לפני: כבוד השופטת אביגיל כהן

המערער [הנתבע]: יוסף בן שלוש

ע"י ב"כ עו"ד ניצחון גואטה

נ ג ד

המשיב [התובע]: טורן טל

ע"י ב"כ עו"ד ענת אסידו תורג'מן

ערעור מיום 10.12.13 על פסק-דין מיום 14.11.13 של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו

(כבוד השופטת הבכירה יעל אחימן) ב-תא"ק 9391-01-10

1. לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א (כב' השופטת הבכירה יעל אחימן) מיום 14/11/13 בתא"ק 9391-01-10.

בפסה"ד התקבלה בחלקה תביעה נגד המערער והוא חויב לשלם למשיב סך בשקלים השווה ל- 4,300 יורו (קרן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) וכן סך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי שנקבע.

2. תביעתו של המשיב היתה תביעה כספית בסך 207,500 ₪ וזאת לתשלום עמלות בגין גיוס משקיעים לרכישת נכסי נדל"ן בבולגריה, וכן להחזר הלוואה.

3. התביעה הוגשה מכוח מסמך הנושא תאריך 31/1/08 שכותרתו: "מזכר הבנות לביצוע עסקאות רכישת קרקע בבולגריה" (להלן: "מזכר ההבנות") וכן בגין יתרת הלוואה שנלקחה מבנק הפועלים.

4. ביהמ"ש סקר בפסק דינו את המסמכים השונים שנערכו ע"י הצדדים או מי מהם, על מנת להמחיש כיצד מסמך אחד העומד בפני עצמו, פעמים רבות אינו יכול להתיישב עם מסמך אחר ועל מנת להמחיש מדוע מקובלת עליו הגרסה של המערער ולפיה אין חבות בתשלום עמלה, ויש לחייב את המערער בדמי תיווך שהוצעו ע"י המערער בסך 4,300 דולר "כמחווה".

כמו כן נקבע, כי גרסת המערער בעניין החזרת מלוא ההלוואה הופרכה.

5. תמצית טענות המערער:

א) בימ"ש קמא קיבל את גרסת המערער לפיה לא קיימת זכאות לתשלום עמלה כפי הנטען בכתב התביעה, אך לא הוגשה תביעה לתשלום דמי תיווך.

המערער לא הסכים לשלם דמי תיווך וגם אם הציע כמחווה לשלם 4,300 אירו למשיב היה זה כמחווה של רצון טוב ולא חובתו של המערער.

סכום זה לא נתבע ולא היה מקום לפסוק אותו.

ב) באשר להחזר ההלוואה:

נטען, כי בימ"ש קמא טעה כאשר קבע קביעה הסותרת את תצהירו של אותו "נמרוד" שנטל על עצמו את ההלוואה ובימ"ש לתביעות קטנות אישר זאת.

המערער טען, כי לא היה מדובר בהלוואה על סך 100,000 ₪ אלא על סך 20,000 יורו ו"נמרוד" הוא זה שנטל על עצמו את ההלוואה ועל כן המשיב לא זכאי לקבל כספים כלשהם בגין ההלוואה. המערער השיב את הכספים לנמרוד ובכך נפרעה ההלוואה במלואה.

6. תמצית טענות המשיב:

א) המשיב מודע לכך שהוא צריך להגן על פסק דין אשר לא קיבל את גרסתו בנוגע לסוגיית העמלות ודווקא קיבל בעניין זה את גרסת המערער.

למרות זאת טען, כי בית משפט קמא הוא זה אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהמערער והבין על בסיס עדות המערער ועל סמך הצעתו המפורשת, כי ניתן לסיים את התביעה בתשלום דמי תיווך אותם העריך בסך של 4,300 יורו ועל בסיס הצעה זו ביסס בית המשפט את פסק דינו.

ב) באשר להחזר ההלוואה:

טענות המערער בנוגע להליך שהתנהל בבית משפט לתביעות קטנות בין המשיב לבין "נמרוד" אשר אינו צד להליך דנן, אינן בגדר מעשה בי דין בענייננו, ואין במסגרתו קביעה ולפיה המשיב קיבל לידו את הסכום של 10,000 ₪.

בית משפט שמע את גרסאות הצדדים והעדיף בעניין זה את גרסת המשיב ואין להתערב בממצאים אלו.

7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את טיעוניהם בעל פה, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל בחלקו הראשון ולהידחות בחלקו השני, כפי שיובהר:

א) באשר לחיוב על סך 4,300 יורו:

(1) התביעה בבית משפט קמא היא תביעה לתשלום עמלה על בסיס מזכר הבנות.

בית המשפט שמע את עדויות הצדדים. בחן האם התובע – המשיב הוכיח את זכאותו לתשלום עמלות והגיע למסקנה העובדתית הברורה ולפיה התביעה לתשלום עמלה לא הוכחה. (ראה עמ' 5 שורה 1 לפסק הדין).

המשיב, אשר מודע לכך, שערכאת ערעור רק במקרים חריגים מתערבת בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות אליהם הגיעה הערכאה הדיונית, אכן לא הגיש ערעור, וטוען, ובצדק, בעיקרי הטיעון, כי הוא נמצא במצב לא פשוט שבו עליו "להגן" על פסק דין שניתן בבית משפט קמא ובמסגרתו לא התקבלה גרסתו העובדתית.

(2) כאשר מעיינים בפסק הדין המנומק והמתבסס על עדויות הצדדים בסיוע ניתוח המוצגים השונים אשר הוגשו, אשר לא מתיישבים כולם האחד עם השני, נראה כי בית משפט הגיע למסקנה העובדתית הנכונה ולפיה התביעה לתשלום עמלה לא הוכחה על יסוד הראיות שהוצגו בפניו. אלא שלאחר מכן, הוספה בפסק הדין בעניין זה התוספת הבאה:

"עם זאת על בסיס הודאתו של שלוש, הנני לחייבו בתשלום הסך בשקלים השווה ל 4,300 יורו כפי שוויים ביום הגשת התביעה ומאותו מועד יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום המלא בפועל".

(3) כאשר בוחנים את כתבי הטענות אשר הגדירו את חזית המחלוקת ניתן לראות, כי התובע לא דרש דמי תיווך והנתבע, לא טען כי מדובר בדמי תיווך שעליו לשלם ולא הודה כי הוא חייב לשלם דמי תיווך.

בעת שמיעת ההוכחות, ובמסגרת עדותו של המערער – הנתבע, ולאחר שהמערער נחקר וטען כי לא התקיימו התנאים לתשלום עמלה לאף אחד, והשיב לשאלות בית המשפט, רק אז עלה נושא ההצעה אשר הציע בזמנו המערער למשיב לצורך "סגירת" כל התביעות והדרישות לשלם לו 4,300 יורו.

המערער העיד, כי לא היה סיכום בין הצדדים בנוגע לתיווך והוסיף "אני חושב כשאין סיכום ברור, צריך לחזור לנושא הצדק והמוסר". (עמ' 18 שורות 21 – 22 לפרוטוקול).

ציין במפורש כי אין הסכם תיווך (עמ' 18 שורה 25 לפרוטוקול).

והעיד כי לדעתו, יגיע למשיב כסף רק כאשר הקרקע תימכר. כלומר – נכון לאותה עת, לא הגיע על פי גרסתו למשיב ולו שקל אחד.

לאחר מכן נשאל על ידי בית המשפט והשיב:

"ש. אתה, במופע שלהם כמתווכים, מה מגיע להם לפי דעתך, כאשר לא סיכמתם?

ת. אני אפילו רשמתי לו את זה במייל. אני חושב ש-2% בעסקת תיווך זה סכום מכובד. אני הצעתי לו לפי דעתי אפילו יותר. 2% מ-40,000 יורו שהוא גייס. אני בזמנו אפילו הצעתי לו בשביל לסגור את כל התביעות שלו ואת ההלוואה שנמרוד חייב לו ואני חייב לו, 4,300 יורו. הוא יש לו חלומות הרבה יותר גדולים ולכן לא הגענו לעמק השווה. אני חוזר ואומר שאם הוא לא רוצה להיות כמתווך והוא טוען שהוא גייס, אני מוכן לתת לו סכומים הרבה יותר גבוהים, אבל כשהעסק ימכר כי הכל בא על חשבון משקיעים ואני לא יכול להשהות משקיעים. בגלל זה גם אף משקיע לא תבע אותי עד היום". (עמ' 19 שורות 15 – 22 לפרוטוקול).

כלומר – תשובה זו אשר נענתה לשאלת בית משפט, מתייחסת למעשה להצעה שהציע בזמנו המערער למשיב על מנת להימנע מתביעות.

מדובר בהצעה אשר הוצעה במסגרת משא ומתן. היא אינה מושתתת על הסכם כלשהו בין הצדדים, לא בכתב ולא בעל פה, אלא הצעה לסיום הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט.

לא ניתן לחייב את הנתבע – המערער בפסק דין לשלם לתובע – המשיב בגין רכיב אשר אינו חלק מעילות התביעה ומבלי שהוא מסתמך על הסכם כלשהו בין הצדדים או ראיה אחרת.

המערער, אשר מטבע הדברים משיב לשאלה שנשאל על ידי בית משפט, ו"מגלה" לבית המשפט, מה היה הסכום שהוא הציע לשלם למשיב לפני הגשת התביעה על מנת להימנע מהליך משפטי, אינו צריך למצוא את עצמו מחויב בפסק דין בסכום זה רק בשל העובדה שבזמנו לפני הגשת התביעה ולצרכי סיום הסכסוך בפשרה הוא הסכים לשלם סכום כלשהו למשיב.

משניתן פסק דין ולא הושגה הסכמה בין הצדדים, אין מקום לחייב אותו בסכום ההיסטורי שהוא הציע לשלם לתובע – המשיב בטרם הוגשה התביעה רק על מנת להימנע מהליך משפטי.

בנסיבות אלו, וכיוון שסכום זה אשר נקבע בפסק הדין אינו נסמך על חזית המחלוקת בכתבי הטענות ועל ראיות הצדדים, יש מקום לקבל את הערעור בעניין זה ולבטל את החיוב על סך 4,300 יורו אשר נקבע.

ב) באשר להחזר ההלוואה:

בפסק הדין הכריע בית המשפט בטענת התובע – המשיב לפיה המערער – הנתבע חייב לו 10,000 ₪ וזאת בגין יתרת הלוואה.

בכתב התביעה נטען, כי המערער – הנתבע ביקש מהתובע ומ"נמרוד" הלוואה בסך 100,000 ₪ אותה התחייב להחזיר לתובע תוך 90 יום.

התובע ו"נמרוד" נטלו הלוואה על שמם מבנק הפועלים בסכום של 80,000 ₪ וכל אחד הוסיף 10,000 ₪ מכיסו.

הנתבע לא החזיר את ההלוואה. "נמרוד" הסכים ליטול את ההלוואה על שמו ועל כן חיוב ההלוואה מבנק הפועלים על סך 80,000 ₪ אינו חלק מתביעה זו והתובע דרש רק את אותם 10,000 ש"ח שהוא הוסיף מכיסו.

בית המשפט התבסס על מסמך אשר כונה: "נספח 15".

בסעיף 6 לאותו מסמך נכתב:

"נמרוד וטל יעבירו ביחס 20,000 יורו כהלוואה ליוסי בן שלוש אשר תוחזר ללא תנאי וללא קשר לעלות הקרקע ומכירתה תוך 90 יום".

בפסק הדין, בית המשפט הוא מציין כי סכום הנתבע של 10,000 ₪ הוא מתוך סכום של הלוואה בסך 100,000 ₪ ומוסיף בסוגריים, כי מדובר בהלוואה של 20,000 יורו, ולאחר שמיעת עדויות הצדדים כולל עדותו של נמרוד, הגיע בית המשפט למסקנה ולפיה לא הוכח כי המערער – הנתבע השלים את השבת ההלוואה למשיב.

המערער בטיעוניו טוען, בית משפט שגה כאשר הגיע למסקנה עובדתית זו.

אני סבורה, כי אין מקום להתערב בקביעתו זו של בית משפט קמא.

מדובר במקרה מובהק שבו החיוב נסמך על ממצאים עובדתיים אליהם הגיע בית משפט לאחר ששמע באופן בלתי אמצעי את עדויות הצדדים והתרשם מאמינותם ומהימנותם ובחר להעדיף את גרסת התובע – המשיב בעניין זה.

בנסיבות אלו, אין מקום לפעול בדרך חריגה ולהתערב בקביעות ובממצאים של בית משפט קמא ויש להותיר את חיוב זה על כנו.

8. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, החיוב על סך 4,300 יורו אשר נקבע בפסק הדין – יבוטל.

ב) החיוב בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי שנקבע יישאר על כנו.

ג) משהתקבל הערעור בחלקו ונדחה בחלקו האחר, אינני פוסקת הוצאות.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ה, 20 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.