בפניי תביעה לפינוי וסילוק יד.

רקע:

1. רשות הפיתוח היא הבעלים של מקרקעין המהווה חלק ממתחם "נס לגויים" בתל אביב וידועים כגוש 7054 חלקות 11, 15 (להלן: "המקרקעין").

רשות מקרקעי ישראל מנהלת את קרקעות מדינת ישראל וביניהן גם את הקרקעות אשר בבעלות רשות הפיתוח, כאמור בסעיף 1א(1) ו-2(א) לחוק רשות מקרקעי ישראל התש"ך – 1960. בכובעה זה הגישה איפוא את התביעה שבפניי (להלן: "התובעת").

1. הנתבעים 1 ו-2 מחזיקים בשטח של 68 מ"ר וכן במבנה בשטח של כ-130 מ"ר, שהם חלק מהמקרקעין ומנהלים בו בית מלאכה לייצור מטאטאים (להלן: "שטח הפלישה", "המבנה" ו"בית המלאכה" בהתאמה).
2. במחצית שנות ה- 90 התנהלו בין הצדדים הליכי משא ומתן בניסיון להגיע להסכם של פינוי כנגד פיצוי, אלא שניסיון זה לא צלח וביום 3/11/96 קבע בית משפט זה בפסק דין הצהרתי שניתן בתיק 176227/96 עמותת נס לגויים נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח' כי המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, לא השתכלל לכדי הסכם מחייב (ראו: נספח 2 לתצהיר דפנה כהן הילינגר מטעם התובעת – ת/1).

ערעור שהוגש על פסק דין זה נדחה ביום 18/11/98 בתיק ע"א (ת"א) 37/97 עמותת מתחם נס לגויים נ' מנהל מקרקעי ישראל (ראו: נספח 3 לת/1). (להלן ביחד: "ההליכים המשפטיים הקודמים").

טענות הצדדים

1. טוענת התובעת כי הנתבעים עושים שימוש בשטח הפלישה ומפעילים בו את בית המלאכה, ללא זכות ומבלי לשלם כל תמורה.

משכך טוענת היא כי יש לראות בנתבעים פולשים ומסיגי גבול ולהורות על סילוק ידם מהמקרקעין.

1. התובעת מוסיפה על האמור כי יש לחייב את הנתבעים גם בתשלום דמי שימוש ראויים ומשכך הגישה בקשה לפיצול סעדים.
2. מנגד טוענים הנתבעים כי הם מחזיקים בשטח הפלישה ובבית המלאכה עוד משנת 1954, לאחר שהוריהם, רכשו אותו מידי דודתם המנוחה (אחות אמם) רחל ג'ילדטי ובעלה ליאון להלן: "גי'לדטי").
3. על כן טוענים הם כי עילת התביעה התיישנה.
4. עוד הם טוענים כי בין שנת 1954 לשנת 1970 השתמשו בני המשפחה במבנה למגוריהם וכי בשנת 1970 הסבו אותו לבית מלאכה בהשקעה כספית רבה. לטענתם המשפחה מחזיקה בשטח הפלישה באופן רצוף מאז ועד היום.
5. הנתבעים מוסיפים על האמור כי במהלך השנים התנהל בין הצדדים משא ומתן לפינוי שטח הפלישה בכפוף לתשלום פיצוי, או לחילופין בכפוף לסידור חלוף של דירה בת 3 חדרים בשטח שלא יפחת מ-85 מ"ר, וכי אף הוחלפה ביניהם טיוטת הסכם בעניין.

לטענתם והגם שמשא ומתן זה לא השתכלל לכדי הסכם סופי, היה בו משום הבטחה שלטונית של התובעת, אשר ממילא חבה חובה מוגברת של הגינות וסבירות, להכרה בזכויות הנתבעים בשטח הפלישה. משכל טוענים הם גם כי יש בהגשת התובענה דנן משום חוסר תום לב.

1. מכל מקום טוענים הנתבעים כי יש להכיר בהם כברי רשות בלתי הדירה להחזיק בשטח הפלישה, ולחילופין כי יש להכיר בהם כברי רשות להשתמש בו, ולהתנות את פינויים בכפוף לתשלום פיצוי בגין השקעותיהם בשטח ובגין הוצאות נוספת שהשקיעו לאורך השנים.

ראיות הצדדים

1. מטעם התובעת העידו גב' דפנה כהן הילינגר, שהייתה במועד הגשת התצהיר סגנית מנהל מרחב עסקי תל אביב אצל התובעת (תצהירה סומן ת/1); אריאל מזוז (ת/2); תומר וינברגר (ת/3) ולילך בן ישי (ת/4).
2. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1 (נ/1); דליה אסא (נ/3); יפה אסא (נ/4) ויצחק ברוך (נ/5). הנתבע 2 הגיש אף הוא תצהיר מטעמו (נ/2), אך בהיותו זהה לתצהירו של הנתבע 1, נקבע כי הוא לא ייחקר על תצהירו מבלי שיהיה בכך משום הודאה בטענה כלשהי מצד התובעת (ראו פרוטוקול הדיון מיום 17/6/15 עמ' 2).

דיון

התיישנות

1. סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") קובע כי:

"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969".

1. סעיף 159(ב) לחוק קובע כי:

"(ב) חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה".

1. כלומר, אין התיישנות במקרקעין מוסדרים, אלא בהתאם לכללי ההתיישנות בטרם חקיקת חוק המקרקעין.
2. סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

1. בנסיבות מסוימות אם כן רשאי מחזיק במקרקעין ליהנות מטענת ההתיישנות, המייתרת את הצורך להוכיח את זכויותיו בנכס, אם הוגשה כנגדו תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות).
2. לצורך כך, בנוסף לחלוף הזמן ולהוכחת עצם ההחזקה, על המחזיק להוכיח כי החזיק בנכס חזקה נוגדת.

יפים לעניין זה דבריו של י' ויסמן בספרו, דיני קניין – החזקה ושימוש, תשס"ו – 2005, 36 לפיהם:

"כאשר נסיבות החזקה מעידות שההחזקה הייתה מטעמו של התובע, כגון שהמחזיק החזיק כשוכר או כשואל, לא תניב ההחזקה את פירות ההתיישנות. החזקה כזו, שאינה כופרת בזכותו של התובע, שאינה "נוגדת" לזכותו, אינה מקנה לתובע עילת תביעה כנגד המחזיק, וממילא אין לדבר אז על התיישנות התביעה.

...

מחזיק אשר ביטא בהתנהגותו את העמדה שההחזקה אינה על דעת הבעלים ובהסכמתו ייחשב אפוא כמחזיק בחזקה נוגדת".

1. אלא שבענייננו אין הנתבעים טוענים לחזקה נוגדת. נהפוך הוא. לטענתם הסכימה התובעת לשימוש אותו עשתה משפחתם, לרבות ג'ילדטי בשטח הפלישה, ומכל מקום לא מחתה על כך.
2. על האמור יש להוסיף כי חרף טענתם בעניין זה לא עלה בידי הנתבעים להוכיח (כפי שעוד אראה להן) כי משפחתם עשתה שימוש בשטח הפלישה משנת 1954, כטענתם, כך שגם אין הם עומדים בתנאי הזמן.
3. תוצא האמור אני דוחה את הטענה כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנות.

זכויות הנתבעים במקרקעין

רשות להשתמש במקרקעין

1. רישיון להשתמש במקרקעין הוגדר על ידי פרופ' נ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24, (להלן: "זלצמן") 24, כך:

"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקנייה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא). רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה, ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע.."

1. רשות להשתמש במקרקעין יכול שתינתן אם כן בהיתר מפורש שניתן על ידי הבעלים לאחר להחזיק בהם, אך יכול גם שתינתן מכוח התנהגות הבעלים ושתיקה ארוכת שנים מצידם.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חלימה בע"א 60/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט (3) 693 לפיהם:

"... מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מלים מפורשות. רשות כזאת... יכול להשתמע ממנהג הארץ'. הרשות יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה. ההסכם יכול להיות מפורש, אך הוא גם יכול להשתמע מן הנסיבות...".

(ראו בעניין זה גם זלצמן, עמ' 24, וע"א 463/79 ג'ובראן נ' גובראן, פ"ד לו (2) 403).

1. עם זאת נקבע כי אין לראות בחלוף הזמן לכשעצמו, ביטוי של הסכמה ויצירת רישיון מכללא, אלא אם מצטרפות אליו נסיבות אחרות (ראו: ע"א (ת"א) 793/75 ישראל אקסלרוד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פס"מ תשל"ז (2) 461).
2. עוד נקבע כי ייתכנו מצבים בהם נותן הרישיון יהיה מנוע מלבטלו.

יפים לעניין זה דבריה של פרופ' נ' זלצמן, במאמר אחר, "רשות חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין": גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין", עיוני משפט לה 265, 270–271 לפיהם:

"לגבי התגבשות הזכות מכוח השתק – זו מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות שניתן ללמוד מהן על היווצרותו של קשר סיבתי בין הציפייה שבעל המקרקעין נטע אצל פלוני, אם בהבטחה שנתן לו ואם במצג שהציג כלפיו, לבין השינוי לרעה שהתרחש במצבו של פלוני... בהתקיים נסיבות אלה יהא זה בלתי-צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער מן ההבטחה או להתכחש למצג... ב'רשות מכוח השתק' בית-המשפט רשאי לקבוע כי הזכות בלתי הדירה חרף רצונו של הנותן".

(על נסיבות מיוחדות שיצרו ציפיות שהצדיקו את מניעת ביטול רישיון ראו ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו (5) 186. עוד ראו: ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פ"ד טז 2901, בו נפסק כי ניתן לאכוף זכות על פי הסכם רישיון, על יסוד דיני היושר, כאשר בעל הרישיון פעל על יסוד ההתחייבות שבהסכם הרישיון.)

1. ועוד נקבע מפי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים פ"ד לט (2) 337, 342 כי:

"לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, הינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק".

כך נקבע גם מפי כב' השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש ברע"א 2701/95 כנעאן אח' נ' גזאוי, פ"ד נג (3) 151, 170 לפיה:

"כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך".

1. יחד עם כלל האמור חודשה ההלכה לאחרונה ב"רחל בתך הקטנה" עת נקבע מפורשות בע"א 3846/13 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף [פורסם בנבו] (21/7/15) מפי המשנה לנשיאה, כב' השופט א' רובינשטיין כי:

"צריכות להתקיים נסיבות חריגות ונדירות עד מאד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכ[ו] ונלווהו כעיקרון לבית עולמו."

(פסקה לב' לפסק הדין).

אך ראו בעניין זה גם את ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח [פורסם בנבו] (19/8/15), בו נקבע מפי כב' השופט צ' זילברטל (תוך התייחסות לקביעות בית המשפט בעניין היפר חלף לעיל) כי:

"המקרה שבפנינו – בגדרו אין מחלוקת כי המערערת יושבת בחלקה כשישים שנה מבלי שנעשו צעדים ממשיים לסלקה, כאשר יש אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ובגדרו לאפשר המשך ההחזקה – מבהיר ביתר שאת כי במקרים חריגים יש להכיר בכך שאוזלת ידן של הרשויות מלמדת על התגבשותה של רשות מכללא בקרקע, ולא ניתן להכשיר מלכתחילה כל פעולה (או ליתר דיוק אי-פעולה) של הרשויות באשר היא, דבר שיהיה בו כדי לסכל את תמריצי הרשויות לפעול ביעילות ובהגינות."

(פסקה 20 לפסק הדין).

(להלן: "חלף" ו"אביטסם" בהתאמה).

1. בהינתן אם כן הלכות אלה אבחן את טענות הצדדים.

האם ניתנה לנתבעים רשות להשתמש במקרקעין

1. כזכור טוענים הנתבעים כי הם מחזיקים במקרקעין משנת 1954, שעה שהוריהם רכשו את הזכויות בשטח הפלישה מידי ג'ילדטי. חרף האמור לא הציגו הנתבעים ולו מסמך אחד התומך בטענתם זו (ראו: עדות הנתבע 1 בפרוטוקול הדיון מיום 17/6/15 עמ' 43).
2. למעשה הנתבע 1 אישר בחקירתו כי הוא עצמו היה בן 10 עת קיבלו הוריו את הזכויות במקרקעין והוסיף כי ככל הנראה לא נערך בין הצדדים חוזה בכתב (שם).
3. עוד הבהיר כי אינו יכול להצהיר מידיעה אישית על נסיבות העברת הזכויות במקרקעין או להשיב האם אלה נרכשו כנגד תשלום:

"ש. מצד אחד אתה אומר שהיית בן 10 ושיחקת כדורגל, מהצד השני אתה אומר בתצהיר שאתה יודע שהם קנו את המקום,

ת. נכון, אני יודע שהם קנו,

ש. איך אתה יודע שהם קנו?

ת. מה זה איך אני יודע? אני יודע.

ש. זה שהם עברו לגור שם לטענתך אני מבין, איך אתה יודע שהם קנו? שילמו כסף?

ת. תתאר לך, תתאר לך שאתה תיתן לאחותך בלי כסף את המבנה?

ש. אני לא מתאר לעצמי, אני שואל איך אתה יודע, זאת אומרת מצד אחד,

ת. אני מתאר לעצמי שהם קנו בכסף..." (שם, בעמ' 44).

מכל מקום לדבריו הוא עצמו לא שילם מעולם תשלום לבעלים של שטח הפלישה לאחר שמעולם לא נתבקש לעשות כן (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 17/6/15 עמ' 49).

1. כאן המקום להוסיף כי עולה מתצהיר הנתבע 2 (סעיף 3 לנ/2) הוא יליד שנת 1948 כך שהינו צעיר מאחיו הנתבע 1.
2. שכן שהובא לעדות, יצחק ברוך (נ/5) הצהיר כי הנתבעים נמצאים במקרקעין לפחות משנת 1955. עם זאת עד זה הוסיף על האמור כי הוא יליד שנת 1947, מה שהפך אותו לבן 7 בשנת 1954. לא בוגר דיו כדי לדעת כיצד נרכשו הזכויות במקרקעין על ידי משפחת הנתבעים (ראו פרוטוקול הדיון מיום 17/6/15 עמ' 63).
3. מנגד, לא הובאו לעדות מי מבני משפחת ג'ילדטי, לאחר שהנתבעים טענו בהקשר זה כי אין הם מצויים עימם בקשר זה עשרות שנים (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 17/6/15 עמ' 45). אינני מקבלת טענה זו שכן הנתבעים מודים כי אף לא עשו כל ניסיון לאתר מי מבני משפחה זו (ראו שם). לא כל שכן כאשר הנתבע 1 מסתפק באמירה:

"ש: בסדר, אתה יודע איזה זכויות היו לג'ילדטי באותו נכס? איך,

ת: אני מתאר לעצמי, אני לא יכול לדעת, אני מתאר לעצמי שבן גוריון אז היה ואמר לכל האנשים "תכנסו פה, תכנסו פה", והוא נכנס. באה אמא וקנתה את המקום, וזה אמיתי לגמרי,.." (שם).

1. מכל מקום טוב שהגענו כדי "בן גוריון" שכן כך אוכל להזכיר כי בכל מקרה רישיון להחזיק או לעשות שימוש במקרקעין הינו זכות אישית – פרסונאלית אשר איננה ניתנת להעברה.

יפים בעניין זה דברי כב' השופט צ' זילברטל בעניין אביטסם (פסקה 19) לפיהם:

"אכן, מקובלת בפסיקה הגישה כי הזכות הנוצרת עקב רישיון מהווה זכות אישית (In personam) של בעל הרישיון כלפי נותן הרשות, וזאת להבדיל מזכות חפצית השרירה כלפי כולי עלמא(In rem) . על כן, חליפו של הבעלים נותן הרשות, אשר רכש ממנו את הנכס מושא הרישיון, אינו כפוף לזכות שניתנה לבר-הרשות, והרשות תבוא לקיצה עם כל העברה של זכויות הבעלות במקרקעין נשוא הרשות (רישיון במקרקעין, עמ' 33; ויסמן, עמ' 485-484; ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, [פורסם בנבו] פסקה 12 (25.11.2002); ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, ירושלים, פ"ד יז 701, 708 (1963)).

1. בהיותה זכות אישית בטלה לכן רשות הניתנת מהבעלים למחזיק במקרקעין ועוברת מן העולם, כאשר "בר הרשות" עוזב את הקרקע נשוא הרישיון ו/או מעבירה לאחרים (ראו דבריו של כב' השופט ח' טובי בת"א (ת"א) 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל גדנ"ע ת"א נ' הרן (דימן) מנחם [פורסם בנבו] (28/5/06)).

וראו עוד דברי כב' השופטת ד' ביניש [כתוארה אז] בע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי פ"ד נ (3) 868, 871 לפיהם:

"גם זכויות של בר-רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה) אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת."

1. משכך וגם אם ניתן לראות בדודתם של הנתבעים ו/או בהוריהם את מי שהיו ברי רשות להשתמש בשטח הפלישה הרי שזכות זו עברה מן העולם עם עזיבתם אותו (אציין עוד כי אינני יודעת האם הורי הנתבעים עודם בין החיים אך ברור כי הם עזבו את המבנה עוד בשנת 1972 שעה שהנתבעים החלו לנהל את בית המלאכה בעצמם).
2. לא למותר להוסיף על האמור כי אף הנתבעים אינם טוענים בפני כי מי מהם קיבל בעצמו רשות מפורשת להשתמש בשטח הפלישה שכן שניהם היו ילדים עת עברו להתגורר עם הוריהם בו.

טענתם הינה כי ניתן ללמוד שקיבלו רשות זו היות שהתובעת בחרה שלא לנקוט כנגדם בהליכים לפינויים מהמקרקעין לאחר שהם מחזיקים בשטח הפלישה במשך עשרות שנים ללא הפרעה והיות שבין הצדדים נוהל אותו משא ומתן בניסיון להגיע להסדר של פינוי כנגד פיצוי (ראו סעיפים 11 – 14 ב- נ/1).

1. תוצאת האמור לכל היותר יכולים הנתבעים לטעון כי קיבלו רשות מכללא להחזיק בשטח הפלישה (וזאת מבלי להידרש לפסקי הדין בעניין חלף ואביטסם לפיהם רק במקרים נדירים ביותר ניתן יהיה להכיר ברישיון מכללא שעה שמדובר במקרקעי ציבור).
2. אלא שרשות מכללא הינה הדירה. לא כל שכן בהיותה רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע עד למועד בו היא מתבטלת על ידי בעל המקרקעין (ראו: דבריו של כב' השופט זילברג בע"א 96/50 יעקב צינקי ואח נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה(1), 474; כן ראו: ע"א 50/77, אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א (3), 433; פרופ' נ. זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב 1995 עמ' 24, 61).

עוד ראו דבריו של כב' השופט צ' זילברטל בעניין אביטסם לפיהם:

"רישיון מכללא אינו יוצר זכויות במקרקעין, כי אם רק מהווה טענת הגנה מפני טענת הסגת גבול ודרישה לתשלום דמי שימוש."

(שם, בסיפא לפסקה 20).

1. אוסיף על האמור – במענה לטענת הנתבעים כי העובדה שהתובעת ניהלה את ההליכים המשפטיים הקודמים וכן ניהלה עמם משא ומתן לפינוי בכפוף לתשלום פיצוי בשנות ה-90, כמו גם העובדה כי לא דרשה את סילוק ידם משטח הפלישה קודם להגשת התובענה שבפניי, מצביעה על כך שהיא ויתרה על זכויותיה – כי השיהוי בפעולת התובעת לא יוכל לסייע בידי הנתבעים, שכן בעניין זה כבר נקבע בפסק הדין בעניין חלף ואביטסם כי האינטרס הציבורי גובר על האינטרס האישי.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט צ' זילברטל, בפסקה 22 לפסק הדין בעניין אביטסם לפיהם:

"אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס. בהקשר זה יפים דברים שאמר בעניין אחר השופט א' רובינשטיין:

"חובתם של בתי המשפט ליתן יד למאבק רשויות הציבור גם אם בא במאוחר, מאוחר מאוד – לפינוי פולשים ממקרקעיהן. אשר לפיצויים בגין השקעה והשבחה, אלה נבחנים בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות בשיקולי צדק... ; אך ברי כי היסוד הוא חובת הפינוי, משעסקינן בפלישה, והפיצוי הוא נספח לה. במקרה דנא – כמו במקרים רבים במקרקעי ציבור – אותה טענת רשות מכללא, שלטעמי מוטלת בספק ספיקא וקרובה שלא להיות, ושבכל מקרה בוטלה עתה, נבעה כפי שנאמר במקרה אחר, 'מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור, וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי ... בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט' ( רע"א 10342/06 ארז נ' משרד הביטחון (לא פורסם) [פורסם בנבו])" (רע"א 7226/08 עיריית קריית אתא נ' יצחק, [פורסם בנבו] פסקה ז (8.4.2010)).

1. עוד אוסיף כי בחקירתו אישר הנתבע 1 שהנתבעים מעולם לא פנו להסדרת זכויותיהם בשטח הפלישה. הנתבע 1 אמנם טען בהקשר זה כי היות שהם החזיקו בשטח הפלישה בפועל ואף שילמו את המסים במלואם, לא היה צורך בהסדרה כאמור (ראו פרוטוקול הדיון מיום 17/6/15 עמ' 48-49), אלא שנדמה כי אך מאליו יובן שאין לקבל טענה זו, לאחר שזכויות אלה לא נוצרות יש מאין.
2. תוצאת כלל האמור הינה כי לנתבעים מעולם לא ניתנה הרשות להחזיק בשטח הפלישה ואף לא מכללא. עם זאת וגם אם תמצא לומר (ואדגיש שוב כי אני קובעת את ההיפך מכך) כי במשך השנים רכשו אולי רשות מכללא, כטענתם, הרי שזו בַּטלה, לכל המאוחר עם הגשת התובענה שבפני.

פינוי כנגד פיצוי

1. קבעתי כאמור כי הנתבעים הינם בבחינת פולשים בשטח הפלישה. ככאלה מובן כי אין הם זכאים לכל פיצוי שהוא כנגד הפינוי.
2. עם זאת וגם לו הייתי קובעת מפורשות כי הנתבעים היו ברי רשות להשתמש בשטח זה הרי שלא היה בכך כדי להקנות להם פיצוי כלשהו. אפרט דבריי.
3. עם סיום הרישיון וביטול הזכות להשתמש במקרקעין, רשאי בר הרשות לתבוע פיצוי. אין המדובר עם זאת בזכויות שלובות.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' אנגלרד ברע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי [פורסם בנבו] (25.11.2002) לפיהם:

"זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון. בתביעה זו ייקבעו המבחנים לקביעת היקף הפיצויים, וזאת על רקע הנסיבות המיוחדות, ביניהן ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות".

1. הכלל הינו כי זכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השקעותיו בעת פינויו מהמקרקעין אינה זכות שבדין וכי היא מבוססת על הסכמה חוזית בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות.

אפנה בעניין זה לדבריו של כב' השופט ח' כהן בע"א 160/62 לוי נ' ראש העיר תל אביב-יפו, פ"ד טז 1773, 1780 לפיהם:

"אין סימוכין לדעה שבעל-מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. ויש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר-ולא מכל דין אחר".

1. לא רק זאת אלא שכפי שנקבע על ידי כב' השופט י' טירקל ברע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' עבד אל סלאם חיר , פ"ד נז (3) 943 , 954:

"מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר-רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר-הרשות בנכס והשבחתו".

ועוד:

"בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה, והרשות בוטלה, אינו זכאי אפוא לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות, אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו תוך התחשבות בשיקולים של צדק". (שם, עמ' 956).

1. בתא"ק (ת"א) 23824-06-12 עיריית תל אביב נ' ערמי [פורסם בנבו] (3/3/15) עמדה חברתי, כב' השופטת ע' ברקוביץ, על מכלול הנתונים עליהם יש ליתן את הדעת שעה שנבחנת סוגיית הפיצוי בגין השקעות במקרקעין:

"מקור הזכות – האם מדובר בחזקה אשר מקורה הוא בזכות חוזית או במתן רשות מפורשת או שמא מדובר ברשות מכללא. כך גם יש להתייחס למועד בו ניתנה אותה רשות נטענת.

סוגיית ההסתמכות – האם קיימות נסיבות המלמדות על קיומה של הסתמכות לגיטימית מצדו של המחזיק, כאשר בהקשר זה יש לייחס משקל לשאלת חוקיות הבניה במקרקעין כמו גם להליכים משפטיים קודמים ביחס למקרקעין.

טיב הפיצוי ושיעורו – הכלל הינו שהפיצוי ניתן, אם בכלל, בגין ההשקעות ושוויין, ולא לצורך סידור חלוף. עוד יש להביא בחשבון את זכות הבעלים לדמי שימוש ראויים, למצער מעת ביטול הרשות. כך גם יש לבחון אם מדובר בנכס שהבעלים אמורים ליהנות ממנו ומן הבנוי עליו, או להיפך, דהיינו, כי אותה השבחה נטענת, לא רק שאינה בגדר השבחה לבעלים, אלא בגדר עלויות נוספות להריסת המבנים...".

בעניין אחרון זה של חוקיות הבנייה אפנה עוד לדברי כב' השופטת [כתוארה אז] מ' נאור בבר"מ 3903/07 ג'יאן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה [פורסם בנבו] (21/12/08), לפיהם:

"הלכה היא כי בעליו של מבנה שנבנה שלא כדין או ללא היתר לא יזכה את בעליו בפיצויים בגינו או בפגיעה בערכו".

עם זאת נקבע כי אין המדובר בכלל גורף וכי יש להביאו בחשבון ביחד עם השיקולים הנוספים שנסקרו לעיל לרבות שיקולי צדק.

1. ומן הכלל אל הפרט.
2. הנתבעים טענו אמנם תחילה כי השביחו את שטח הפלישה לאורך השנים, אלא שבחקירתו עמד הנתבע 1 על כוונתו והבהיר כי במבנה לא נעשו כל שינויים (למעט הוספת סככה) וזאת במהלך כל השנים. לדבריו:

"ש: היתר , היתר ,

ת: אני לא בניתי שם ,

ש: אוקי . במשך השנים אתה ערכת שינויים במבנה?

ת: לא ,

ש: המבנה כפי שהוא היום ,

ת: כן , כפי שהוא היום , הייתה מין סככה כזאת שהיה יורד עליה גשם ושמנו מעל זה אזבסט, זה בשנות ה 70,

ש: אבל המבנה כפי שהוא היום , כפי שהוא היה ,

ת: מה שהסברתי לך , כפי שהוא היום הוא כפי שהוא היה ,

ש: כפי שהוא היה גם בשנות ה 50 לטענתך ,

ת: לא , אמרתי לך ,

ש: חוץ מהסככה ,

ת: כן ,

ש: אני מבין ,

ת: אותו דבר , אותו דבר ,

ש: אותו דבר , לא השתנה ,

ת: לא.

ש: כי אני אגיד לך , אני ראיתי תמונות של המקום ,

ת: נו ,

ש: זה נראה באמת מקום , מבנה מאוד ישן , נכון?

ת: כמו שאמרתי ,

ש: כמו שאמרת . כי אתה טענת גם שביצעת שם השקעות ,

ת: איך ,

ש: אתה טענת בתצהיר שלך ,

ת: איפה , באיזה , באיזה סעיף ?

ש: אתה רושם בסעיף 22 לתצהיר שלך , תסתכל בבקשה ,

ת: רגע , כן ,

ש: "עוד יצוין כי אנו השבחנו לאורך השנים את הקרקע" ,

ת: "ונשאנו בכל התשלומים" ,

ש: כן ,

ת: "המוטלים עלינו לרבות ארנונה" ,

ש: אני לא מדבר על הארנונה וההיטלים , אני שואל אותך ,

ת: זו הכוונה ,

ש: זו הכוונה ,

ת: לא השבחנו שום דבר ,

ש: טוב ,

ת: זה הכוונה , ששילמנו הכול.

ש: אוקי .

ת: השבחנו , שילמנו הכול..."

(ראו: פרוטוקול הדיון מיום 17/6/15 עמ' 52-53).

1. מובן כי תשלומי מיסים לא יחשבו השקעה או השבחת המקרקעין באופן המקנה לנתבעים פיצוי כנגד פינוי.
2. על האמור יש להוסיף כי המבנה עצמו נבנה ללא היתר בנייה ואף מבלי ששולמה לתובעת כל תמורה בגין הזכויות במקרקעין (שהרי גם בהתאם לטענת הנתבעים, ככל ששולמה תמורה, היא שולמה לג'ילדטי ולא לתובעת).
3. תוצאת האמור הינה כי גם לו היה נקבע שמלכתחילה היה לנתבעים מעמד כלשהו בשטח הפלישה, לא היה מקום להורות על פיצוי כנגד הפינוי, וזאת לאחר שלא הוכחה כל השקעה בו.

הבקשה לפיצול סעדים

1. בכתב התביעה טוענת התובעת כי יש לאפשר לה לפצל את סעדיה ולתבוע מאת הנתבעים דמי שימוש ראויים.
2. טענותיה בעניין זה ידרשו כמובן הוכחה נוספת ובכלל כך הסבר בשל השתהותה בהגשת התובענה דנן, עם זאת אין לחסום אותה בעניין זה כבר עתה.
3. משכך ניתנת לתובעת הרשות לפצל סעדיה כמבוקש.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת.
2. על הנתבעים לסלק את ידם משטח הפלישה המהווה חלק מהמקרקעין הידועים כגוש 7054 חלקות 11, 15 הנמצאים במתחם 'נס לגויים' בתל אביב ולהשיבם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם וזאת בתוך 90 יום מהיום.
3. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 45 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ל' חשוון תשע"ו, 12 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.