<#2#>

נוכחים:

המערער הופיע

ב"כ המשיבה – עו"ד שרונה גדה

פרוטוקול

ב"כ המערער: הייתי בבית משפט זה בבקשת רשות ערעור וחזרתי לבית משפט קמא. אני עובד במחלקה משפטית של חברת ביטוח. חשוב לי להדגיש את פרשנות בית משפט קמא ולהתייחס לעדותו של עד התביעה. בית משפט קמא לא התייחס בכובד ראש לעדותו, הגם שנראות סתירות. בתחילה עד התביעה נשאל בחקירה ראשית מה היה מצב התנועה באותו יום ומצב המדרכה. גם אם מסתכלים על התמונות, אי-אפשר להגיד שיש טווח סביר. בפני בית משפט קמא טענתי, ועד התביעה נשאל, אם היו אלטרנטיבות האחרות, שיגיד איך אפשר היה לנסוע, העד ענה שיש כל הזמן אלטרנטיבות. מה אני אמור לעשות עם זה? במילון אבן שושן כתוב שמעבר מצד לצד או צליחה הן רק לרוחב. גם בנסיעה על מדרכה, לפי הסעיף עצמו, ואיך שבית משפט קמא והעד התייחסו, מבחינתכם זה דבר פסול, אך כשמסתכלים על המצב ביום יום זה לא עובד ככה. לא נאמר כאן שתחמו במספר מטרים את הנסיעה על המדרכה, אז ניסו פחות או יותר לתחם את מספר המטרים לנסיעה. גם מבחינת מרחק הנסיעה, המרחק היה סביר. אני לא יכולתי לצאת אל הכביש ישר לרוחב, אז הייתי צריך לצאת. בית משפט קמא אמר לי לעצור או לחפש את המקום הנכון, ואז לצאת לכביש. במציאות זה פשוט לא עובד ככה. מישהו עולה על קטנוע, מסתכל ימינה ושמאלה, רואה את הפתח הכי קצר, אי-אפשר לנסוע לאורך כל המכוניות ולחפש איזה שהוא פתח כזה או אחר. הראיתי לבית משפט קמא שמדובר ברחוב די סואן, גם לפי עמותת "אור ירוק" רחוב זה נחשב בין 200 הרחובות המסוכנים. לא ניתן להם בכלל משקל ומבחינת השוטר, כפי שאמר בעדותו "לפי החוק אסור לך לנסוע אפילו מטר אחר".

ב"כ המשיבה: הולכי רגל צריכים להרגיש בטוחים על המדרכה. המערער סיכן הולך רגל ספציפית. לא הוגש נגדו כתב אישום על כך שהוא פגע במישהו או כמעט פגע במישהו, אנו מדברים על העיקרון העומד מאחורי החוק – המדרכה היא להולכי הרגל והם צריכים ללכת בבטחה, בין אם ילדים ובין הם מבוגרים. זה מאוד מסוכן ומפחיד. הסייג שקבע החוק בכל זאת, שרכב דו-גלגלי, שבמפורש מסוכן, אדם יכול להיכנס ולצאת ממקום באמצעותו. זה מאוד מסוכן שאופנועים יתחילו לנסוע. זה לא עובד ככה. המדרגה היא של הולכי רגל והם חשובים כאן. לציין, שכשהשוטר נתן למערער את הדו"ח הוא לא טען אף אחת מהטענות הללו, כשהוא הגיע לבית המשפט הוא כבר נתן טענות, אך הוא לא טען אף אחת מהן, הוא אמר שהוא עושה את זה כעניין שבשגרה. הוא אמר שכבר פגשו אותו שוטרים לפניו ולא אמרו לו שום דבר, שהוא עושה את זה. לא מדובר ביום שהכל היה חסום וסואן והמתין מספר דקות, אלא כך הוא נוהג, זה נראה לו טבעי ושיתנו לו לצאת בדרך שנראית לו נכונה, קלה וטובה. אם הרחוב סואן, הוא צריך לעשות את כל מה שכל כלי רכב דו-גלגלי צריך לעשות – להמתין עד שיהיה פחות סואן, שלרכבים יהיה רמזור אדום ושיוכל להשתלב. הוא לא צריך לסכן בשביל זה הולך רגל. בית המשפט לא צריך לאפשר לו להתהלך על המדרכות. אם הכביש סואן, שימתין וישתלב בתנועה באופן זהיר ובזמן המתאים. אם אין לו מקום להיכנס, איך הוא נכנס? אנחנו צריכים לשמור על שלומם של הולכי הרגל כי זה המקום שהם הולכים בו. על המערער היה למצוא את הדרך בין המכוניות. היה ולא מצא – שלא יחנה שם. עם כל הכבוד, המערער לא הוכיח שלא היה רווח בין המכוניות בכלל. הצילומים הללו לא בהכרח מדויקים, הם לא צילומים מאותו יום, הם לא בהכרח של המקום הזה. אין מספיק חניות, רכבים חונים כמעט אחד על השני. ברחוב כזה לאפשר לאופנוע לנסוע לאורך כל המדרכה עד שיגיע לצומת מבלי שרכב יפריע לו. אני חושבת שהרחובות לא דומים אחד לשני, המקומות לא דומים אחד לשני, וצריך להפעיל שיקול דעת. אני לא בטוחה שלזה התכוון בית משפט קמא. אני חושבת שזה שילוב של הדברים, מה שעמד על הפרק היה הפרשנות שהמערער רצה לתת, המערער עשה דין לעצמו כי זה נוח לו. אני חושבת שבית משפט קמא זה לא בית המשפט העליון שקובע כאן הלכות. בית משפט קמא פירש לאור הנסיבות והנתונים שבתיק זה. אין הצדקה לאיזו שהיא התערבות מפני שבית משפט קמא לא טעה בפרשנות בנסיבות תיק זה. כאן מדובר באדם שעשה דין לעצמו, הוא נסע יותר מ-15 מטרים. אני סומכת על השוטר שהיה במקום, שברגע האמת לא היה לו איזה אינטרס מיוחד לתת דו"ח. השוטר ראה את הנסיבות, הוא מכיר את החוק ומצא לנכון לתת. ברגע שנאשם אומר שהוא עושה את זה כעניין שבשגרה, מדובר בנאשם שעושה דין לעצמו.

ב"כ המערער: לגבי טענת התביעה, החוק מתיר חנייה על מדרכה גם בטווח של 1.38 מ'

<#3#>

פסק דין

נגד המערער נרשם ביום 20.04.12 בסמוך לשעה 13:10 ביום ו' בשבוע דו"ח על-ידי השוטר אמו אלברט, על-פיו, בניגוד לתקנה 38(א) לת"ת, נהג בקטנועו על מדרכה שלא לשם חצייתה, כדי להיכנס לחצרים או כדי לצאת מהם.

המעשה אירע ברחוב ההגנה 107, או 109, בתל אביב. כאן המקום להקדים ולומר, שהשוטר עמד וצפה במעשה מול בית 111 לאותו רחוב, שהוא מעבר לצומת, מרחק די ניכר ממקום שבו ירד המערער עם הקטנוע אל הכביש.

בסיבוב ראשון נשפט המערער בהיעדרו ולאחר שבקשתו לבטל את פסק הדין נדחתה, החליטה ערכאת הערעור לקבל את הערעור והתיק חזר לבית משפט קמא לדון בו מראשיתו, ואכן כך התרחש בבית משפט קמא. המדינה העידה שוטר, עורך הדו"ח, מר אלברט אמו. המערער העיד לעצמו כעד הגנה יחיד.

הדו"ח שערך השוטר הוגש לבית משפט קמא וסומן ת/1. בחקירתו הראשית לשאלת התובעת מה היה מצב התנועה באותו יום, מצב המדרכה, השיב שזה היה בשעה 13:10 "ומן הסתם" יש הרבה הולכי רגל.

כבר מתשובה זאת שניתנה מן הסתם, אך בוודאי בתשובותיו בחקירה הנגדית בהמשך, שלא ענה באופן ענייני על שום שאלה של המערער על מצב התנועה בכביש, על מרחקים או בכל נושא אחר, ברור שהשוטר לא זכר מאומה, הן מהנסיבות באותו יום, וכל מה שזכר היה מה שכתוב בדו"ח, אין לבוא אליו בטרוניה מאחר והוא עורך בוודאי הרבה דו"חות, אך השאלות של מצב תנועת הולכי הרגל של מצב התנועה בכביש, מצב הרכבים החונים לשפת המדרכה הינם חשובים ביותר, והיו חשובים ביותר לשאלות שהיו במחלוקת בפני בית משפט קמא.

בית משפט קמא, למרות הדברים האלה שצוינו לעיל באשר לעדות השוטר, סמך את הכרעת דינו לחלוטין על עדות השוטר. לגרסתו האמין ואף קבע שגרסתו הייתה מפורטת והתייחסה לכל רכיביה של העבירה ולכל העובדות הרלוונטיות לאישום.

בית משפט קמא, מנגד, דחה את גרסתו העובדתית של המערער, לפיה, לא היו הולכי רגל במדרכה. לפיה, הייתה תנועה סואנת בכביש ולפיה, הרכבים החונים לאורך המדרכה חנו פגוש אל פגוש, כך שלא הייתה אפשרות לרדת אל המדרכה, אלא בצומת סמוך, שם ירד.

בית משפט קמא הרשיע את המערער, כאמור, תוך שהוא קובע שבאופן נהיגתו על המדרכה למרחק של 15-20 מטרים, כגרסתו, או יותר, כגרסת השוטר, המערער סיכן את הולכי הרגל על המדרכה.

עיקר הכרעת דינו של בית משפט קמא הייתה קביעה נורמטיבית לפרשנותה של תקנה 88 א' לת"ת, הקובעת: "לא ינהג אדם רכב או בעלי חיים על פני מדרכה, שביל, נתיב שיועד וסומן לסוג מסוים של רכב ושעובר דרך מסוים, אלא לשם חצייתם כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם".

תוך שבית משפט קמא נעזר במילון אבן שושן, קבע הוא שלעולם חצייה הינה צליחה מצד לצד בדרך הקצרה ביותר בלבד של המדרכה.

הנני סובר שבנסיבות מקרה זה, גם הקביעה הנורמטיבית שקבע בית משפט קמא איננה יכולה לעמוד, וגם הקביעה הספציפית באשר לצורך להרשיע את הנאשם, יש עמה קושי.

באשר לקביעה הנורמטיבית הנני סובר שהפרשנות הנכונה, שהיא כוונת המחוקק, הפרשנות התכליתית הראויה הינה, שכאשר קובע המחוקק "אלא לשם חצייתם כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם" כוונתו חצייתם בדרך הבטוחה והזהירה ביותר, לאו דווקא הקצרה ביותר. יכול, אולי במרבית המקרים, שהדרך הבטוחה והזהירה ביותר תהיה הדרך הקצרה ביותר, אך בהחלט אפשר שבנסיבות מסוימות, כמו למשל בנסיבות מקרה זה, דווקא חצייה בדרך הקצרה ביותר או שאיננה אפשרית, משום תנועת הולכי הרגל על המדרכה, משום תנועה בכביש או משום מכוניות חוסמות את הירידה לכביש, שהדרך הקצרה ביותר איננה הבטוחה והזהירה ביותר.

במקרה שבפנינו, מתשובותיו של השוטר בחקירתו הראשית והנגדית, ברור, כאמור, שלא זכר את תנאי הדרך, הכביש והמדרכה באותו אירוע. ולכן, בנסיבות, גרסתו של הנאשם, שלא הייתה לו כל אלטרנטיבה אלא לנסוע ולחצות את המדרכה בדרך שחצה אותה, ויציאתו מהחצרים הייתה בדרך הבטוחה ביותר, איננה נסתרת ולפחות מחמת הספק הסביר, יש לומר שלא היה מקום להרשיעו.

לא נכון לומר שהשוטר, בדו"ח שרשם, רשם את כל הנדרש לצורך הכרעה ראויה באשר לנסיבות. כפי שציינתי לעיל, שלוש הנקודות החשובות לצורך הכרעה בשאלת חציית המדרכה באופן הבטוח והזהיר ביותר, לא ידע השוטר לענות בנסיבות המקרה, אלא מסר תשובה כללית על דרך הכלל.

בנסיבות תיק זה בלבד קיים ספק סביר שמא המערער הפר את הוראות תקנה 38א' ולכן, מחמת אותו ספק סביר, אזכה אותו בדינו.

במידה והמערער שילם את הקנס, יוחזר לו הכסף.

<#4#>

ניתנה והודעה היום ט"ז טבת תשע"ד, 19/12/2013 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי