1. תביעות מאוחדות לביצוע שטר (שני שיקים).
2. שתי התביעות הועברו לדיון בסדר דין מהיר בבית המשפט, והדיון בהן אוחד, לאחר שהנתבע הגיש התנגדויות לביצוע השיקים בלשכת ההוצאה לפועל, וההתנגדויות התקבלו.
3. על פני שני השיקים מושא התביעה, מודפסים פרטי הנתבע, ופרטי חשבון בבנק לאומי, סניף בית הכרם. כמו כן, השיקים נושאים את חתימת הנתבע.
4. תא"מ 48010-11-13, נסב על תביעתו של מר מיכאל אלקוקין (להלן: "מיכאל"), לפירעון שיק שמספרו 0069, על סך 10,000 ₪, לתאריך 31.06.2013, המיועד ל"יעלים מחסני קרמיקה" (להלן: "יעלים"). מיכאל טוען, כי השיק נמסר לו, כתשלום חלקי, עבור סחורה שרכש הנתבע, מהעסק (יעלים) שאותו הפעיל מיכאל בישוב שער בנימין, וזאת לאחר ששיקים עסקיים קודמים של הנתבע, אשר נועדו להוות תמורה עבור הסחורה האמורה, לא כובדו.
5. תא"מ 43408-06-14, נסב על תביעתה של "צמיגי דודו גרשון בע"מ" (להלן: "חברת הצמיגים"), לפירעון שיק שמספרו 0070, על סך 10,000 ₪, לתאריך 01.06.2013. התובעת בהליך זה טוענת כי השיק, בו לא צוין שם נפרע, נמסר ממיכאל, לידי מנהלה, מר דוד גרשון, על חשבון דמי שכירות בנכס בשער בנימין, והושלם על ידה באמצעות חותמת הנושאת את פרטיה. לטענת התובעת ומיכאל, משלא נפרע השיק, השיב מנהל התובעת את השיק למיכאל, ומיכאל שילם לו את סכום השיק.
6. מלבד הסימון "למוטב בלבד", לא מופיע על פני איזה מהשיקים סייג לפירעון, כגון רישום "לביטחון".
7. כנגד תביעות אלו טען הנתבע, כי השיקים הוצאו שלא על דעתו, בידי מר נריה צדוק (להלן: "נריה"), קניין ומנהל חשבונות של חברת בניה ושיפוצים שהייתה בבעלות הנתבע (להלן: "פסגות"). הנתבע הדגיש, כי ידיעתו בכל הנוגע לאירועים מושא המחלוקת מועטה והפנה את הזרקור לכיוונו של נריה.
8. נריה, שהיה העד העיקרי מטעם הנתבע בהליך, הצהיר, כי מסר את השיקים מחשבונו של הנתבע, ללא ידיעת הנתבע, תחת לחץ שהופעל עליו, בעת שבשעת לילה, הגיע לבית חברתו סוכן, "פרילנסר", שקישר בין הצדדים (בין מיכאל ויעלים לבין הנתבע ופסגות), בשם נחום טאליס (להלן: "טאליס").

לדבריו, השיקים נמסרו למועדים דחויים בכ-4 חודשים, ולביטחון בלבד, עד שתיערך התחשבנות סופית בין פסגות לבין יעלים, במטרה לאפשר ליעלים נטילת אשראי בנקאי.

נריה הוסיף, כי החוב ליעלים נפרע, הן בשיקים אחרים, והן בתשלום ישיר לחברת אבני סלע, ממנה הזמינה יעלים סחורה עבור הנתבע. ואולם, לדבריו, ההבטחה שניתנה עם מסירת השיקים, להשבתם, או השמדתם, עם פירעון החוב, הופרה.

כמו כן, לדבריו, צריך היה לקזז, בהתחשבנות שבין הצדדים, סכומים שונים כנגד סכום השיקים, ובנוסף, כנגד חלק מסכום השיקים, לא נתקבלה סחורה, דבר שגם הוא צריך היה לקבל ביטוי בהתחשבנות שבין הצדדים.

לטענתו, מיכאל אף הודה באמור, בשיחה שהוקלטה עמו – שיחה שמדבריו בה עולה, לטענת הנתבע, כי פעל כפי שפעל לפי הוראת כונס הנכסים עקב הליכי חדלות פירעון אליהם נקלע.

לשיטת נריה, אף שנכון למועד התביעה, המחלוקת הכספית הממשית שבין הצדדים צומצמה לסך של כ-8,900 ₪ (סכום שגם הוא אינו נכון לשיטתו), מבקשים התובעים לממש שיקים על סך גבוה משמעותית.

1. הנתבע הוסיף וטען, כי חברת הצמיגים, לא נתנה לו – או למיכאל – תמורה עבור השטר שבידה, ולכן, גם אין יריבות בינה לבין הנתבע. כמו כן, חברת הצמיגים הפקידה את השיק ביודעה כי הוא "בעייתי" ולכן אינה אוחזת בו כשורה.

כלפי מיכאל טען הנתבע, כי סירב לחתום ערבויות עבור חברת פסגות, ואינו ערב אישית לחובותיה, כלפי מיכאל, או כלפי יעלים. עוד נטען, כי מלכתחילה הוצאו השיקים על סכומי כסף גבוהים מהנדרש, וכי מחירה של הסחורה שהגיעה לידי פסגות, עולה על המוסכם בין הצדדים, הן עקב חיוב במחירים גבוהים, הן עקב התחשבנות לקויה, והן עקב מסירה חלקית, כאשר התובעים אינם מציגים את תעודות המשלוח המאפשרות בירור עניין זה.

1. לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי אין לקבל את טענות ההגנה של הנתבע, וכי דין התביעה, לפיכך, להתקבל.
2. נוכח הוראות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אנמק מסקנה זו באופן תמציתי בלבד.
3. הנתבע אינו חולק שהשטרות נשוא התביעות אותנטיים, נושאים את חתימתו, וכי נמסרו לתובעים בידי נריה (הגם שלשיטת הנתבע הדבר נעשה בחריגה מהרשאה).
4. בכך העביר הנתבע את הנטל ההוכחה אל כתפיו.
5. בהקשר זה נאמר בפסיקה כי: "המבקש חתם על שיק לטובת המשיבה - ובכך שינה את מאזן הנטלים: 'אלמלא חזקת התמורה, האמורה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], היה על אוחז שטר חליפין לשכנע את בית-המשפט בדבר זכאותו לפירעון. חזקת התמורה הופכת את היוצרות בכך שהיא מטילה את נטל השכנוע, ביחס לצדקת הכפירה בזכאותו של האוחז, על הנתבע מכוח השטר. ואילו נטל השכנוע הרובץ על האוחז מוגבל להוכחת העובדות החיוניות להקמת החזקה, כגון שהנתבע (אם הועמד הדבר במחלוקת) אכן הינו צד לשטר'... הדברים ידועים, ולא בכדי עומדים מלוים על קבלת שטר ואינם מסתפקים בחוזה הלוואה" (ר' רע"א 8692/08 לוי נ' מאיירס, ניתן ב-09.12.2008, והאסמכתאות שם).
6. כמו כן, אין חולק, כי שיקים אישיים חתומים של הנתבע, לרבות אלה מושא המחלוקת, הוחזקו בידי נריה, ללא שצוינו בהם סכומים, או שמות נפרעים, וכי שיק 0070 אף נמסר למיכאל, כשהוא אינו כולל את הפרט האחרון האמור. בהקשר זה, קובע סעיף 19(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] כי: "היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו".
7. בחינת הראיות בתיק מעלה כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו, לבסס את צדקת כפירתו בזכאותם של התובעים (האוחזים) לפירעון השיקים.
8. אשר לטענה כי פסגות והנתבע אינם חבים למיכאל, או ליעלים, את סכום השיקים, לרבות הטענה, כי החוב מושא השיקים נפרע, במלואו, או בחלקו; טענת אי אספקת הסחורה; טענת הקיזוז; וכל יתר הטענות הנוגעות להתחשבנות שבין הצדדים, הרי שעל פי תיאור האירועים מפי מיכאל בתצהירו מיום 22.10.2014, חובה הכולל של פסגות כלפיו באותו שלב (לרבות חוב מצדו כלפי חברת אבני סלע שנותר עקב שיק קודם שחזר), הגיע לכ-45,200 ₪ (25,000 ₪ בשיקים + 11,280 ₪ בהעברות בנקאיות וזיכויים + 8,900 ₪ יתרה).
9. לצד צילומי השיקים מושא התביעה, ושיק נוסף על סך 5,000 ₪ (שאין חולק שנמסרו בחודש פברואר 2013), נכתבה הצהרה שתכנה: "השיקים הנ"ל כנגד שיקים חוזרים/מוחזרים פלוס העברה בנקאית – 6000 + 1500 פלוס זיכויים 2500 + 1280 = 11,280; סה"כ יתרה לתשלום 8,900 ₪". נריה אישר כי לצד ההצהרה האמורה, מופיעה חתימתו, הגם שלגרסתו "מיכאל [כתב את הסיכום]... אני לא מכיר את הפרטים אלא פחות או יותר את הדברים", וכי "...זה קשור להתחשבנות ביננו ואין קשר ליעלים" (פרוטוקול מיום 18.06.2015, ע' 26 ש' 23-32). לדבריו, התחשבנות זו כללה גם "סחורות שסופקו על המילה שלי כביכול לנחום ללקוח של פסגות לקבלן משנה של פסגות, למוסטפה שעבד ברח' עוזיאל" (פרו' ע' 22 ש' 13-14).
10. ההצהרה המפורטת לעיל על גבי המסמך, עליו חתום נריה, עולה בקנה אחד עם עדותו האמורה של מיכאל. לעומת זאת, עדותו של נריה, מטעם הנתבע, הן בכלל, והן בפרט לגבי מסמך זה – למעט העובדה כי אישר שהוא חתום על גביו – הייתה עדות נפתלת, שלא ראיתי לנכון לאמצה, ושאין בה, לפיכך, כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבע.
11. בנוסף, בשום שלב לא הציג הנתבע, או מי מטעמו, חישוב מפורט באשר לזהות הסחורה שקיבל ומחיריה, וסכומי ההנחות והזיכויים על בסיסם נערך החישוב האמור, כי אם הערכה כללית בלבד: בעניין זה נאמר מפי הנתבע, כאמור, כי הדברים אינם בידיעתו, אלא בידיעת נריה, וכי לפי חישוב שערך עם נריה "יוצא 30,000-33,000" (פרו' ע' 40 ש' 27. בעדותו של טליאס נאמר כי "הסכומים [של האובליגו] הגיעו לכ-30,000" (תצהיר מיום 08.07.2014), או כי "כל הקניות שלכם סך הכל היו בסביבות 32,000 ₪ בתקופה שאני עבדתי וזה כולל פרטי לא פרטי... היה אובליגו של 32,000 ₪" (פרו' ע' 19 ש' 28 – ע' 20 ש' 6) ובעדותו של נריה, "בהתאם למה שנאמר לי... נראה לי 37,000 ₪ פחות 3,000 ₪ לפני זיכוי..." (פרו' ע' 32, ש' 14-17).
12. בדברים חלקיים ובלתי מבוססים מעין אלה, אין כדי להרים את הנטל המוטל על כתפי הנתבע.
13. הנתבע טען, כאמור, כי השיקים ניתנו על ידי נריה ללא הרשאתו. ואולם, גרסתו המקורית של הנתבע, בבקשת הרשות להתגונן, שלפיה ששטר 0070 ניתן "ללא הרשאתי" (סעיף 5 לתצהיר), ודבריו שלפיהם שיקים אישיים שלו ניתנו לנריה רק לצורך תשלום משכורות (פרוטוקול מיום 14.09.2010, ש' 8-16; חקירה חוזרת, פרוטוקול מיום 18.06.2015, ע' 49 ש' 1), ושלפיהם מסירת השיקים בחריגה מכך נודעה לו יום לאחר מכן (שם, ש' 7), בלא שלכאורה נקט פעולה כלשהי לבטא זאת כלפי מאן דהוא, נזכרו בסופו של דבר רק בשולי הדברים (סעיף 68 לסיכומי הנתבע). ליבת עדותו של הנתבע, נסבה דווקא על טרוניה על כך שנריה התרשל, בכך שמסר שיקים בשיעור כספי העולה על סכום הסחורה שהתקבלה בפועל לפי תעודות המשלוח. הנתבע ציין, כי אינו סבור שנריה ביקש לרמותו (פרו' ע' 40 ש' 29 – ע' 41 ש' 4; ע' 44 ש' 29 – ע' 45 ש' 5), אך כי בלא תעודות המשלוח אין הוא יכול, לשיטתו, לברר את הסכום הנכון (פרו' ע' 40 ש' 13-23).
14. דין שתי טענות אלה (בדבר העדר הרשאה ובדבר העדר תעודות משלוח) להידחות.
15. אשר לטענת העדר ההרשאה, התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות הנתבע לעניין זה הייתה כי אין לאמצה (וכאמור, הוא עצמו "מיתן" טענה זו בעדותו בבית המשפט) וכי מדובר בניסיון (סרק) של הנתבע להרחיק את עצמו מהדברים (בדומה לקו הכללי שבו נקט, של הפניית העניין כולו לפתחו של נריה). הנתבע מסר שיקים אישיים, חתומים ו"פתוחים" שלו לידי נריה, ונוכח תפקידו של נריה בחברה שבבעלות הנתבע (בין היתר "קנין"), ואופן התנהלותו בחברה, אין לקבל את הטענה, כאילו נתן הרשאה לעשות בהם שימוש רק לצרכי תשלום משכורות, ולא ידע כי נריה רוכש באמצעותן סחורה, לרבות ממיכאל.
16. אשר לתעודות המשלוח, עולה מעדותו של טליאס, שהעיד מטעם הנתבע, שאף שלא תמיד נמסרו תעודות משלוח עם הסחורה, היה מגיע לנריה מדי חודש בחודשו ומוסר לו חשבוניות ותעודות משלוח "ונותן לו שיעבור" (שם, ע' 21 ש' 21). כמו כן, לפי עדותו של נריה, הוסכם, כי לצורך ההתחשבנות מול לקוחות וקבלני המשנה של פסגות, יצוינו בתעודות המשלוח מחירים גבוהים מאלו שסוכמו עם יעלים, כאשר ההפרש שולשל לכיסה של פסגות, הגם שלעתים סופקה סחורה ביתר, בכמות שלא אושרה (פרו' ע' 24 ש' 4-18). נוכח האמור, אין לשלול כי תעודות המשלוח דווקא נמסרו לנריה או לנתבע ולא הוצגו על ידם, וכן קיים ספק בנוגע לערכן הראייתי, אם היו מוצגות. בנסיבות אלה, אין בהעדרן של תעודות המשלוח, כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבע, להוכיח את טענתו כי סכום השיקים נפרע.
17. ואשר לטענה שלפיה הנתבע לא התחייב אישית כלפי מיכאל או יעלים, הרי שמעבר לעובדה כי שיקים חתומים על ידי הנתבע נמסרו למיכאל, הוצגו עותק הסכם בין הצדדים, אליו נלווה שיק ביטחון על סך 10,000 ₪ שמספרו 169, שלא הוגש לפירעון, וערבות אישית לטובת יעלים מצד נריה והנתבע, מיום 27.08.2012.
18. בנסיבות אלו, דומה שהתיעוד העיקרי בעל המשקל מטעם ההגנה הוא תמליל שיחה שנערכה בין נריה ומיכאל ביום 20.06.2013. כאמור, לפי ההגנה, מתמליל זה עולה הודאה מצד מיכאל, כי החוב לחברת אבני סלע נפרע בידי נריה, כי בהתאם למוסכם ביניהם, היה מקום להשמיד או להשיב את השיקים, כי השיקים הופקדו לפירעון, רק עקב דרישת כונס הנכסים, וכי מיכאל התחייב במהלך השיחה להשיב לנריה את השיק שנמסר לתובעת מידיה, לצד הודעה על ביטול בקשת הפירעון. מיכאל נחקר בעניין זה (חרף טענת בא כוחו, שיש בה ממש, בדבר קבילות התמליל) והסביר כי השיחה אינה זכורה לו במפורט, כי נערכה אגב נהיגה, וכי יתכן שנוכח הלחץ הכלכלי בו נמצא בתקופה הרלוונטית, קיווה שיוכל לקבל מנריה בדחיפות כספים לקיום צרכיו הבסיסיים, אם יפיס את דעתו באשר לנכונותו לסייע בעניין השיקים נשוא התביעה (פרו' ע' 15 ש' 29 – ע' 18 ש' 18). גרסה זו, גם אם אינה נטולת קשיים, עדיפה בעיניי מגרסתו של נריה לדברים, שאת עדותו לא ראיתי לנכון, כאמור, לאמץ.
19. התמונה העולה מכל האמור לעיל היא, אם כן: השיקים תקינים על פניהם, אינם מותנים, חתומים על ידי הנתבע, ומלמדים על חיוב אישי של הנתבע; השיקים נמסרו והושלמו בהרשאה; הנטל לבסס את טענות ההגנה מוטל על הנתבע; מלבד השיקים עצמם, גרסת התובעים לפיה מדובר בשיקים שנמסרו כתמורה עבור סחורה נתמכת במסמך בכתב החתום על ידי נריה, שלוחו של הנתבע בתקופה הרלוונטית, בהיקף החוב, באופן בו זה מכיל את שני השיקים, כמו גם בקיומו של שטר ביטחון נוסף, שלא הוגש לפירעון; אין מחלוקת על עצם מסירתה של סחורה, וספק רב האם אותן תעודות משלוח, שעל חסרונן הכביר הנתבע מילים, ושאין לשלול את האפשרות שהיו זמינות לו, היו מסייעות בבירור העובדות הנוגעות להיקף החוב; מנגד, לא הוצגה כל תזה מפורטת ואמינה, לא כל שכן המגובה בראיות ברורות, מדוע אין לייחס ערך ראייתי מלא להודאה הכתובה האמורה מאת נריה נכון למועד נתינתה; לא הוצג כל פירוט באשר לאופן בו נפרע בפועל החוב לחברת אבני סלע, או הצהרה מטעמה בעניין, שעל פני הדברים לא היה כל קושי להשיגה, ועל רקע זה הסברו של מיכאל באשר לדבריו בשיחה בעל פה אינו בלתי סביר; בנסיבות אלו, אין לומר שהנתבע עמד בנטל להוכיח כישלון תמורה, או פירעון, או טענה אחרת מבין טענותיו בנוגע להתחשבנות שבין הצדדים, בהתייחס לאיזה מהשיקים.
20. משכך הם פני הדברים, מתייתר למעשה הצורך לדון בטענות ההגנה שהועלו בכל הנוגע למעמדה של חברת הצמיגים – שכן גם אם האחרונה אינה אוחזת כשורה בשיק, היא זכאית, משנדחו טענותיו האמורות של הנתבע, לפירעונו. ודוק, דחיית טענות הנתבע מביאה למסקנה, כי מיכאל זכאי לפרוע את השיק, ומשכך, זכאי היה גם להעבירו לצד שלישי (חברת הצמיגים), אשר רשאי היה אף הוא לפעול לפירעונו.
21. מעבר לדרוש, יצוין כי גרסת חברת הצמיגים ומיכאל בנוגע לקבלת השיק אצל חברת הצמיגים, עדיפה בעיניי על פני גרסת הנתבע (שעליו מוטל הנטל גם לעניין זה), ואני מאמץ אותה, כמו גם את טענות התובעים (בסעיף 2.8 לסיכומי התובעים) בעניין אחיזתה של חברת הצמיגים כשורה בשיק.
22. אשר על כן, אני מקבל את התביעה.
23. הנתבע ישלם לכל אחד מהנתבעים סך של 10,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת כל אחד מהשיקים לפירעון בלשכת ההוצאה לפועל. כמו כן, יישא הנתבע בהוצאות כל אחת מהתובעים בסך של 1,000 ₪, ובשכר טרחת עורך דינם בסך כולל של 6,500 ₪.

ניתן היום, י"ט ניסן תשע"ו, 27 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.