1. בפני בקשת הנאשמת להימנע מהרשעה במסגרת הכרעת הדין בהליך זה, לאחר שהודתה בעובדות כתב האישום, על פיהם בוצעה על ידה עבירה על הוראות חוק התכנון והבניה.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2. הנאשם 2 הורשע, על פי הודאתו, בכל עובדות כתב האישום המייחס לנאשמים ביצוע עבודות בניה במקרקעין ללא היתר ובסטייה מהיתר בניה שניתן. מדובר בבניה של שני מרתפים, האחד במגרש 10 בשטח כולל של כ- 118 מ"ר והאחר במגרש 3, שם נבנה מרתף בשטח כולל של כ- 213 מ"ר. הבנייה נעשתה בניגוד להוראות סעיפים 204(א) + (ב) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).

3. הנאשם 2 היה מנהל העבודה אצל הנאשמת 1, (להלן: החברה) במועדים הרלבנטיים ואחראי על ביצוע עבודות הבניה, לרבות העבודות בגינן הוגש כתב האישום.

4. החברה סבורה, כי בנסיבות המקרה אין מקום להרשיע אותה ויש להסתפק בהרשעת הנאשם 2 כאשר ניתן לחייב את החברה לחתום על התחייבות להימנע מעבירה דומה בעתיד ולא להרשיעה, וזאת לאור השלכות הרשעה פלילית על עבודתה של החברה העוסקת בתחום הבניין ומתמודדת במכרזים ציבוריים בהיקפים של מיליוני שקלים, והיותה ללא כל עבר פלילי.

לטענת הסניגור, הרשעה של החברה בעבירה הנדונה תביא למניעת השתתפותה במכרזים ציבוריים. הסניגור טען בדיון, כי מדובר בפגיעה במוניטין החברה; בסיכון שלא יחודשו רישיונות הניתנים לה והנדרשים לביצוע עבודות בניה בהיקפים גדולים; ובחברה המספקת פרנסה לעובדים רבים. לעניין השתתפות במכרזים ציבוריים נטען, כי הגשת הצעה במכרז ציבורי מחייבת הצהרה על העדר עבר פלילי, וכי יוגשו לתיק בית המשפט דוגמאות של מכרזים ציבוריים לתמוך בטעון זה.

ביום 12.08.15 הוגשו אסמכתאות לתיק, ובהם פסקי דין של בית המשפט העליון וכן דוגמאות למכרזי בניה בהם נדרש המציע לפרט את פרטי הרשעה של המציע בעבירה פלילית, או להצהיר כי לא הורשע בהליך כזה, או לציין כי לא הורשע בעבירה שיש עמה קלון. כמו כן, צורף פס"ד של בית המשפט העליון מכוחו סבור הסניגור , שעבירות התכנון והבניה עשויות להיכלל בעבירות שיש עמן קלון.

ביום 13.09.15 הוגשה תגובת המאשימה לאותן אסמכתאות.

5. המאשימה מנגד, סבורה כי יש להרשיע את החברה. לטעמה, כאשר אין הכחשה של עובדות כתב האישום, אין מקום להרשיע רק את המנהל החברה ולהימנע מהרשעת החברה עצמה שמכוחה ועבורה בוצעו העבירות האמורות לעיל. עמדת המאשימה היא, כי העדר הרשעה מוצתה רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר יש לבחון את מהות העבירה – כאשר בענייננו מדובר בעבירה כלפי הציבור כולו - הצורך בהרתעה והעובדה כי יש לשמור על מדיניות ענישה אחידה.

המסגרת הנורמטיבית

6. סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי:

"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור."

סעיף 1(א)(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969:

"הואשם אדם בעבירה וראה בית המשפט שהאישום הוכח, אלא שבהתחשב בנסיבות הענין... ראוי, לפי דעתו, להעמיד את העבריין במבחן, רשאי בית המשפט... ליתן צו מבחן בלי להרשיעו..."

סעיף 71א(ב) לחוק העונשין:

"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו..."

הוראות הדין אינם קובעים באילו מקרים ותנאים יימנע בית המשפט מהרשעה, או יבטל הרשעה, וסוגיה זו נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט.

7. ההלכה בעניין ההימנעות מהרשעת נאשם שביצע עבירה נקבעה בע"פ 2083/96, תמר כתב נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 [1997] (להלן: הלכת כתב). בית המשפט העליון קבע שם (בפסקאות 6-7 לפסק דינה של כב' השופטת דורנר):

"בפסיקתנו נקבע, כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי^-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל ...

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל."

כב' המשנה לנשיא, השופט לוין קבע באותו מקרה (בפסקה 1 לפסק דינו):

"השאלה אימתי ובאילו נסיבות רשאי בית-המשפט לחייב נאשם בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה אינה יכולה להיות מוכרעת לפי שיקולים הרמטיים. עם זאת, רשאי בית-המשפט לקבוע קווים מנחים (Guide lines), שבלי להיות ממצים, יש בהם כדי להדריך את בתי-המשפט בעניין זה. שיקולים אלה הם שיקולים של שיקום מחד גיסא ושיקולים של אינטרס הציבור מאידך גיסא.

הזמנו את גב' פלאי, ראש שירות המבחן לטעון לפנינו; גב' פלאי הציגה לפנינו את שיקולי השירות להמליץ על שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, שהם בעיקרם שיקולי שיקום: א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו) האם ביצוע העבירה על-ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה; ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם. שיקולים אלה, בלי שיהיו ממצים, מקובלים עליי כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה.

מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של ההרשעה.

הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי."

1. על בסיס האמור, יש לשקול במקרה דנן, הן את ההרשעה והנזק הצפוי לנאשמת מן ההרשעה, והן את חומרת העבירה. רק באם יימצא שאין יחס סביר בין שני אלה, תהיה הצדקה לסטות מהכלל הרגיל, ולהימנע מהרשעה.

דיון והכרעה

8. אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי דין הבקשה להידחות.

9. בענייננו, מדובר לטענת הסניגור בחברה גדולה, בעלת מחזור של מיליוני שקלים המעסיקה מאות עובדים. בשים לב לנתונים אלה, ברור כי לא היה כל קושי כי החברה תפעל לפקח כראוי על מנהלי העבודה בשטח, להכשירם כך שלא יטעו ויבלבלו בין תכנית עבודה לבין היתר בניה, לקיים ביקורת כדי למנוע תחילת עבודה בטרם ניתן היתר כחוק וכיו"ב אמצעים, שאינם דורשים בהכרח עלות כספית ניכרת. העובדה שהחברה בחרה שלא לעשות כן, מצביעה על אדישות למקרה שבו יופר החוק – וזאת אף בהנחה, כי אכן הדבר נעשה שלא ידיעתה ולא על דעתה.

10. אינני מקבלת את טענת החברה והנאשם 2, כי החברה לא הייתה מודעת לביצוע עבודות הבניה בלא היתר, וזאת בשל אלה:

ראשית, מדובר בבניית מרתפים בהיקף של מעל 300 מ"ר. לא מדובר בעבודה שולית או טכנית, שניתן לעשות עבורה שימוש בכוח אדם הנמצא ממילא באתר. לצורך עבודות חפירה ובניית מרתפים יש צורך בכלים מכניים מסיביים, וכן בעובדים, ולא נטען או הוכח כי הנאשם 2 לבדו אחראי על כל הקצאת המשאבים, כוח האדם, התמחור, התשלום, הציוד וכיו"ב.

שנית, גם אם כל האמור נעשה על ידי הנאשם 2 בלא ידיעת אורגן נוסף של החברה, הרי הוא פועל כמנהל העבודה וידיעתו היא ידיעת החברה. החברה ידעה כי אין לה היתר לביצוע בניית המרתפים, והיא פעלה להגיש בקשה להיתר מתוקן. החברה לא דאגה – כך משתמע – לעדכן את הנאשם 2 שהיה מנהל העבודה בשטח על כך שההיתר אינו מקיף את המרתפים, וכי עליו לעכב את בנייתם עד לקבלת היתר מתוקן ומעודכן. החברה לא וידאה כי הנאשם 2 מבין ויודע כי חל עליו איסור להתחיל בבניית המרתפים ולעקוב אחר קבלת ההיתר. בכך הפרה החברה את חובותיה החוקיות, ואף הביאה להפרת החוק על ידי הנאשם.

שלישית, מי שהוא מנהל עבודה באתר בניה בהיקפים משמעותיים של עשרות בתים, בוודאי יודע להבדיל בין תוכנית הכלולה בבקשה להיתר לבין תוכניות לביצוע. ככל שמנהל העבודה אינו יודע להבדיל בין אלה, אין אלא לקבוע כי החברה לא דאגה להימצאותו של מנהל עבודה מקצועי, שידע לבחון את מסמכי העבודה ולהבינם כיאות.

אזכיר, כי מדובר במי שבקיא בתחום, בעל ותק של כ- 40 שנים, הקים את החברה וניהל אותה במשך כ-17 שנה, וכדבריו (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 19.07.15, שורות 19-20):

"משנת 1970 אני במקצוע, הקמתי חברה, את אסום הקמתי בשנת 1993. בשנת 2010 העברתי את החברה, את המניות והכל לבנים שלי..."

11. נראה כי החברה בחרה להקדים את המאוחר, להגיש בקשות מתוקנות להיתר עבודה לאחר שהסתבר שההיתר שהתבקש וניתן קודם לכן אינו כולל את המרתפים האמורים להיכלל בשני מגרשים מתוך הפרויקט. החברה בחרה שלא להמתין לקבלת ההיתר המתוקן אלא להתחיל ולבצע את הבניה על מנת לחסוך זמן. כאמור בעדות הנאשם 2, מדובר היה ב- 3 חודשים שחלפו בין מועד הגשת הבקשה לתיקון ההיתר ועד לקבלת ההיתר המתייחס לבניית המרתפים. עיכוב של 3 חודשים בביצוע עבודה בחלק מהבתים עשוי מן הסתם להביא לעיכובים נוספים, ועיכובים כאלה הם בעלי השלכה כספית משמעותית לחברה.

12. בל נשכח, כי מדובר בבניה כאמור בהיקף של מעל 300 מ"ר, בניה משמעותית ונרחבת שאינה מהווה סטייה קלה של תוספת שטח שולי או מזערי שלא ניתן לשים לב אליה בלא תשומת לב מיוחדת. הוראות החוק נועדו למנוע בניה בכלל, ובהיקף כזה בפרט, ובמיוחד כאשר הדבר נעשה למטרות רווח, אלא כאשר יש בידי המבצע היתר בניה כדין.

מטרת ההרשעה בהליך פלילי נועדה בין השאר להרתיע את מי שעבר עבירה פלילית ולהענישו. לא תמיד יש בתשלום הקנס או בנשיאה בעונש מהפן הטכני די על מנת לעמוד במטרת ההרתעה. הימנעות מהרשעה מעבירה מסר לציבור לפיה חברה גדולה ובעלת ממון העובדת בהיקפים גדולים נהנית מהגנה שייתכן ולא תזכה לה חברה קטנה, ועשויה ליצור את הרושם שחברה מבוססת ועתירת ממון יכולה "לקנות" לעצמה הגנה מפני הרשעה.

בפסק דין נוסף שניתן לאחרונה, ברע"פ 3989/15, שי גוזלאן נ. מדינת ישראל [‏9.8.2015], חזר בית המשפט על הלכת כתב, וציין כי הימנעות מהרשעה הינה החריג לכלל, שראוי ליישם רק במקרים יוצאי דופן, תוך שיש "לתת את הדעת על המגמה הכללית להרתיע עבריינים" מפני עבירות שהפכו ל"מכת מדינה".

13. בתי המשפט נתנו פעם אחר פעם הכרעות ופסקי דין המתייחסת ל"מכת המדינה" של בנייה לא חוקית, לחומרה החברתית שבעבירות אלה, להשפעת ביצוע העבירה על שלטון החוק וכיוצ"ב.

כך למשל, ברע"פ 5584/03 מאיר פינטו נ. עיריית חיפה, פ"ד נט(3)577 [2004], קבע כב' השופט חשין (בפסקה 17 לפסק הדין), בהפניה לפסקי דין קודמים שניתנו על ידי בית המשפט העליון, כי תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה "מכת מדינה", וצירפה עצמה במהלך השנים, ביחד עם מכת גניבות הרכב, לעשר המכות.

בית המשפט העליון חזר והפנה לאמירה לפיה מדובר בתופעה החותרת תחת התכנון הנאות של הבנייה, בעלת השלכות מרחיקות לכת של פגיעה בשלטון החוק, פגיעה ברורה וברורה, וכי על בתי המשפט למנוע עובדות מוגמרות המעוגנות במעשה בלתי חוקי. בהמשך (בפסקה 25 לפסק דינו), חזר והדגיש כב' השופט חשין את האינטרס הציבורי של "הצורך הדוחק במתן תגובה חזקה ויעילה לעבריינות הבנייה הבלתי חוקית" העומד מול האינטרס של היחיד.

ברע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ. מדינת ישראל [2005], הבהיר כב' השופט רובינשטיין (בפסקה ה(2) לפסק דינו) כי:

"במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78, מדינת ישראל נ. עיסה, פ"ד לו(1) 723, -724,725 בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה..., לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה". ראו גם ע"פ 917/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש "להתנצל" על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך."

לא ברור איך בתנאים הקיימים במדינת ישראל, סבורים קבלנים – וגם אלה הבונים בהיקף ניכר - כי מותר להם לבנות ולקדם את הליך הבנייה בהתאם לשיקולי נוחות וכדאיות כלכלית, על בסיס הנחה (או אף ידיעה) כי היתר הבניה יתקבל בסופו של דבר, מבלי שיש צורך לבדוק את הזכאות ולקבל היתר בטרם יחלו את תהליך הבנייה.

14. הרשעה במקרה כגון זה, של בנייה בהיקף של מאות מטרים בטרם ניתן היתר כדין לביצועה, נדרשת גם לצרכי הרתעה ומניעת מקרים דומים בעתיד.

כך, גם בעבירות מהסוג של "אחריות קפידה", שכמוהן הן עבירות על חוקי התכנון והבניה, ועבירות בתחום איכות הסביבה. לגבי עבירות מסוג זה פטר המחוקק את התביעה מהחובה להוכיח את היסוד הנפשי של העבירה, כדי להביא לאכיפה פשוטה ויעילה של כללי התנהגות בנושאים שבהם יש להבטיח את תקנת הציבור, להבטיח את שלום הציבור ולתמרץ נקיטת רמת זהירות גבוהה (ר' ע"פ 4783/09, ראובן שולשטיין נ. רשות ההגבלים העסקיים 016.09.2010]).

כך נקבע על ידי כב' השופט פוגלמן, ברע"פ 3515/12, מדינת ישראל נ. דוד שבתאי, [10.09.2013] (בפסקאות 36-40 לפסק הדין):

"כיצד יש לבחון את שאלת ההרשעה בפלילים ביחס לעבירות מן הסוג שעברו המשיבים שלפנינו. העבירות שעברו המשיבים הן עבירות אסדרתיות של אחריות קפידה בתחום איכות הסביבה...

יש לזכור כי העבירות שלפנינו לא הועברו על-ידי המחוקק למסלול אכיפה חלופי ... בהיעדר מסלולי אכיפה חלופיים, ראינו כי קביעת כלל קטגורי בדבר הימנעות מהרשעה תגביל את הסנקציות העומדות לרשות בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי (וזאת בניגוד למגמה הכללית הגורסת כי יש להחמיר את הענישה ביחס לעבירות איכות הסביבה).

להשקפתי, כל עוד מדובר בהליך פלילי, מוסיף לחול הכלל הנטוע בפסיקתנו שלפיו הליך שבו הוכחה אשמתו של נאשם מסתיים בהרשעתו בדין...

הטלת סנקציה משמעותית על האחראים למחדל המתואר משרתת תכלית הרתעתית, כדי שבעתיד יפעלו האחראים על עבודות דומות בשקידה ראויה על מנת שאירוע מעין זה לא יישנה."

15. כאמור לעיל, הימנעות מהרשעה מקומה רק כאשר הפגיעה בנאשם, ככל שיורשע, נמצאת ביחס בלתי סביר לעבירה שבוצעה. בנסיבות המקרה דנן, אין המדובר בחריג שבו יש לסטות מהכלל הנוהג, ולהימנע מהרשעה. כל זאת, מבלי להתייחס לעובדה כי לא מדובר במקרה שבו ניתן צו שירות או צו מבחן, אליהם מפנים הוראות הדין.

ר' לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת ברלינר בע"פ 2592/06, שלמה גואטה נ. מדינת ישראל [14.11.2006], בהתייחסותה לבקשה להימנע מהרשעה לנוכח נזקים כלכליים שייגרמו לנאשם (פסקה 5 לפסק הדין):

משהוכח כי פלוני ביצע עבירה יש להרשיעו. האפשרות לסיום ההליך ללא הרשעה, שמורה למקרים חריגים, ורק כאשר יוכח כי מידת הפגיעה שתיגרם לנאשם פלוני מהרשעתו עולה על אינטרס הציבור כי מבצע העבירה יורשע בגינה...

טענתו העיקרית של המערער בנושא זה, היתה כי אם תישאר ההרשעה בעינה, תיפגע פרנסתו והוא לא יוכל לעסוק במה שהוא עוסק כרגע... בית משפט קמא אמר לענין זה, כי גם אם תיפגע פרנסתו אין בכך כדי להוות משקל נגד 'כאשר מדובר בסעיף חוק שהינו כה מהותי לאכיפתו של החוק'. קביעה זו מקובלת עלי, ספק אם המערער שרצה לעשות לביתו ולרווחתו הכלכלית גם תוך ביצוע עבירה, יכול ליהנות מנימוק זה".

16. לא הוסבר ולא הובהר מדוע לא נכללו המרתפים בבקשה המקורית להיתר הבניה. יש להניח, כי הדבר נעשה בטעות, וכי כאשר התבררה הטעות פעלה החברה להגיש בקשה מתוקנת לקבלת היתר. כידוע, בית מתחילים לבנות מהיסודות – ומהמרתף, ככל שקיים כזה. ברור כי עיכוב בתחילת הבניה של אותם בתים בעלי מרתף, שטרם ניתן לגביהם היתר בניה הכולל את המרתף, עשויה לגרום להוצאות ונזקים לחברה.

כאמור לעיל, נוצר הרושם כי החברה, שבנתה עשרות ומאות בתים באותו מתחם, הביאה למקום כלים הנדסיים ובעלי מקצוע, מנהל עבודה ופועלים, העדיפה שלא להמתין להיתר הבניה המתוקן, אלא להתחיל ולבצע את העבודות הנדרשות לצורך בניית המרתפים (שבנייתן טרם אושרה באותו מועד) כדי לא לעכב את תחילת העבודה בבתים שבהם צריך להיות מרתף. מדובר אם כן בעבירה על החוק – אם ביודעין ואם בשל עצימת עיניים, זלזול או אדישות – למטרות של הגדלת הרווחים.

17. אמנם, במקרה דנן בוצעה העבירה של בניה ללא היתר, בלא סטייה מהתב"ע ולאחר שהוגשה בקשה להיתר לבניית המרתף, בטרם החלה החברה בביצוע העבודות בפועל. ניתן להניח כי היה ברור לחברה כי אין מניעה עקרונית בקבלת ההיתר. בנוסף, מדובר בעבירה שתוקנה בתוך זמן של חודשים ספורים כאשר ניתן היתר לעבודות שבוצעו. מכאן, אין ספק כי העבודות בוצעו בלא לסטות מהתב"ע ומדובר בעבודות שניתן היה לקבל עבורן היתר בניה, היתר שאף ניתן בטרם הוגש כתב האישום. שיקולים אלה תומכים בעמדת החברה שלא להרשיעה, אלא שבשים לב למכלול הקביעות וההלכות דלעיל, אין בהם די כדי להטות את כפות המאזניים לטובת עמדתה.

18. אין באסמכתאות שהוגשו על ידי החברה כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי כאמור לעיל, ואפרט נימוקיי:

א. לעניין נוסח סעיף 8 לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969: לא ניתן לקבוע כי ההרשעה תביא לפסילת רישום החברה כקבלן לעבודות הנדסה בנאיות. אציין כי גם בטענות החברה, לא נרשם כי זו התוצאה המתחייבת, אלא כי החברה מצויה "בסיכון של שלילת הרישיון הקבלני". סיכון בלבד, כאשר לא ניתן לתהות על משמעותו והיקפה, אין בו די כדי לסטות מהכלל המחייב הרשעה.

מכח החוק האמור, נחקקו תקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (ערעור מהימנות והתנהגות בניגוד למקובל), תשמ"ט-1988. תקנות אלה הן הקובעות המקרים בהם יישלל רישיונו של קבלן, ועל פי סעיף 1 לתקנות, עבירה על פרק י' לחוק נכללת בין העבירות שיש בה לערער על מהימנות קבלן, רק "אם הוא נידון עליה לשלושה חודשי מאסר או מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפחות ומעלה".

ב. הנאשם 2 הורשע על פי הודאתו. הנאשם 2 הצהיר לפרוטוקול כי הוא היה מנהל העבודה באתר הבניה נושא כתב האישום (עמ' 2לפרוטוקול מיום 19.07.15, שורות 3-4):

אני הייתי מנהל עבודה, אני הייתי הפרוייקטור בשטח וכל ההתנהלות שם עברה דרכי."

בנסיבות אלה, ייתכן כי יש תחולה לפסקה (5) וזאת גם בהעדר הרשעה של החברה עצמה. כך גם בנוגע למכרזים שצורפו כנספחים "ה" ו- "ו" לאסמכתאות החברה.

ג. המכרז שצורף כאסמכתא "ב" לאסמכתאות החברה קובע כי ניתן לפסול מציע שהורשע בעבירה פלילית. נוסח כזה מאפשר שיקול דעת למקבלת ההצעות, אשר תוכל לבחון את מהות העבירה וההרשעה, ולקבל החלטה מושכלת אם ברצונה להתקשר עם מציע מסוים, אם לאו. הימנעות מהרשעה תביא להסתרת מידע ממקבל ההצעות, מידע שנדרש לו לשם קבלת החלטה מדעת, ואינה ראויה.

ד. הפסיקה אליה הפנתה החברה באשר לשאלת הקלון, בבג"ץ 6614/13, מוכלס מופיד חמוד נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית [14.10.2013] ניתנה בהתייחס להרשעה בעבירה של אי קיום צווים שיפוטיים, והציטוט שנכלל באסמכתאות הובא באופן חלקי, ולהלן החלק הרלבנטי (עמ' 9, פסקה כ"א לפסק הדין):

"עבירות הבניה אינן עומדות לבדן ביסוד ההחלטה בדבר הטלת קלון בעניינו של העותר, הבסיס להטלת הקלון הוא הפרת מספר צוים שיפוטיים במשך פרקי זמן ממושכים, המורים לעותר על הפסקת בניה שלא כדין ועל הריסתה. מהתנהלותו של העותר נראה, כי מורא החוק לא היה נר לרגליו, והחלטות בית המשפט נראו לו כהמלצה גרידא."

לא דומה הדבר לענייננו, בה העבירה הינה עבירת בניה שאין בצידה הפרת צו שיפוטי.

מעבר לכך, הציטוט שבחרה החברה להביא במסגרת האסמכתאות, יש בה כדי ללמד כי אין להקל עם החברה ולהימנע מהרשעתה, בשים לב לחשיבות הרתעת עברייני החוק בתחום הבניה, בשל קיומה של תופעה המחייבת טיפול יעיל "וללא פשרות".

19. ממכלול האמור לעיל עולה, כי בנסיבות המקרה, הפגיעה בפעילותה העסקית של החברה, ככל שתהיה כזו, הינה מידתית ביחס לעבירה שביצעה, עבירה שהביאה לה ככל הנראה לרווח – או למצער, לחיסכון – כלכלי.

סוף דבר

20. הבקשה להימנע מהרשעת הנאשמת – נדחית.

21. אני מרשיעה את הנאשמת 1 בעובדות המפורטות בכתב האישום (כפי שתוקן בהחלטה מיום 06.01.15).

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ה , 10 ספטמבר 2015, במעמד הצדדים