לפניי בקשת הצדדים לקביעת מועד לשמיעת ראיות בתיק.

התיק שלפניי עניינו תביעות כספיות בגין נזקים שנגרמו לשני כלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, שארעה ביום 16.7.11 ושלמרבה הצער גבתה מחיר כבד בחיי אדם (להלן "התאונה").

בגין הנזקים שנגרמו לכלי הרכב הגישו הצדדים כתב תביעה וכתב תביעה שכנגד (להלן "תביעות הרכוש"). התיק שבעניינם, הוא התיק שלפניי, אוחד לדיון יחד עם תיק שמספרו 23325-06-13, שעניינו תביעת יורשי המנוח מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן "תביעת העזבון"). תביעת העיזבון, יש לציין, הוגשה כנגד המבקשת 1 ו"הראל חברה לביטוח בע"מ".

שני התיקים המאוחדים היו קבועים לישיבת הוכחות לפניי ליום 23.6.16.

ביום 21.6.16 הגישו הצדדים בתביעת העיזבון הודעה על הסכם פשרה בגישור ובקשה למתן תוקף של פסק דין. במסגרת ההודעה הבהירו הצדדים כי ההסכם עניינו אך ורק בתביעת העיזבון ולא בתביעות הרכוש.

עוד באותו יום ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה והובהר, בהחלטה נוספת מאותו היום, כי פסק הדין הוא בתביעת העיזבון בלבד.

במועד ההוכחות הקבועות לא התייצב מי מהצדדים בתיק שלפניי.

בחלוף כארבעים וחמש דקות מהמועד הקבוע לדיון, וביוזמתי, נוצר קשר טלפוני עם ב"כ המשיבים (הם התובעים), שהתבקש להודיע פשר אי התייצבות הצדדים. השיחה התקיימה עם מזכירתו של ב"כ המשיבים, ולאחר ששוחחה עמו נמסר על ידה, כי לדבריו התובענות בתיק תביעות הרכוש הסתיימו בפשרה ותוגש הודעה על הסכם פשרה בתוך 7 ימים.

עוד באותו היום ניתנה על ידי החלטה במסגרתה ציינתי את ההתנהלות האמורה וקבעתי כי אין ביכולתי לקבל התנהלות שכזו. קבעתי כי התיק קבוע לישיבת הוכחות, וככל שהצדדים גיבשו הסכמה, היה עליהם להגיש הסכם מבעוד מועד, ומשלא עשו כן, ובמיוחד לאור פנייתו היזומה של בית המשפט – היה עליהם לדאוג להתייצב באולם הדיונים, או לפחות לדאוג לנציג מי מהם לצורך מתן הסברים.

על כן קבעתי כי, ככל שלא יוגש הסכם פשרה עד ליום 30.6.16 – ימחקו התביעה והתביעה שכנגד בתיק תביעות הרכוש ללא צו להוצאות.

בנוסף, באי כוח הצדדים התבקשו להודיע, עד ליום 30.6.16, פשר התנהלותם כאמור. נקבעה תזכורת פנימית ליום 1.7.16 (להלן "התזכורת הפנימית").

ביום 27.6.16 הגיש ב"כ המבקשים (הם הנתבעים) הודעתו ממנה עלה כי הוא מצא לנכון שלא להתייצב לישיבת ההוכחות הקבועה, משום שהגיע להסכמה עם ב"כ המשיבים, כי הלה יופיע בדיון (ההוכחות) ויעדכן את בית המשפט בדבר התקדמות ההליכים. בהודעה זו צוין כי, ב"כ המבקשים פונה כעת למרשתו לצורך קבלת עמדתה לסיום התיק בפשרה.

באותה הודעה ביקש ב"כ המבקשים כי מועד התזכורת הפנימית ידחה במספר ימים תוך כוונה שעד אז יוגש הסכם פשרה.

בהחלטתי מיום 28.6.16, הבעתי מורת רוחי מהתנהלות הצדדים וקבעתי כי ככל שעד ליום 4.7.16 לא יוגש הסכם פשרה ימחקו התובענות ללא צו להוצאות.

ביום 3.7.16 הגיש ב"כ המשיבים את הודעתו בה ציין כי אי הופעתו נבע מטעות אנוש, כי הצדדים בתביעות הרכוש מנהלים משא ומתן וכי קיימת ביניהם מחלוקת קלה "שאמורה להיפתר בעניין בימים הקרובים". לכן התבקשה אורכה עד ליום 20.7.16 להגשת הסכם פשרה.

בהחלטתי מיום 3.7.16 שבתי על עיקר הדברים שהופיעו בהחלטותיי הקודמות והארכתי את המועד להגשת הסכם פשרה עד ליום 10.7.16.

חלף הגשת הסכם פשרה, ביום 7.7.16 הודיע ב"כ התובעים כי לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה והתבקשתי לקבוע מועד לתזכורת במעמד באי כוח הצדדים כדי לנסות ולסייע להם לגבש הסכמה. בקשה זו נדחתה עוד באותו היום.

לאחר מכן, ביום 11.7.16, הוגשה בקשה נוספת לאורכה להגשת הסכם פשרה למשך יומיים נוספים, אשר גם היא לא הועילה.

ביום 17.7.16 הודיע ב"כ הנתבעות כי הצדדים לא הגיעו לכדי הסכמה והתבקשתי לקבוע מועד לשמיעת ראיות ולחלופין להורות על מחיקת התובענות והשבת האגרות בהתאם לתקנות.

בנסיבות המתוארות, נוכח התנהלות הצדדים, משנמנעו מלהתייצב לישיבת ההוכחות שהייתה קבועה בעניינם, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 157 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני מורה על מחיקת התביעה והתביעה שכנגד ללא צו להוצאות.

אוסיף ואציין כי לא בכדי מצאתי לנכון להאריך ולפרט, ברחל ביתך הקטנה, את התנהלות הצדדים בתיק זה. סבורני כי, בכל הכבוד הראוי, התנהלות מסוג זה אינה ראויה ואין לה כל מקום.

שקלתי להטיל על הצדדים הוצאות לטובת אוצר המדינה בגין התנהלותם ולא בנקל החלטתי שלא להטיל עליהם הוצאות ולהסתפק בהחלטה מפורטת זו.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ו, 18 יולי 2016, בהעדר הצדדים.