ניתנה ביום 04 יוני 2017

בשם המבקשת: עו"ד שלמה בכור

בשם המשיבה: עו"ד שרון אלמקייס חכמון

החלטה

השופט אילן איטח

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם ונציגי הציבור מר ישראל עמי שי ומר משה אהרוני; סע"ש 3726-12-13) מיום 19.2.17, בו נקבע כי המבקשת לא פעלה להשבת המשיבה לתפקידה הקודם עם סיום חופשת הלידה ולא אפשרה לה להשתלב מחדש במקום עבודתה תוך הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988 (להלן - חוק השוויון) וחוק עבודת נשים, התשי"ד -1954 (להלן - חוק עבודת נשים), ונפסקו לה סעדים כספיים שונים.

הרקע לבקשה:

1. המשיבה עבדה במבקשת, חברה פרטית העוסקת בתחום מכירת והשכרת רכבים, החל מיום 20.5.2007. המשיבה יצאה לחופשת לידה בתקופה שמיום 15.2.2011 ועד ליום 1.6.2011. ביום 14.8.2011 נערכה למשיבה שיחה שהוגדרה כ"שימוע לפני פיטורים". ביום 15.8.2011, עם תום תקופת 60 הימים שלאחר חופשת הלידה (להלן – התקופה המוגנת) נמסר למשיבה מכתב פיטורים ולפיו מסתיימים לאלתר יחסי העבודה בין הצדדים תוך ויתור המבקשת על עבודת המשיבה בתקופת ההודעה המוקדמת.
2. בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי טענה המשיבה כי פיטוריה נעשו שלא כדין, ללא שימוע ומבלי שניתנה לה האפשרות להשתלב בעבודתה ולחזור לתפקידה הקודם לאחר חזרתה מחופשת הלידה, זאת בניגוד לחוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. על כן עתרה המשיבה לסעדים כספים שונים.
3. בפסק הדין מושא הבקשה נקבעו הקביעות הבאות:
   1. באשר לשכר הקובע: נקבע, כי לא היתה מחלוקת ששכרה השעתי של המשיבה עמד על 23.65 ₪, וכי היא הועסקה במשרה מלאה, ובהעדר כל תחשיב ,שכרה הקובע עמד על סך של 4,399 ₪ (23.65 ₪ * 186). עוד נקבע כי המבקשת לא הוכיחה שרכיב עמלות מכירה בסך של 1,208 ₪ ששולם למשיבה מידי חודש באופן קבוע, היה רכיב מותנה ומשתנה. לאור זאת, נקבע כי שכרה הקובע של המשיבה עמד על סך של 5,607 ₪.
   2. הליך השימוע: נקבע כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי זימנה את המשיבה כדין לישיבת שימוע במכתב מיום 8.8.11; במכתב זה נכתב שתפקידה של המשיבה התייתר בשל שינויים אירגוניים, ולא נאמר בו דבר על תפקוד המשיבה או על סירובה לשוב לתפקידה הקודם, כטענת המבקשת. עוד נקבע כי עיון בפרוטוקול השימוע ובהזמנה (שקבלתה הוכחש על ידי המשיבה) מעלה שטענת המבקשת לפיה הסיבה העיקרית לפיטוריה המשיבה היתה סירובה לשוב לתפקידה הקודם, כלל לא הופיע בהם; מעדות מר דניאל ברקן, סמנכ"ל תיפעול ושרות במבקשת, עולה שתפקידה של המשיבה אויש על ידי אדם אחר קודם לשובה מחופשת לידה, וכי השינוי האירגוני היה מעבר לסניף חדש ולא סירוב המשיבה לחזור לתפקידה. לאור האמור שוכנע בית הדין שהליך השימוע שנערך למשיבה היה פגום ופסול, בלא שנמסרה לה הודעה מראש כדין ושהוצגו בפניה הנימוקים האמיתיים לפיטוריה, ולכן פסק לטובתה פיצוי בסך של 30,000 ₪.
   3. פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים: נקבע כי המבקשת לא הציעה למשיבה כל תפקיד אחר למעט סוכנת מכירות אשר לא היה חולק שנפל - במעמד ובתנאי השכר הנלווים לו - מהתפקיד שאותו ביצעה קודם לכן; המבקשת לא נתנה למשיבה הזדמנות ממשית לחזור ולהשתלב מחדש במקום עבודתה עם סיום חופשת הלידה ובכך פעלה בניגוד לתכלית חוק עבודת נשים. מתלושי השכר עולה שבתקופה המוגנת (חודשים יוני-יולי 2011) שולם למשיבה שכרה המלא מבלי שעבדה בפועל, החליט בית הדין להעמיד את הפיצוי בגין הפרת הוראות חוק זה בשיעור 50% מהשכר שלו היתה המשיבה זכאית בתקופה המוגנת, בסך של 5,607 ₪.
   4. פיצוי לפי חוק השוויון: נקבע כי אין בתלונות שהציגה המבקשת בדבר התנהלותה של המשיבה והפרות משמעת, אשר התרחשו עוד בשנת 2009, כדי להצדיק את פיטוריה כשנתיים לאחר מכן, ומכל מקום טענות אלה לא היו בסיס להפסקת עבודת המשיבה. עוד נקבע כי משעה שלא נסתרה גרסת המשיבה כי הסכימה לחזור לתפקידה כ"סופרוויזרית", הנטל להוכיח שפיטוריה לא נבעו מאפליה פסולה היה מוטל על המבקשת, והיא לא עמדה בנטל זה. לאור זאת, קבע בית הדין האזורי כך:

"מצאנו כי הנתבעת לא השיבה את התובעת לעבודתה ובכך פעלה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ואנו מעמידים את הפיצוי בגין כך על הסך של 20,000 ₪."

• 1. ומשקבע בית הדין כי המבקשת לא השיבה את המשיבה לעבודתה ובכך פעלה בניגוד לחוק שוויון, מצא בית הדין לפצות את המשיבה בסך של 20,000 ₪.
  2. זכויות נוספות: בית הדין פסק לטובת המשיבה פיצוי בגין אובדן הציוד בסך של 5,000 ₪; הפרשי חלף הודעה מוקדמת בסך של 1,107 ₪; וכן סך של
     406 ₪ בגין החזר שכר שקוזז שלא כדין. התביעות לפיצוי בגין נזק ממוני והפרשים בגין פיצויי פיטורים - נדחו.
  3. הוצאות משפט: לאור התוצאה חויבה המבקשת לשלם למשיבה הוצאות בסך של 15,000 ₪. יתר רכיבי התביעה נדחו.

הבקשה וטענות הצדדים:

1. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצועו בכפוף להפקדת ערבות בנקאית על מלוא הסכום הפסוק בקופת בית הדין. במסגרת הבקשה, אשר נתמכה בתצהיר מנהל המחלקה המשפטית, טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, במסגרת הודעת הערעור, בין היתר, כי שכרה הקובע של המשיבה עמד על סך 3,821 ₪ בלבד, כפי שעולה מתלושי השכר, וכי רכיב "בונוס מחלקתי" היה מותנה בהישגיה ולא היה מדובר ברכיב ששולם על בסיס מכירות שביצעה; מששכרה הקובע של המשיבה היה נמוך יותר משנקבע, היא לא היתה זכאית לתשלום נוסף להפרשי הודעה מוקדמת. עוד נטען כי בית הדין התעלם מעובדות רבות ובכלל זה מכך שבמהלך העסקתה הוגשו כנגד המשיבה תלונות רבות בקשר להפרות משמעת חוזרות ונשנות (ולא רק תלונה משנת 2009); וכי במסגרת הניסיונות לשלב המשיבה בעבודתה סדירה התקיימו עימה שיחות רבות, אך המשיבה מנעה שילובה בסניף וסירבה להשתבץ לתפקידה הקודם כ"סופרוויזורית" וכן לעבודה נוספת שהוצעה לה כסוכנת מכירות. כן נטען כי סיום העסקת המשיבה נבע ממניעים עניינים לאחר הליך שימוע ארוך, במסגרתו ניתנה לה הזדמנות מלאה לשטוח טענותיה, ולכן לא היה מקום לקבוע שהליך השימוע היה פגום ופסול; המבקשת קיימה מלוא חובותיה לפי הוראות חוק עבודת נשים וחוק השוויון; לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן הציוד, שכן עם מעבר לסניף אחר כל הציוד של המשיבה נארז, אך היא סירבה לאסוף אותו; כל ניכוי משכרה של המשיבה בוצע כדין ובהסכמתה; נפסק לטובת המשיבה תשלום הוצאות בסכום גבוה.
2. אשר למאזן הנוחות נטען, כי בהתחשב בסכום הפסוק, שהוא גבוה ועומד על סך של 77,120 ₪, עולה חשש שהמשיבה לא תוכל להשיבו ככל שיתקבל הערעור. זאת בהתחשב בכך שהמשיבה הייתה עובדת שכירה אצל המבקשת והשתכרה סך של 3,821 ₪ לחודש בממוצע. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, ובהתחשב בסיכויי הערעור טובים, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין בכפוף להפקדת ערבות בנקאית במלוא הסכום הפסוק בקופת בית הדין.
3. המשיבה מתנגדת לבקשה ומבקשת לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מפורט ומנומק כראוי, ומבוסס על הראיות והעדויות שהובאו בפניו, ואין כל הצדקה להתערב בו. עוד טוענת המשיבה כי בית הדין קמא שמע והתרשם באופן ישיר מהעדויות והכריע בהתאם לראיות שהונחו בפניו. כן נטען כי בית הדין קמא העדיף את גרסתה המהימנה והסדירה של המשיבה על פני גרסתה של המבקשת שמצא בה סתירות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשת לא הצליחה להוכיח כי קיים חשש שלא תוכל להשיב כספים, ככל שתשלם את הסכום הפסוק ולאחר מכן יתקבל ערעורה. עוד נטען כי לא ברור מהיכן המידע של הגב' זאבי, מגישת התצהיר מטעם המבקשת, שעה שהיא כלל לא היתה מעורבת בהליך בבית הדין קמא ובהעסקת המשיבה. כן נטען כי המבקשת לא הוכיחה שייגרם לה נזק בלתי הפיך מביצוע פסק הדין. עוד מציינת המשיבה כי נזק בלתי הפיך ייגרם לשלטון החוק ככל שיעוכב את ביצוע פסק הדין, שכן יש בו אמירה חשובה ומשמעותית שאין לפגוע באישה עצם היותה אישה, אשר מימשה את חלומה להיות עובדת ובשל כך "נזרקה" מעבודתה.

הכרעה

1. נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל^[1]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור^[2]. כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות^[3].
2. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, ואלה טעמיי:

באשר לסיכויי הערעור - הערעור סב בעיקרו על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע לסיבת פיטוריה של המשיבה ודרך התנהלותה של המבקשת כלפיה. בית הדין האזורי בדק ומצא, בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו בפניו, כי המשיבה פוטרה ללא שימוע כדין, לאחר שהמבקשת לא נתנה לה הזדמנות ממשית לחזור ולהשתלב מחדש במקום עבודתה עם סיום חופשת הלידה, תוך הפרת חוק עבודת נשים. מדובר בקביעות עובדתיות שאף כי יכולה ערכאת הערעור להתערב בהן, הרי שככלל אין ערכאת הערעור נוטה לעשות כן.

גם קביעה כי הפיטורים הפרו את חוק השוויון מבוססת על קביעות עובדתיות בכל הנוגע לרקע לפיטורים, קביעות שלא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור, ומקביעה משפטית לגבי נטל ההוכחה להוכיח כי הפגיעה במשיבה לא היתה תוצאה של אפליה פסולה כטענתה.

אשר לשיעור הפיצויים שנפסקו ברכיבים השונים, ככלל ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בפסיקת פיצוי המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית אלא אם הוא חרג ממתחם הסביר.

בהתחשב בכל זאת, לא מצאתי כי סיכויי הערעור עומדים בפני עצמם כמצדיקים עיכוב ביצוע.

באשר למאזן הנוחות – נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה לפי פסק הדין ליהנות מפרי זכייתו. המבקשת לא הציגה כל מידע אודות מצבה הכלכלי של המשיבה, והסתפקה בטענה כוללנית המתבססת על גובה השתכרותה לפני כחמש שנים, כאשר המשיבה הועסקה אצלה. בעניין זה הנטל להוכיח מוטל עליה ולא על המשיבה.

לאור האמור, גם אם יתכן שלמבקשת עומדת טענה זו או אחרת, הרי שבאיזון שבין סיכויי הערעור לבין מאזן הנוחות לא שוכנעתי כי יש הצדקה לעיכוב הביצוע.

1. סוף דבר - הבקשה נדחית. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון בעת פסיקת הוצאות במסגרת פסק הדין.

ניתנה היום, י' סיוון תשע"ז (04 יוני 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ע"א 8777/08 מריסאת נ' מריסאת, (8.2.09). ↑

2. ע"א 9296/03 עזרא אהרוני – יוסף מנשה, פ"ד נח (2) 301 (2003); ע"ע (ארצי) 15929-07-12 דחן בע"מ – Peter Ebuka, (1.8.12). ↑

3. ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח (4) 572 (1984). ↑