, הוסבר, נקב בלא פחות מ-63 סעיפים שהפרתם מקנה זכות לפיצוי מוסכם, הרי שלא נקבע בו מהי "הפרה יסודית", המקימה זכות לביטול. בטענת התובעת כי הנתבעת לא שילמה דמי שכירות או דמי ניהול לקניונים לא נמצא ממש מן הבחינה העובדתית. נקבע כי עלה בידי הנתבעת להוכיח בראיות כי היא לא נותרה חייבת דמים לאיזה מן הקניונים – ברחובות ובכפר-סבא כאחד (הפִסקה ה-14 לפסק-הדין). מקומה של טענה, נפסק עוד, כי הנתבעת נותרה חייבת כסף לאחרים לרבות לתובעת, אינו בתביעה לפינויו של מושכר. ענין היא לתביעה כספית, ככל שיימצא מקום להגישה (שם, בפסקה 15. שני הליכים כאלה, זה המקום לציין, תלויים ועומדים כיום בפניו של בית-משפט זה – ת"א 34401-07-13 ות"ט 56229-07-13, כבוד השופט אריאל צימרמן).

4. מכלול זה של הדברים הוליך את בית-המשפט למסקנה חדה ונוקבת: כוונתה של התובעת, בעתרה לפינוי הנתבעת, לא הייתה מתן תרופה לאי-קיומן של הוראות בהסכם, אלא התנערות הימנו בכסות של עמידה על קיומו. התובעת לא ביקשה להעניק בידי הנתבעת אפשרות כֵּנה לתקן את הדרוש תיקון, אלא לסיים, מטעמים השמורים עמה, את ההיקשרות. "לאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, תוך שנתתי דעתי למכלול הנסיבות", סיכמה כבוד השופטת ברקוביץ, "הגעתי למסקנה, כי המקרה הנוכחי נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם השימוש בזכות הביטול נעשה בחוסר תום לב" (פסקה 16 לפסק-הדין).

5. פסק-הדין ניתן, כאמור בפתח הדברים, ביום 16.10.2013. הראיות, שעל יסודן הוא נכתב, נשמעו פחות משבוע קודם לכן. לא חלף אלא חודש, וביום 17.11.2013 הוגשה התובענה שבפני. התובעת עתרה בה, אמת, לסילוק ידה של הנתבעת מן החנויות שברחובות ובכפר-סבא. היא טענה להפרות מתמשכות של הסכם הזכיינות. נטען לאי-תשלומם של דמי שכירות ודמי ניהול בשני הקניונים. נטען לחובות כבדים לתובעת, כמו די היה בפרק הזמן שחלף מאז ניתן פסק-הדין לצבירתם. נטען למינויו של כונס לנכסי הנתבעת, אשר הוסתר כביכול מן התובעת כמו גם מבית-המשפט בהליך הקודם. לפיכך, הוסבר, כבר ביום 29.10.2013 – פחות משבועיים לאחר פסק-דינו של בית-משפט זה – שלחה התובעת לנתבעת מכתב התראה (נספח 12 לכתב-התביעה). שבוע בלבד לאחר מכן, ביום 6.11.2013, היא שבה והודיעה על ביטול ההסכם עמה (נספח 9).

6. דבר זה מתקשה אני להלום. אמנם, אין לצפות כי צד לחוזה ישלים עם הפרתו, ככל שאירעה, או כי יחשה לנוכח הפרה נמשכת. ברם, בנסיבות שבהן כָּתב בית-משפט זה את שכתב, אין זה מתקבל על דעתי כי בחלוף פרק זמן קצר ביותר תשוב התובענה ותוגש כאילו לא נפסק דבר. אין זה ענין של יום ביומו, שבית-המשפט קובע כי בפניו מקרה חריג ובו הוגשה תובענה בחוסר תום-לב. כך עשה בית-המשפט בהליך הקודם. מצפה היית כי התובעת תתן דעתה לקביעה חמורה זו, ולא תשוב אל הערכאה הדיונית קודם שנשתנו הנסיבות שינוי ממשי ועמוק.

7. בדיון שהתקיים בפנַי, ובכתובים הרבים שהניחה לפתחִי, לא עלה בידי התובעת לבאר את פשר הפנייה החוזרת לערכאות, קודם שניתנה לנתבעת אפשרות כנה, ולא אך כזו שמן השפה ולחוץ, לקיים את ההסכם וקודם שנעשה, בידי הצדדים שניהם, כל הדרוש לשם כך. לא עלה בידי התובעת לבאר מפני מה בחרה היא, וכך יש לראות את התנהלותה, להשיג על פסק-הדין בפניה של הערכאה אשר תחת ידיה הוא יצא, וקודם שנדון ערעורה, התלוי ועומד בפניו של בית-המשפט המחוזי (ע"א 37372-11-13, בפני כבוד השופטים יצחק ענבר, יהודית שבח ושאול שוחט). אם נקבע אותו ערעור לשמיעה במועד מאוחר לא מנע דבר מן התובעת, כמו מיוּתר לציין, לבקש את הקדמתו, לעתור לסעד זמני וכל כיוצא באלו פעולות אשר הדין מאפשר.

אמת, לוּ כוונה כנה ואמתית גדרה את פעולתה של התובעת לכתחילה, בטרם ביטלה את ההסכם בראשונה, כל מקום היה לשכנע בדבר את ערכאת הערעור. אם יש ממש בטענת התובעת כי "הטענות שנטענו [בידי הנתבעת] בתביעה הקודמת הן שקר וכזב" (פרוטוקול הדיון בפנַי, בעמ' 2, ש' 10), עליה להניח את הראיה לכך בפניו של בית-המשפט המחוזי. אם יסוד מצוי לטענתה כי "בפסק-הדין נפלו טעויות משפטיות קשות שעומדות בסתירה להלכה הפסוקה, בית-המשפט קמא התעלם לחלוטין מעובדות וראיות שהוכחו בפניו" – לשונה של הודעת הערעור, חזקה עליה, על הערכאה הגבוהה, כי תעלה אֲרוכה לתובעת. "הדרך להתמודד עם קביעות משפטיות שהתובע חולק עליהן היא בהגשת ערעור, ולא בהגשת תביעה חוזרת הכוללת את אותן טענות נגד המבקשים" – דבריו של כבוד השופט חגי ברנר בת"א (שלום תל אביב-יפו) 223233/02 יערי נ' נציגות הבית המשותף ברח' טאגור 40 (פורסם במאגרים, 19.12.2005. ראו גם ההפניות המקיפות שם)). ואם תאמר כי היה ממש בקביעותיו של בית-משפט זה בדבר הלך רוחה של התובעת בפנייתה אליו בהליך הקודם, הרי שהיה על זו לנקוט משנה-מאמץ למען יוּכח כי הפעם הזו כוונתה שונה. הדבר לא נעשה. אפילו תרה התובעת – והתקשיתי לקבוע כי הדבר צלח – אחר עילות חדשות כביכול, שזכרן נפקד מן התובענה שלעבר – "פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 178 (2003)) – הרי שלדאבוני היא לא שינתה באורח מהותי מהתנהלותה, ועליה עמד בית-המשפט בהליך הקודם.

8. יסוד ממשי קם בנסיבות אלו לחשש כי הגשתה של התובענה עלתה כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. על כך מצוּוה בית-המשפט להגיב בכלים העומדים לרשותו. אני דוחה את התובענה על הסף. התובעת תשלם לנתבעת, בתוך 30 ימים, שכר טרחתו של עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. לאוצר-המדינה תשלם התובעת, בתוך אותה תקופה, סך של 40,000 ש"ח.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בתוך 45 ימים.

ניתנה היום, י"ד אדר ב תשע"ד, 16 מרץ 2014, שלא במעמד הצדדים.