1. לפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

2. העובדות הצריכות לענייננו הן, בתמצית, כדלקמן:

2.1 ביום 28/10/98 רכש הנתבע מס' 1 (להלן "הנתבע") מחברת נתיב דור חברה לבנייה בע"מ (להלן "החברה") דירת מגורים ברחוב העליה 41, עפולה, הידועה כחלק מחלקות 24, 25 בגוש 16660 וסומנה בתשריט שצורף להסכם כדירה מס' 28 (ראה: נספחים א' לכתב התביעה - להלן "הדירה" ו-"הסכם המכר", בהתאמה).

2.2 ביום 2/11/98 נטלו הנתבעים מהתובע הלוואה בסך 270,000 ₪ לשם מימון רכישת הדירה. בהסכם ההלוואה מצוין דירה בת 4 חדרים בעפולה הידועה כחלק מחלקות 24, 25 בגוש 16660 ללא ציון מס' הדירה בתשריט (ראה: נספחים א' ו-ב' לתביעה - להלן "חוזה ההלוואה"). בהתאם להסכם ההלוואה גם שועבדו זכויות הנתבע בדירה (ראה: סעיף 1 להסכם ההלוואה - להלן "השעבוד").

2.3 ביום 9/11/98 חתמו הבעלים, שכון עובדים בע"מ (להלן "הבעלים"), על בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת הנתבע על חלקות 24, 25 בגוש 16660; וביום 7/11/98 חתמו הבעלים על התחייבות לרישום משכנתא על הדירה בגין ההלוואה. גם בבקשה זו מצוין דירה ברחוב העליה עפולה הנמצאת על חלקות 24, 25 בגוש 11660, ללא ציון מספר הדירה בתשריט (ראה נספחים א' לכתב התביעה). נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין לא הוצג לפניי.

2.4 הנתבעים לא עמדו בתנאי ההלוואה וחדלו לשלם את התשלומים השוטפים. לטענת הנתבעים, התשלום האחרון בוצע בחודש 2/04 (ראה: תצהיר הנתבעת מס' 2 מיום 19/12/13). חוב הנתבעים בגין ההלוואה עמד על סך של 301,488 ₪ נכון ליום 15/4/06 (להלן "החוב").

2.5 משכך, ביום 4/5/06 פתח התובע כנגד הנתבעים תיק הוצל"פ שמספרו 02-18295-06-7 (להלן "תיק ההוצל"פ") למימוש השעבוד הרובץ על הדירה.

2.6 ביום 21/8/06 פנו הנתבעים, באמצעות בא כוחם דאז, לתובע בבקשה להגיע להסדר בעניין החוב (ראה: נספח ח' לכתב התביעה).

2.7 ביום 28/11/06 עתר ב"כ התובע למינויו ככונס נכסים וביום 2/12/06 מינתה רשמת ההוצל"פ את ב"כ התובע, עו"ד ברינט, ככונס נכסים של הדירה (ראה: נספח ג' לכתב התביעה - לעיל ולהלן "ב"כ התובע" או "כונס הנכסים").

2.8 ביום 11/12/06 הודיע כונס הנכסים לנתבעים על מינויו וזכותם להודיע על רצונם למכור את הדירה בעצמם ו/או לסלק את החוב בפרק זמן קצוב (ראה: נספח ז' לכתב התביעה).

2.9 ביום 12/11/07 פנה כונס הנכסים לעוה"ד מאיר גוטרבוים בתפקידו כמפרק החברה (להלן "המפרק") לשם בירור זכויות הנתבעים בדירה. ביום 14/11/07 השיבו המפרק כי על פי המסמכים שבידו, הנתבע בלבד (ולא הנתבעים), רכשו את דירה מספר 28 ולא את דירה 25 כמצוין בהסכם שהעביר כונס הנכסים אליו (הסכם זה לא הוצג לעיוני), כאשר דירה מס' 28 נמכרה לה"ה דושבסקי אלכסנדר ופאינה, ודירה מס' 25 נמכרה לגב' פנינה קוסי (ראה: נספח ד' לכתב התביעה).

2.10 בין לבין, החל משנת 2005, מתנהלת מערכת תביעות מסועפת בכל הקשור לחברה ולפרויקטים השונים שלה ובכלל זה שש תביעות שהדיון בהן אוחד בבית משפט השלום בבית שאן, אשר התובע צד להן או לאיזה מהן (ראה: נספחים א' ו-ב/2 לתגובה); וכן תביעה של ה"ה גבסי משנת 2005 את הנתבעים, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן "בנק לאומי"), הקבלן דוד ואחיו בבית המשפט המחוזי בנצרת.

במסגרת הליכים אלה התחוור כי החברה פעלה בשיטת של מכירה כפולה: תחילה מכרה החברה את הדירה למקורבים שקיבלו הלוואה מבנקים ושלשלה את הכספים לכיסה בתיאום עמם; ואחר כך מכרה את אותה דירה לקונים תמי-לב בשוק החופשי.

2.11 ביום 9/3/08, ובהמשך לשיחה טלפנית, פנה ב"כ התובע לפרקליטות מחוז צפון בבקשה לעיון בחומר החקירה, כאשר במכתב זה (ראה: נספח ב' לתגובה) נאמר כדלקמן:

"1. כאמור, משרדנו מייצג את בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, אשר היה בעל משכנתא על כמה מן הפרויקטים של החברה שבנדון, וכן מימן רכישות דירות רבות של רוכשים אשר רכשו דירות בפרויקטים שונים של החברה שבנדון.

2. לאור האמור, מייצג משרדנו את הבנק בעשרות תיקים המתנהלים בבתי המשפט השונים בנוגע לחברה ולרוכשי דירות מאת החברה..." [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.].

מבוקשו נענה עוד בחודש מרץ 2008.

2.12 מחומר החקירה עלו, בין היתר, שיטת עבודתה של החברה כמו גם כי הנתבע, יליד 25/1/70 (קרי: בן 28 בעת רכישת הדירה), נחקר במשטרה בשנת 2006 בחשד לעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ראה: הודעתו מיום 21/6/06 שעה 10:25 - נספח ד' לתגובה).

הנתבע הכחיש את החשדות כנגדו וטען כי נתן למר דוד נתיב (לעיל ולהלן "הקבלן דוד") הצעה להתקנת דודי שמש בפרויקט בנייה ברחוב שרת והלה הציע לו לרכוש דירה בסכום של 530,000 ₪ כאשר הדירה תושכר על ידי החברה באופן שיכסה את ההלוואה שיטול הנתבע לשם רכישתה וכן תסופק לו עבודה בכל הפרויקטים. הנתבע הסכים ובחודש 4/95 רכש דירה ברחוב שרת, לשם השקעה. לדבריו הוא שילם 210,000 ₪ מכספו וכן נטל הלוואה מבנק לאומי בסכום של 326,000 ₪ שעברה ישירות לחברה. בד בבד הוא עבד באתר הפרויקט בהתקנת דודי שמש. לדבריו, כחצי שנה מאוחר יותר, הציע לו הקבלן דוד לרכוש דירה נוספת ברחוב העליה תמורת סכום של 460,000 ₪ - היא הדירה נשוא תביעה זו. הנתבע פירט כי שילם סכום של 190,000 מכספו והיתרה, בסך של 270,000 ₪, שולמה מכספי ההלוואה שנטל מהתובע. גם דירה זו נרכשה כהשקעה והנתבע קיבל את מפתחות הדירה ב-4-5/99. לפי עדותו, מהלך השנים חוייב חשבונו בסכום של כ-4,000 ₪ בגין שתי ההלוואות ומנגד, נתקבלו מהקבלן דוד דמי שכירות בגין שתי הדירות. לפי גרסת הנתבע, בשנת 2004, כחצי שנה לאחר שהפסיק לעבוד עם החברה מחמת אי תשלום, בגין העבודות, היה גם איחור בתשלום דמי השכירות. הקבלן דוד הודיע לו שהדבר יטופל. אך היו שמועות בדבר פשיטת רגל של החברה ועל כן, ביקר לראשונה בדירות ומצא בהם דיירים שטענו לבעלות.

הנתבע מציין עוד כי מעת שהקבלן דוד חדל מלשלם לו דמי שכירות, הוא אינו משלם את ההלוואות שנטל מחמת חוסר יכולת ושני הבנקים תובעים אותו (ראה: נספח ד' לתגובה).

2.13 עוד עולה מחומר החקירה (ראה: הודעת מר יעקב גבסי מיום 23/5/06) כי הדירה ברחוב שרת נרכשה על ידי ה"ה גבסי מהחברה ב-6/98 והם התגוררו בה משנת 1999. בשנת 2004 הגיעו הנתבעים ועו"ד מטעמם, לדירה ודרשו מה"ה גבסי לפנות את הדירה. בשלב זה, פשטה השמועה בעפולה שהחברה פשטה רגל. בחודש מרץ 2005 קיבלו ה"ה גבסי הודעה על כינוס נכסים של הדירה על ידי בנק לאומי ועל כן, הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת.

לפי בדיקת בנם, מר גבסי (להלן "מר גבסי") - הנתבע היה קבלן משנה של החברה כקבלן צנרת מים חמים ועבד בפרויקט; הנתבע רכש את הדירה ב-3/98 וביום 8/3/98 נטל משכנתא מבנק לאומי בסך של 326,000 ₪. עוד התברר למר גבסי שהנתבע רכש דירה נוספת - היא הדירה נשוא תביעה זו - ב-9/11/98 ולקח הלוואה בסך של 270,000 ₪ (ראה: נספח ג' לתגובה).

2.14 ביום 29/11/09 הוגש כתב אישום נגד בעלי החברה: הקבלן דוד ואחיו בגין קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין התשל"ז-1977 (ראה: נספח ה' לתגובה - להלן "כתב האישום").

2.15 ביום 5/6/11 פנה כונס הנכסים ללשכת רישום המקרקעין לשם לבירור זכויות הנתבעים בדירה וביום 24/7/11 השיבו רשם המקרקעין כי על חלקות 24,25 בגוש 16660 נרשמו הערות אזהרה בגין רכישות מהחברה לרבות: הערת אזהרה לטובת גב' קוסי פנינה ובנק טפחות מיום 2/5/99; הערת אזהרה לטובת ה"ה דושבסקי אלכסנדר ופאינה ובנק לאומי מיום 5/5/09; וכן הערת אזהרה לטובת בנק טפחות בגין הלוואת ה"ה ברש (ראה: נספח ה' לכתב התביעה).

2.16 ביום 25/11/13 הגיש התובע תביעה זו שלפני לתשלום חוב הנתבעים בגין ההלוואה העומד נכון ליום 24/11/13 על סך של 600,458 ₪.

3. אין חולק כי התיישנות תביעה זו שלפני היא כעבור 7 שנים, כמצוות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן "חוק ההתיישנות"); וכי, ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מהיום שבו נולדה עילת התביעה (ראה: סעיף 6 לחוק ההתיישנות).

בענייננו חוזה ההלוואה הופר עוד בשנת 2004 ומלוא ההלוואה הועמדה לפירעון, לכל היאוחר, ביום 15/4/06.

משכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה ולקבוע כי התביעה התיישנה, לכל היאוחר, ביום 15/4/13 (אם לא בשנת 2011).

4. נשאלת השאלה, האם מתקיים בענייננו אחד המקרים המאריכים את תקופת ההתיישנות?

התובע מבקש להיאחז בשלושה:

האחד, התיישנות שלא מדעת;

השני, הודאה בזכות;

והשלישי, עילת תביעה מתמשכת/מתחדשת.

נדון להלן בכל אחת מן הטענות.

התיישנות שלא מדעת

5. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את אחד החריגים בזו הלשון:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"

שומה על הטוען לחלות חריג זה להארכת תקופת ההתיישנות הרגילה, להוכיח ארבעה (ראה: ע"א 2919/07, מדינת ישראל-הועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל (2010)):

"... הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה ....".

(וראה גם: ע"א 4275/10, מולהי נ' מ"י משרד הבריאות (2011)).

6. לטענת התובע, עילת התביעה נולדה בהעדר אפשרות למימוש השעבוד, מאחר והדירה נמכרה לקונים תמי לב (משפחת דושבסקי), והדבר נודע לב"כ התובע, לכל המוקדם, באחד מן המועדים הבאים: ממכתבו של מפרק החברה מיום 14/11/07; מעדותו של הנתבע במשטרה שהתגלתה לב"כ התובע בשנים 2008-2009 וחשיפתו לשיטה בה עבד הקבלן דוד; ממכתב רשם המקרקעין מיום 24/7/11; ולמעשה, מיום הגשת כתב האישום (29/11/09).

7. דין הטענה להידחות.

ראשית, התביעה שלפניי מושתתת על עילה חוזית, קרי: תביעה לתשלום חוב בגין הפרת הסכם הלוואה. הא ותו לא. משהופר ההסכם והתובע מבקש לאוכפו, קרי: סעד בגין ההפרה גרידא - אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת ובידו עילת תביעה בשלה. בהתאמה, מכלול הטענות בדבר התנהלות החברה, הקבלן דוד, אופן ההתקשרות עם הנתבע כמו גם העדר היכולת לממש את השעבוד, אינן בגדר עובדות מהותיות היורדות לשורש עילת תביעה. לכל היותר, מדובר בראיות העשויות לסייע לתובע בהוכחת תביעתו (והשווה: רע"א 2919/07, מדינת ישראל-הועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל (2010); ע"א 8438/09, רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (2012)).

שנית, לא היתה כל מניעה אובייקטיבית לפעול בשני המישורים כבר בשנת 2004 משהנתבעים חדלו מלשלם את חובם, ולכל היאוחר בשנת 2006. כך או כך, עצם הנקיטה בהליך מימוש המשכון בלשכת ההוצל"פ, אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות (ראה: רע"א (ת"א) 3055/05, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' כהן (2008)).

8. גם אם תאמר כי העובדה שלא ניתן לממש את השעבוד היא מהותית לעילת התביעה החוזית שלפניי (ולא היא) - לא יהיה בכך כדי לסייע לתובע.

אין בידי לקבל כי הדברים נתגלו לתובע, לראשונה, עם קבלת המכתב ממפרק החברה ביום 14/11/07 או עת עיין ב"כ התובע בתיק המשטרה ב-3/08 ו/או עם הגשת כתב האישום ב-11/09.

ראשית, התגובה לא נתמכה בתצהיר לאימות העובדות, הרבות יש לאמר, המשובצות בה, לרבות הטענה כי העובדות נודעו לתובע אך ביום 14/11/07 ודי בכך כדי לדחותה. מה גם שעצם העלאת התובע מספר גרסאות עובדתיות חלופיות באשר למועד בו נודעו לו העובדות לראשונה, אך פוגמים בטענתו.

שנית, המסמכים שלפניי מעידים לכאורה כי התובע היה צד להליכים כבר בשנת 2005 ועל כן, חזקה שהתובע ידע על הטענה בדבר מכירות כפולות וקשיים במימוש השעבוד כבר בשלב זה.

שלישית, וחשוב מכך - בשנת 2006 בחר התובע, מטעמיו הוא, לממש את השעבוד תחילה ולא לתבוע את הנתבעים, למרות שהחל משנת 2004 הנתבעים אינם משלמים כל סכום על חשבון חובם בגין ההלוואה; ולמרות שהתובע כבר נמצא במערכת תביעות מסועפת, לשיטתו, בכל הקשור לתביעות רוכשי דירות בפרויקטים של החברה אשר נטלו ממנו הלוואה (ראה: פניית התובע לפרקליטות מיום 9/3/08). אין בפי התובע כל הסבר לכך.

כך או כך, מועד פניית כונס הנכסים לגורם זה או אחר, או מועד עיונו במסמך זה או אחר ובוודאי מועד הגשת כתב האישום, אינם יכולים, כשלעצמם, להוות פרמטר לקביעת מועד תחילת ההתיישנות. ודוק: לא נעלם מעיני כי גם במועדים החלופיים הנטענים על ידי התובע (14/11/07, 2008, 29/11/09), נמנע הלה מהגשת התביעה למרות שטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

9. גם אם התובע היה צולח משוכה זו ומוכיח כי העובדות לא היו ידועות לו והן נתגלו לו רק ביום 14/11/07 (או באחד מן המועדים החלופיים האחרים הנטענים על ידו) - לא היה בכך די.

במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות יש לבחון את הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין. משכך, אין די שהתובע יראה כי העובדות לא היו ידועות לו בפועל (דבר שאף בו כשל), אלא עליו להוכיח גם את קיומה של ידיעה בכוח (ראה: ע"א 4275/10, מולהי נ' מ"י (2012); ע"א 4381/08, קופ"ח כללית נ' מוסקוביץ (2010); ע"א 4381/08, קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ (2010), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"א 2897/11, גנאים נ' בית החולים רמב"ם (2013)). התובע חדל בכך.

הצעדים הסבירים הנדרשים במקרה דא נגזרים, בין היתר, מזהות הצדדים ממושא הגילוי, מן המידע שהצטבר כבר אצל התובע, ממידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדה, ההפסד הכספי הכרוך בכך, בפרט נוכח גובה ההלוואה וטענת התובע כי דירות רבות נרכשו בפרויקט זה בליוויו, שכן "ברי כי ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו" (ראה: רע"א 2919/07, מ"י-הועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל (2010), על האסמכתאות ה נזכרות בו).

בנק סביר היה מחוייב לבחון את הבטוחות הניתנות לו ובכלל זה את זכויות הנתבע המשועבדות לו עובר למתן ההלוואה. ויוער - ההסכם שצורף לתביעה הוא של הנתבע בלבד בעוד ההסכם שהוצג למפרק החברה אינו לפניי.

התובע אף לא עשה כן ולא בדק את זכויות הנתבע בדירה לאשורן, עת הופר החוזה על ידי הנתבעים והופסקו התשלומים בחודש 2/04. לו היה עושה כן, היה מגלה כבר בשלב זה את הטענה למכירה כפולה.

כך גם עת החלו ההליכים המשפטיים בכל הקשור לחברה ולפרויקטים השונים, שומה היה על התובע לפעול לבחינת מצבת הביטחונות שבידו ונקיטה באמצעים מתאימים. מצינו, כי החל משנת 2005 מתנהלת מערכת משפטית מסועפת סביב פרשת המכירות הכפולות על ידי החברה, אשר התובע צד לכולן או חלקן. התובע ידע או היה צריך לדעת עוד בשנת 2004, ולכל היאוחר בשנת 2005, על מסכת אירועים זו.

זאת ועוד. התובע אף חדל מלברר את כל הנתונים לאשורם עובר לנקיטתו בהליך ההוצל"פ ב-5/06. לו היה עושה כן, היה התובע מגלה לכל היאוחר בשלב זה את הטענה למכירה כפולה וכפועל יוצא את הקשיים במימוש השעבוד.

כאמור, עסקינן באמצעים סבירים ולא בבעל דין אשר ישן על זכויותיו. לפיכך, אחת משתיים: או שהתובע פעל ונקט באמצעים סבירים וידע היטב על בעייתיות השעבוד או שהתובע נמנע, מטעמיו הוא, מלבצע פעולות אלה ואין לו אלא להלין על עצמו. עצם העובדה שהתובע התמהמה בבדיקתו אינה בבחינת טעם לעצירת מירוץ ההתיישנות.

כך או כך, משהתובע נמנע מלנקוט באמצעים סבירים, לא ניתן לאמר כי גם בזהירות סבירה הוא לא יכול היה לגלות את העובדות. ויודגש - לא היתה כל מניעה שהתובע יבחן בקפידה איזו דירה בדיוק בפרויקט נרכשה על ידי התובע; מספר העסקאות לעומת מספר הדירות; זהות המתגוררים בדירה, לרבות על דרך דרישת פרטים מדויקים מן הנתבע והפעלת חוקר/ים.

כך גם לא היתה כל מניעה שהתובע יעשה בדיוק את שעשו בנקים אחרים, לרבות בנק לאומי עוד ב-3/05 ואת שעשה מר גבסו, איש פרטי, אשר ידע להסביר כבר בשנת 2006 את כל מערכת היחסים בין החברה, הקבלן דוד לבין הנתבע ואת הבעייתיות שברכישת הנתבע בגיל כה צעיר שתי דירות להשקעה מהחברה עמה עבד תוך כדי נטילת שתי הלוואות בסכומים לא מבוטלים. סביר להניח כי פעולה מקצועית דומה מטעם התובע אשר אמצעיו מוגברים המה - היתה מובילה לאותם ממצאים כבר בשנת 2004 או לכל היאוחר בשנת 2006.

הדברים מתחדדים בשים לב לכך שלפי ההודעות במשטרה, כבר בשנת 2004 פשטה השמועה בעיר עפולה בדבר קשיי החברה, שהיתה חברת בנייה גדולה בעפולה ולשיטת התובע, הוא העמיד הלוואות לרוכשי דירות רבים בפרויקטים שונים של החברה (ראה: מכתבו מיום 9/3/08).

די בכל אחד מהנתונים שנפרשו לפני התובע, בוודאי בהצטברותם, כדי שיהיה בידי התובע אותו "קצה חוט" או בסיס לסברה המעידים על בעיה במימוש השעבוד כבר בשלב זה ואף בטרם פתיחת תיק ההוצל"פ (והשווה: ע"א 1960/11, אלמוג נ' שירותי הבריאות הכללית (2013), על האסמכתאות הנזכרות בו).

10. צא ולמד: במקרה דא, לכל הפחות, לא התקיים המבחן האובייקטיבי, אשר נקבע במטרה לשמור על האיזון הראוי בין זכויות התובע לבין זכויות הנתבעים לוודאות מסוימת (ראה: רע"א 901/07, מ"י - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל (2010)).

. ודוק: גם אם הייתי מוצאת כי מדובר במקרה גבולי (ולא היא) - הרי שהספק פועל לחובת התובע אשר לפתחו רובץ נטל ההוכחה לחלות החריג (ראה: ע"א 4381/08, קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ (2010).

הודאה בזכות

11. לטענת התובע, מכתבה של ב"כ הנתבעים מיום 21/8/06 והודעת הנתבע במשטרה מיום 21/6/06 כי "על הדירות של דוד נתיב אני לא משלם משכנתא כי אין לי יכולת לשלם" (ראה: עמודים 4-5 לנספח ד' לתגובה, שורות 24-25) - מהווים הודאה בחוב העוצרת את מירוץ ההתיישנות. האמנם?

12. סעיף 9 לחוק ההתיישנות מורה כדלקמן:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

סעיף 9 לחוק ההתיישנות דורש, אם כן, שהנתבע יכיר לא רק בעובדות המבססות את זכות התובע, אלא גם בקיום הזכות וכי ההודאה תהא מפורשת ומלאה (ראה למשל: ע"א 9413/03, אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (2008); כבוד השופט י. עמית ב-ע"א 8438/09, רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (2012); רע"א 9041/03, בטחיש נ' מ"י- משרד הבטחון (2005)).

13. ומן הכלל אל הפרט -

13.1 עיון במכתב מיום 21/8/06 מעלה כי ב"כ הנתבעים ביקשה אך לדעת היכן עומד הטיפול בתיק בעניין הלוואה וכיצד ניתן להגיע להסדר בעניין החוב. על פניו, אין במכתב זה הודאה מלאה ומפורשת כנדרש.

אך גם אם הייתי מוצאת שיש במכתב זה משום הודאה בקיום הזכות - לא היה בכך כדי לסייע לתובע, שכן מיום המכתב (21/8/06) ועד ליום הגשת התביעה (25/11/13) - חלפו למעלה משבע שנים.

13.2 הוא הדין באשר להודעת הנתבע במשטרה - גם אם נאמר שיש בהודעה זו בדבר אי תשלום הודאה מפורשת ומלאה בזכות התובע - הרי שגם ממועד ההודעה (21/6/06) ועד ליום הגשת התביעה (25/11/13) חלפו למעלה מ-7 שנים.

עילת תביעה מתמשכת/מתחדשת

14. עוד טוען התובע כי המדובר בהלוואה למשך 20 שנה אשר טרם תם תוקפה וכל אי תשלום חודשי מהווה עילה עצמאית.

15. דין הטענה להידחות.

היום הקובע לעניין מועד ההתיישנות, קרי: היום בו נולדה עילת התובענה החוזית - הוא היום בו הופר הסכם ההלוואה (ראו לעניין זה: נ. זלצמן, מעשה בי דין בהליך האזרחי", הוצאת רמות (1991), עמוד 141; ע"א 3599/94, יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5), 423). על פי תצהיר הנתבעים, שלא נסתר, כמו גם הודעת הנתבע במשטרה, עליו מבקש התובע להסתמך בתגובתו - הסכם ההלוואה הופר עוד בחודש 2/04.

אמנם, כטענת התובע, הוא רשאי אך לא חייב להעמיד את מלוא ההלוואה לפירעון מיידי אלא שהתובע מצא לנכון לעשות כן, לכל היאוחר, עם פתיחת תיק ההוצל"פ, קרי: ביום 4/5/06. ודוק: התובע בחר כאמור שלא לתמוך את תגובתו בתצהיר לאימות העובדות המפורטות בה ואף לא להמציא מסמכים בדבר אתראות שנשלחו לנתבעים ולוח תשלומים וכשל זה יפעל לחובתו.

כך או כך. טענה לקיומה של עילה עצמאית לתביעה אינה מתיישבת עם בחירת התובע כבר ב-4/06 ולכל היאוחר ב-5/06 להעמיד את כל יתרת החוב לפירעון מיידי.

ויובהר - עת עסקינן בהפרת הסכם הלוואה בו נקבעו החזרים חודשיים, עומדות לפני התובע שתי אפשרויות: האחת, לתבוע בגין אי פירעון כל אחד מן התשלומים החודשיים, כאשר כל אי תשלום חודשי מהווה עילה עצמאית לתביעה חדשה; והשניה, להעמיד את מלוא יתרת חוב ההלוואה לפירעון מיידי, כאמור ב-רע"א 2094/04, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' מושלב (2004):

"... הזכות החוזית העומדת לבנק בהסכם ההלוואה, להעמיד את סכום יתרת ההלוואה הבלתי משולמת לפרעון מיידי בהתקיים הפרה של הלווה הנוגעת לתשלום עיתי כלשהו, אף היא אינה גורעת מן הכללים שפורטו לעיל. הזכות האמורה נתונה כאופציה בידי הבנק: רצה - יממש אותה במקרה של הפרה כאמור ויתבע את הלווה על מלוא סכום ההלוואה שלא נפרעה, גם אם טרם הגיע מועד פרעונם של חלק מהתשלומים העיתיים. במקרה זה תתמצה עילת תביעתו ביחס לכל יתרת ההלוואה שטרם נפרעה, ולא תיוותר בידו עילת תביעה נוספת בגין תשלום זה או אחר. רצה - לא יממש אופציה זו ויתבע את הלווה רק בגין התשלומים העיתיים שמועדם חלף ולא נפרעו, ויניח ללווה לקיים את חיוביו החוזיים לגבי שאר התשלומים שמועדם טרם הגיע. במקרה זה לא יחול כלל השתק העילה לגבי אותם תשלומים, ואם לא ייפרעו, יוכל המלווה לתבוע בגינם בעתיד. רצה - לא יתבע המלווה את הלווה במקרה של הפרה אלא בהגיע מועד הפרעון של התשלום העיתי האחרון, ואזי כל סכום ההלוואה שלא נפרע יתגבש למסגרת עילת תביעה אחת שתעמוד בידי המלווה כלפי הלווה".

(וראה גם: בש"א 153181/06, אליאייב נ' בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ (2006) אשר צוטט על ידי התובע).

התובע בחר, כאמור, להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי, לכל היאוחר, ביום 4/5/06, עת פתח את תיק ההוצל"פ לשם מימוש השעבוד בגין כל יתרת החוב. על כן, ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. מכאן, שהתביעה הוגשה, כחצי שנה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (25/11/13).

ודוק: גם בתביעתו, התובע לא תובע אך החזרים חודשיים החל מ-11/06 ואילך, אלא את כל יתרת החוב.

זאת ועוד. קבלת גרסת התובע בדבר הפרה נמשכת משמעה כי תביעות כנגד המפר לא תתיישנה לעולם באשר מידי יום בו הנתבע מפר את ההסכם תיווצר העילה מחדש ומניין ההתיישנות יחל מחדש. אין בידי לקבל טענה זו (וראה: ע"א 3599/94, יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423; והשווה: ת.א. (ת"א-יפו) 1224/04, מוקטדר נ' בדאני (2010)).

16. אמנם בית המשפט לא ימהר לדחות תביעה על הסף מחמת ההתיישנות, אך בבואו לדון בטענת ההתיישנות שומה עליו לאזן נכוחה בין האינטרסים ה'מתגוששים בזירה' של בעלי הדין וכלל הציבור כמו גם הטעמים המרכזיים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות. כפסיקת כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן ב-ע"א 1254/99, המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2), 535:

"הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו... והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק...

אל מול טעמים אלו, עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא. אף שיש טעם רב באינטרסים עליהם באה ההתיישנות להגן, לא בכל מקרה הטעמים הנ"ל או איזה מהם, רלבנטיים. האיזון הראוי בין האינטרסים המתעמתים בזירה, הוא שמתווה את גישתנו לטענת ההתיישנות, וליישומה במקרה נתון." ..".

(וראה גם: ע"א 9413/03, אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (2008); ע"א 3114/12, פלוני נ' משרד הרווחה (2014); ע"א 4381/08, קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ (2012), על האסמכתאות המצוינות בו; ע"א 2891/11, גנאים נ' בית החולים רמב"ם (2013), על האסמכתאות המצוינות בו; רע"א 10179/05, הארגון לשחרור פלסטין נ' צ'סר (2010)).

במקרה דא, זכות הגישה של התובע לערכאות נסוגה מפני אינטרס הנתבעים והאינטרס הציבורי הכולל כמו גם שיקולים מערכתיים. הדברים אמורים במיוחד משהתובע בחר, מטעמיו הוא, לנקוט בהליך אחר חלף נקיטה בדרך זו ולהמתין שנים ארוכות עד הגשת התביעה שלפניי, כאשר בין לבין מתנהלות תביעות רבות אחרות סביב אותה פרשה אשר התובע צד להן.

17. בנסיבות אלה, יש להורות על סילוק על הסף חרף היותו סעד קיצוני בו יעשה שימוש ביד קמוצה בשים לב לזכות הגישה לערכאות. יש לזכור כי תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 "לא באו לעולם, אך לתפארת המליצה, אלא כמקור לסמכותו של ביהמ"ש, לסלק מדרכו הליכים שבהם ניכר וברור, כי גם אם יתבררו עד תום, עדיין לא יהיה בכך כדי להצדיק פסיקת הסעד המבוקש" (ת.א. (באר שבע) 3197/09, אהרוני נ' מדינת ישראל (2011), על האסמכתאות המצוינות בו).

18. סוף דבר -

18.1 דין התביעה להידחות.

18.2 בנסיבות, אין צו להוצאות.

לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים גם בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ה, 10 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.