בפניי בקשה למתן צו שיפוטי בהתאם להוראת סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), וכן למתן צו זמני למניעת פעולות בהתאם להוראת סעיף 246 לחוק, הכל במעמד המבקשת בלבד.

קבענו לא אחת ולא שתיים, כי הליך של צו הפסקה שיפוטי הינו הליך ביניים שמטרתו "להקפיא את הבניה בעודה באיבה כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית עד אשר יתברר העניין לגופו בתיק העיקרי שענינו כתב אישום על בניה שלא בהתאם להיתר או לתכנית" (ראו: ע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673, 682-683, וכן רע"פ (עליון) 2041/11 מיום 17.3.11).

לא זו אף זו: מאחר שמטרתו של צו ההפסקה השיפוטי הינה הקפאת המצב הקיים ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית, נקבע בתקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), תשמ"ג-1983 (להלן: "התקנות"), כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על פי המבקש בלבד ורמת ההוכחה הנדרשת הינה קלושה למדי ודי בכך ש"יש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה". (רע"פ 47/07 תימור מור נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים, 14.6.07).

לענייננו, לאחר עיון בבקשה, ובתצהיר התומך בבקשה על נספחיו, שוכנעתי כי קיים יסוד סביר להניח שמבוצעות במקום עבודות בניה ללא היתר כדין, ועל כן דין הבקשה להתקבל.

למותר לציין, כי בפתח הבקשה נדרש מתן צו זמני למניעת פעולות, ואילו בסיום הבקשה נדרש אך ורק צו למתן צו הפסקה שיפוטי, כאשר לגופו של עניין, לא ראיתי כי קיים בענייננו הבדל מעשי בין שני הצווים.

אשר על כן, ניתן בזאת צו הפסקה שיפוטי כמבוקש בסעיפים א' ו- ב' לבקשה.

לביצוע הצו, ניתנת בזאת הוראה כמבוקש בסעיף ג' לבקשה.

מזכירות בית המשפט תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ל' כסלו תשע"ד, 03 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.