ניתן ביום 15 ינואר 2017

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב – מוטולה,

נציגת ציבור (עובדים) גב' מיכל בירון בן גרא, נציג ציבור (מעסיקים) מר יהודה פורת

בשם המערערת – עו"ד ערן טל

בשם המשיבים – עו"ד אילן מלול

השופטת לאה גליקסמן:

1. לפנינו^[1] ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אופירה דגן טוכמכר ונציג הציבור מר אברהם גולן (אלבז); תע"א 5695/09; תע"א 12190/09), שבו נדחתה תביעתה של המערערת, והיא חויבה בתשלום הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים. תביעתו של המשיב 1 (להלן – יעקב) להפרשי פיצויי פיטורים נדחתה, אך נתקבלה תביעתו לפדיון חופשה.

רקע עובדתי:

1. המערערת היא שותפות רשומה העוסקת בעיקר ביבוא ושיווק סיטונאי של צעצועים.
2. יעקב עבד במערערת מיום 1.12.1999 ועד יום 1.5.2008. תפקידו האחרון היה מנהל מכירות של המערערת.
3. המשיב 2 (להלן – אילן) עבד במערערת כסוכן מכירות מיום 1.1.1998 עד חודש אפריל 2005 (להלן – התקופה הראשונה). אילן הועסק שנית על ידי המערערת החל מחודש דצמבר 2005 עד יום 1.4.2008 (להלן – התקופה השנייה).
4. המשיבה 3 (להלן – רונילין) היא שותפות רשומה אותה הקימו יעקב ואילן לאחר סיום עבודתם במערערת. על פי קביעתו של בית הדין האזורי, רונילין הוקמה בחודש יוני 2008 ועוסקת, בין היתר, ביבוא ושיווק של צעצועים.
5. יעקב חתם על הסכם עבודה שבו נכללה תניית אי תחרות לתקופה בת חצי שנה ממועד סיום עבודתו במערערת, וכן התחייבות לשמירת סודיות.
6. אילן חתם בתקופה הראשונה להעסקתו על הסכם עבודה שבו נכללה תניית אי תחרות לתקופה בת שנה, וכן התחייבות לשמירת סודיות. על פי קביעתו של בית הדין האזורי, המערערת לא הוכיחה כי בתקופת העסקתו השנייה חתם אילן על הסכם לשמירת סודיות ואי תחרות.

ההליכים בבית הדין האזורי:

1. המערערת הגישה את תביעתה ביום 21.5.2009, דהיינו למעלה משנה לאחר סיום עבודתם של יעקב ואילן.
2. בכתב התביעה טענה המערערת כי יעקב ואילן (להלן יחד – העובדים) התחייבו בהסכם ההעסקה לאי תחרות לתקופה בת חצי שנה ושנה, בהתאמה, וכן התחייבו לשמירת סודיות; סודותיה המסחריים של המערערת כוללים רשימת לקוחות, רשימת ספקים, מחירונים, נציגים וסוכנים בארץ, אופן העבודה בחו"ל, רשימת יעדים, צרכי לקוחות, אסטרטגיית שיווק ומוקדי רווח; העובדים תכננו את סיום עבודתם במערערת, והקמת רונילין הייתה מהלך שתוכנן חודשים רבים לפני סיום עבודתם, עת בתקופה שקדמה לסיום עבודתם תכננו העובדים כיצד לגרום לפיטוריהם ולפגוע ברווחיה של המערערת; העובדים עשו שימוש בסודותיה המסחריים של המערערת, ניהלו משא ומתן והתקשרו עם לקוחותיה, והכל בתקופה בה עדיין עבדו אצלה וללא ידיעתה; רונילין מתחרה על אותו פלח שוק ייחודי שיצרה המערערת – שיווק צעצועים לחנויות שאינן מתמחות בצעצועים - וכל פעילותה הוא פרי בית היוצר של המערערת.
3. המערערת תבעה פיצוי ממוני בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בעילות של גזל סודותיה המסחריים, הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובת תום הלב וההגינות בקיום הסכם העבודה. בכתב התביעה פירטה המערערת את הפסד ההכנסות מרשימה ארוכה של לקוחות, עת לטענתה הפסד ההכנסה מלקוחות אלה הוא נזק ישיר כתוצאה מפעילותם הפסולה של העובדים. לטענתה, הנזק הממוני שנגרם לה עומד על סך של 850,000 ₪; בנוסף לפיצוי הממוני בגין נזקים כאמור, תבעה המערערת פיצוי בגין פגיעה במוניטין ובחוזק הפיננסי בסך של 250,000 ₪, ופיצוי בגין עגמת נפש של הבעלים בסך של 100,000 ₪; עם זאת, התביעה הועמדה על סך של 1,000,000 ₪, לצרכי אגרה. סעדים נוספים להם עתרה המערערת היו: צו למתן חשבונות; החזר פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת ששילמה לעובדים, לטענתה עקב מצג שווא והטעייה על ידי העובדים; היתר לפיצול סעדים.
4. יעקב הגיש כנגד המערערת תביעה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים ופדיון חופשה.

פסק דינו של בית הדין האזורי:

1. כאמור, בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת, וקיבל חלקית את תביעתו של יעקב.
2. בכל הנוגע לטענה בדבר גזל סודות מסחריים ציין בית הדין האזורי כי בסיכומיה צמצמה המערערת את טענתה ל"רשימת הלקוחות ותנאי הסחר עם הלקוחות". זאת, נוכח טענת המערערת בסיכומיה כי זה "המידע הרגיש", בשל התמחותה בשיווק צעצועים לחנויות שאינן מתמחות בצעצועים – רשתות מזון, רשתות פארם, רשתות ביגוד, תחנות דלק, חנויות נוחות וכו'. בית הדין סקר את הפסיקה^[2] בנוגע לשאלה מתי תוכר רשימת לקוחות כסוד מסחרי, והדגיש כי בהתאם לפסיקה לא כל "רשימת לקוחות" תוכר כ"סוד מסחרי" אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה ובכלל זה: הרשימה כוללת מידע המעניק יתרון מסחרי לבעליו, דהיינו מידע סודי ולא נגיש לציבור כמו גם מידע שיצירתו כרוכה בהשקעת מאמץ, זמן וממון; הרשימה כוללת לקוחות ממשיים או לקוחות קבועים, ולא לקוחות שאת שמותיהם ניתן לדלות למשל מספר הטלפונים; נדרש מאמץ מיוחד להשיג את הרשימה; יש ערך מוסף כלשהו בקבלת רשימה מן המוכן.
3. על יסוד התרשמותו מהעדויות ומהראיות שלפניו קבע בית הדין האזורי כי אין לקבל את טענתה של המערערת כי רשימת הלקוחות ותנאי הסחר עם הלקוחות הם בגדר "סוד מסחרי". בעניין זה קבע בית הדין כי רשימת הלקוחות של המערערת אינה סודית; המוצרים גלויים לכל דורש ברשתות השיווק השונות, ולכן לא נחוץ כל מאמץ מיוחד, זמן או ממון כדי לדעת מי הם הלקוחות איתם עובדת המערערת; אין גם כל קושי להשיג את אנשי הקשר אצל הלקוחות, בשיחה טלפונית למשרדי ההנהלה של הלקוחות.

גם הטענה בדבר סודיות "שיטות שיווק יחודיות" ו"שיטת תמחור ייחודית" נדחתה. לעניין "שיטת התמחור" נפסק כי הוכח שספקים נוספים פועלים בשיטת התמחור של המערערת (שיטת התמחור של "קבוצות מחיר") ואין מדובר בשיטת תמחור ייחודית של המערערת. עוד נפסק כי בניגוד לטענתה של המערערת, רשתות שיווק שאינן מתמחות בצעצועים עובדות עם ספקים רבים ושונים ולא רק עם המערערת, ולעתים גם אותו סוג מוצר (כגון בובות פרווה) נרכש הן מהמערערת והן מספקים אחרים; גם הבעלים והמנהל של המערערת אישר בעדותו כי לא נהוג לחתום על הסכמי בלעדיות.

על יסוד כל האמור קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח כי רשימת הלקוחות ותנאי הסחר עם הלקוחות הם בגדר "סוד מסחרי".

1. אחר זאת, פנה בית הדין לבחון אם בפעילותם הפרו העובדים את חובת תום הלב והנאמנות כלפי המערערת. בית הדין האזורי ציין כי בפסיקתו של בית דין זה בעניין גירית^[3] ניתן משקל לחובות תום הלב והאמון החלות על הצדדים ליחסי עבודה, וחובות אלה יכולות להקים "אינטרס לגיטימי" להגבלת עיסוקו של העובד. במקרים המתאימים, חובות תום הלב וההגינות יקימו הגנה לקשר של המעסיק עם לקוחותיו. בהקשר זה הסתמך בית הדין האזורי על פסיקת בית הדין האזורי בעניין פרודקטיב^[4] וקבע כי הגנה לקשר של המעסיק עם לקוחותיו מכוח חובת תום הלב יכולה לקום "בפרט בענפים בהם יש חשיבות מיוחדת לקשר האישי .. ובפרט כאשר עסקינן במנהלים בכירים ... אשר יצגו את המעביד מול אותם לקוחות באופן בלעדי או כמעט בלעדי".
2. על רקע האמור, בחן בית הדין האזורי את טענות המערערת בדבר הפרת חובת תום הלב על ידי העובדים בפנייתם ללקוחותיה וקבע כמפורט להלן:
   1. לא הוכח כי העובדים פנו ללקוחותיה הגדולים של המערערת – רשת שופרסל והקו – אופ, ועד היום אין להם קשרי מסחר עם לקוחותיה הגדולים של המערערת. לכן, גם בהנחה שפעילותם של העובדים גרעה ממחזור המכירות של המערערת, אין יסוד לטענת המערערת שלפיה המשיבים בנו את עצמם "על חורבותיה" של המערערת, והרושם הוא כי המדובר בשוק רב משתתפים הפתוח לכולם.
   2. אשר ללקוחות הקטנים יותר של המערערת נפסק כי העובדים התקשרו עם שניים מתוך מאות הלקוחות של המערערת זמן קצר לאחר סיום עבודתם – רשת האנגר ורשת פוזה, החל מחודש יולי 2008. אולם, בנוגע לשני לקוחות אלה הייתה הסכמה בין העובדים לבין מנכ"ל המערערת כי רונילין תציג אצלם את מוצריה במקביל למערערת. בהקשר זה, בית הדין האזורי דחה את הטענה כי רונילין הציגה את מוצריה לפני חודש יוני 2008, בתקופה בה העובדים עדיין עבדו במערערת. אכן במועד מאוחר יותר (אוקטובר ונובמבר 2008) החליטו רשתות אלה לעבוד רק עם רונילין, ולא עם המערערת, אולם לא הוכח כי הדבר נעשה עקב לחץ בלתי הוגן מצד רונילין ולא מן הנמנע כי מדובר בהחלטה עסקית של הרשתות.
   3. בית הדין האזורי הוסיף ובחן רשימה של שבעה לקוחות נוספים של המערערת אליהם פנו העובדים, על פי הנטען על ידי המערערת, וקבע כי לחלקם פנו העובדים זמן ממושך (8 חודשים) לאחר סיום עבודתם; לגבי חלקם לא הוכח כי פעילותה של רונילין היא סיבת הפסקת ההתקשרות עם המערערת והוכח שהיו סיבות אחרות, כגון במקרה של תחנת דלק שפר את לוי - מחלוקת בין המערערת לבין אותם לקוחות; לגבי שניים מהם – מדובר ב"לקוחות שבשוליים", והם נקלעו לקשיים כלכליים והפסיקו את פעילותם, כך שהנזק שנגרם למערערת היה שולי.
   4. לסיכום, בכל הנוגע לפניות העובדים ללקוחותיה של המערערת, בית הדין האזורי קבע כי העובדים אמנם פנו ללקוחות של המערערת, אולם כך נעשה בעיקר לאחר למעלה מחצי שנה לאחר סיום עבודתם, ואין כל פסול בפנייה ללקוחות לאחר שמונה חודשים. מה גם, שתקופת הגבלת העיסוק בהסכם בין החברה לבין יעקב עמדה על חצי שנה; בתחום של יבוא צעצועים מסין עוסקים רבים, ואין הצדקה למנוע מהעובדים את הזכות לעסוק בענף זה. נוכח המדיניות של תחרות ושוק חופשי, אין גם הצדקה למנוע מהעובדים לפנות ללקוחות המערערת, במיוחד נוכח העובדה שלמערערת לא היו הסכמי בלעדיות עם הלקוחות, והלקוחות רכשו מוצרים מספקים שונים; באותם מקרים בהם פנו העובדים לאחר תקופה קצרה יותר, מדובר היה ברשתות זניחות ולכן הפגיעה במערערת הייתה שולית; אשר לרשתות הגדולות יותר – פוזה והאנגר – הפנייה אליהן נעשתה כאמור בהסכמת המערערת.
   5. בית הדין האזורי דחה גם טענות נוספות של המערערת בעניין הפרת חובת תום הלב כמפורט להלן: נדחתה הטענה כי עובר לסיום עבודתם של העובדים במערערת הם הפחיתו בכוונה את המכירות; נדחתה חד משמעית הטענה כי העובדים התקשרו עם לקוחות המערערת בעודם עובדים אצלה, ונקבע כי לא הוצגה כל ראייה המעידה על התקשרות רונילין עם מי מלקוחות המערערת קודם לחודש יוני 2008, מועד הקמתה של רונילין, וכן הוכח כי העובדים הזמינו סחורה מסין רק החל מחודש יולי 2008, בעוד שבחודש יוני 2008 רכשו סחורה מספק אחר; נדחתה הטענה כי העובדים עשו שימוש במידע כלשהו שנמסר להם כעובדיה של המערערת והקנה להם יתרון בלתי הוגן, ובכלל זה נדחתה הטענה כי אנשי הקשר של הלקוחות היו בידיעתו של יעקב בלבד.

על יסוד כל קביעותיו כאמור לעיל קבע בית הדין האזורי כי לא הוכחה הפרת חובת תום הלב וההגינות בפעולותיהם של העובדים.

1. בית הדין התייחס גם לעיתוי הגשת התביעה על ידי המערערת וקבע כי עיתוי הגשת התביעה – למעלה משנה לאחר סיום עבודתם של העובדים - מעיד כי בזמן אמת המערערת לא סברה כי העובדים עושים שימוש בסודותיה; המערערת היא חברה ותיקה ומבוססת בשוק ובידיה משאבים רבים על מנת להלחם במתחריה, ואין כל אינטרס ציבורי למנוע תחרות בענף; מהראיות עולה כי לאחר שדרכים אחרות בהן נקטה המערערת כדי להתחרות בעובדים, כגון הורדת מחירים, לא צלחו, פנתה לאפיק של הגשת תביעה משפטית.
2. אשר לנזק הנטען קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה כתוצאה מפעילותם של העובדים, והירידה בהיקף המכירות הייתה יכולה להיגרם מסיבות שונות ולאו דווקא כתוצאה מפעילותם של המשיבים, במיוחד נוכח הטענה כי חלה ירידה בענף כולו ואצל כל הסוכנים של המערערת. מה גם, שמנהל המערערת הודה כי גם החלפתו של יעקב במנהל מכירות אחר גרמה לירידה במכירות עקב תפקוד לקוי של המנהל המחליף.
3. כללו של דבר: בית הדין האזורי קבע כי העובדים לא עשו שימוש בסוד מסחרי כלשהו של המערערת, וכמו כן לא הוכח כי הם הפרו את חובת תום הלב וההגינות בפעולות שביצעו לפני סיום עבודתם ולאחריו. בית הדין האזורי גם דחה את תביעתה של המערערת להחזר פיצויי הפיטורים ותמורת הודעה מוקדמת ששילמה לעובדים, באשר אלה לא הותנו בכל תנאי. משנדחתה התביעה כולה, חויבה המערערת לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪, ובסך הכל 30,000 ₪.
4. אשר לתביעתו של יעקב להפרשי פיצויי פיטורים קבע בית הדין האזורי כי היוזמה לסיום קשר העבודה הייתה של יעקב, ונדחתה טענתו כי פוטר; סוכם בינו לבין המערערת כי למרות התפטרותו יקבל מכתב פיטורים וישוחררו לזכותו הכספים שנצברו בקופות; נוכח ההסכם בין הצדדים דין התביעה להפרשי פיצויי פיטורים, הנגועה בחוסר תום לב, להידחות. התביעה לפדיון חופשה נתקבלה, נוכח העובדה שהמערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, בהעדר פנקס חופשה.

טענות הצדדים בערעור:

1. המערערת טענה כי פסק דינו של בית הדין האזורי אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה שלפיה מכוח חובת תום הלב אסור לעובד לנצל את קשריו עם לקוחותיו של מעסיקו כדי להעבירם לעסק המתחרה במעסיקו לשעבר; במקרה הנדון, בית הדין האזורי התעלם מעובדות רבות וביניהן: התחום הייחודי שבו עוסקת המערערת – שיווק צעצועים לרשתות שאינן מתמחות בצעצועים, בשיטת שיווק ייחודית; התחייבותם של העובדים בהסכמי ההעסקה לשמירת סודיות ולאי תחרות; מיד לאחר סיום עבודתם במערערת, בפער זמנים של חודש זה מזה, "החלו" העובדים לעבוד באמצעות גורם שלישי, מר ירון אוהל, עובדה המוכיחה כי פעלו להקמת העסק עוד במהלך תקופת עבודתם במערערת; העובדים פנו ללקוחות עוד לפני שחלפה חצי שנה ממועד סיום העסקתם, ובית הדין האזורי "לא נכנס לעומקם של דברים"; בפנייתם ללקוחותיה של המערערת עשו העובדים שימוש במידע סודי שנמסר להם, מידע שחסך להם זמן והוצאות, ובכך הוקנה להם יתרון בלתי הוגן; למרות התחייבותם של העובדים שלא "להתנגש" במערערת, נטלו שבעה לקוחות מובחרים, שמהווים 17% מהמחזור של המערערת, ועל לקוחות אלה בנו את עסקם. עד היום, מעבר לשבעה לקוחות אלה, יש למשיבים רק עוד ארבעה לקוחות חדשים גדולים; המערערת הדגישה כי לא התנגדה לכך שהעובדים יעסקו בתחום ויתחרו בה, בפנייה ללקוחות אחרים, וכל תביעתה הוגשה בשל כך שהעובדים התקשרו עם לקוחותיה דווקא, תוך ניצול המידע הסודי שבידיהם ותוך ניצול הקשרים שנטוו בתקופת עבודתם; יעקב היה העובד הבכיר ביותר, והיה מופקד ביחסי אמון על הקשרים עם הלקוחות. בית הדין האזורי התעלם גם מהעובדה שיעקב מחק מהמחשב את כל החומר הרלוונטי – רשימת לקוחות ומספרי טלפונים, דו"חות מכירה, תמונות ומצגות; ככל שלא הוכח הנזק שנגרם למערערת, היה על בית הדין לפסוק על יסוד אומדנא, ולחלופין פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999; בעת התפטרותם יצרו העובדים מצג כי אין בכוונתם לעסוק בתחום ולהתחרות במערערת, ועל יסוד מצג זה שולמו להם פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לפנים משורת הדין, למרות שהתפטרו מעבודתם. לאור האמור, יש לחייבם להשיב למערערת את פיצויי הפיטורים ותמורת הודעה מוקדמת ששולמו להם.
2. המשיבים טענו כי עיקרו של הערעור סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, על יסוד התרשמותו מהעדויות ומהראיות שלפניו. טענות המערערת הן מיחזור של טענותיה בבית הדין האזורי, ואין מקום לדון בהן מחדש; בית הדין האזורי יישם נכונה את ההלכה הפסוקה על נסיבות המקרה הנדון; מטרתה של המערערת בהגשת תביעה על סכום עתק בסך של 1,000,000 ₪ הייתה כפולה – הצרת צעדיה של מתחרה למערערת תוך פגיעה באינטרס הציבורי של תחרות חופשית וניסיון להטיל מורא על המשיבים; כל עוד פעילותם של המשיבים לא הפריעה למערערת, לא העלתה במשך תקופה בת למעלה משנה כל טענה לגבי פעילותם, ופעילותם הייתה "מותרת". רק לאחר שפעילות המשיבים חרגה "למחוזות שאינם נוחים למערערת" החליטה המערערת לפעול בדרכים לא מסחריות כדי לחסום את פעילות המשיבים; על אפסות הטענה בדבר שימוש ב"מידע סודי" ניתן ללמוד מכך שהמערערת נתנה גרסאות שונות להגדרת "הסוד המסחרי" שלה; אין לקבל כי רשימה של 700 לקוחות, המהווים למעשה את כל רשתות השיווק הפועלות בארץ, היא בגדר "מידע סודי" של המערערת; גם בטענה בדבר הפרת חובת תום הלב וחובת האמון אין ממש. ראשית, כפי שקבע בית הדין האזורי, אין שחר לטענת המערערת כי העובדים התחרו בה עוד בתקופה שהועסקו בה; שנית, מנכ"ל המערערת חזר בו, או בלשונו "יש טעות בתצהיר", מכל טענותיו שלפיהן עוד בתקופת העבודה יעקב העביר לקוחות לאילן על מנת להכשיר את הקרקע להתקשרות עמם בעסקם המשותף בעתיד; שלישית, בית הדין האזורי דן בלקוחות שאליהם התייחסה המערערת בטענותיה אחד לאחד, ודחה את טענותיה לגבי כולם; המערערת הפריחה לאוויר סכומי נזק דמיוניים, שאין בהם כל ממש, ולא הציגה כל ראייה (כגון מאזני חברה) לתמיכה בטענותיה. הנזק הנטען על ידי המערערת היה פי כמה וכמה מהרווחים של המשיבים, אשר הציגו מאזן בבית הדין; המערערת לא התנתה את תשלום פיצויי הפיטורים בתנאי כלשהו, ובכל מקרה העובדים היו זכאים לכספים שהופקדו בקרן הפנסיה ברכיב פיצויי הפיטורים; בניגוד לנטען על ידי המערערת, פיצויי הפיטורים לא שולמו ליעקב בסמוך לאחר סיום קשר העבודה, אלא שנה לאחר סיום קשר העבודה, ולאחר שנשלח מכתב התראה על נקיטת הליך משפטי.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, בהעדר טעם המצדיק התערבות בקביעותיו העובדתיות המפורטות והמנומקות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו מהעדויות ומהראיות לפניו, או במסקנותיו המשפטיות על יסוד קביעותיו העובדתיות, ועל יישום נכון וראוי של ההלכות המשפטיות בסוגייה.
2. בעיקרו של דבר, סב הערעור על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, כי המערערת לא הוכיחה כי העובדים עשו שימוש במידע סודי השייך לה, בשל העובדה כי המידע לגביו נטען שהוא "מידע סודי" אינו כזה, וכן לא הוכיחה כי העובדים הפרו את חובת תום הלב וההגינות כלפי המערערת בפניותיהם ללקוחות. כידוע, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדויות והראיות שהיו בפניה, אלא במקרים חריגים [ע"ע 299/03(ארצי) חנן גרין - מילאון בע"מ, (25.12.2005), בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי (2.8.2007), בפסקה 4, דברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם]. מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות.
3. לא ראינו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה כי העובדים עשו שימוש ב"מידע סודי" של המערערת. בהקשר זה, לא למותר לציין כי בכתב התביעה נטען כי "המידע הסודי" כולל "רשימת לקוחות, רשימת ספקים, מחירונים, נציגים וסוכנים בארץ, אופן העבודה בחו"ל, רשימת יעדים ולקוחות, צרכי לקוחות, אסטרטגיית שיווק ומוקדי רווח" (סעיף 5 לכתב התביעה), ואילו בסיכומים (סעיף 34) למעשה הטענה צומצמה ל"רשימת הלקוחות ותנאי הסחר", והמערערת אישרה כי "ספקי התובעת ומחירי הקניה הם דבר שולי, וכל אחד יכול למצוא דרך האינטרנט ספקים ומחירים". קביעתו של בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה שמדובר ב"מידע סודי" מעוגנת היטב בעדויות ובראיות שהובאו לפניו, ומיישמת נכונה את ההלכה הפסוקה בעניין זה.
4. הוא הדין לגבי טענותיה של המערערת בעניין קביעותיו של בית הדין האזורי בנוגע למהלכים שנקטו העובדים עוד בתקופת העסקתם במערערת. מה גם, שמר בן דרור, בעלים ומנהל המערערת, חזר בו מחלק משמעותי מטענות אלה בעדותו בחקירה נגדית. כך, בעוד שבתצהירו העיד כי יעקב הפנה לאילן בסמוך לסיום קשר העבודה את "רוב הלקוחות הגדולים והחשובים" - האנגר, מחסני השוק, כמעט חינם, פוזה, שפר את לוי, ונובר דלקים (סעיף 31 לתצהיר), הרי שבחקירתו הנגדית העיד כי אילן טיפל בהאנגר ופוזה מהיום הראשון לגיוסם כלקוחות המערערת, ובנוגע ללקוחות כמעט חינם, שפר את לוי, נובר דלקים ומחסני השוק העיד "זה טעות בתצהיר, הלקוחות לא היו הלקוחות של אילן. אמרתי לעורך הדין והוא לא תיקן את זה. אלה לקוחות שבשוליים" (ע' 11, ש' 11 – 21), וזאת בסתירה לטענתו בתצהירו כי הם לקוחות "גדולים וחשובים". גם בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעניין המועדים שבהם התקשרו המשיבים עם כל אחד מהלקוחות של המערערת אין מקום להתערב, ואין כל בסיס לטענת ב"כ המערערת לפנינו כי "בית הדין לא נכנס לעומקם של דברים".
5. יתר על כן. כעולה מהעדויות, העובדים לא הסתירו מבעלי המערערת את פעילותם, וקיבלו את הסכמתו להתקשר עם שני לקוחות של המערערת – האנגר ופוזה. בעוד שבתצהירו טען מר בן דרור כי "ברור שהשותפות התנגדה לכל פגיעה בה, בין היתר לאור התחייבות הנתבעים בהסכמים עמם"(סעיף 47 לתצהירו), הרי שבחקירתו הנגדית הודה כי ניתנה הסכמה של בעלי המערערת שהמשיבים יתקשרו עם האנגר ופוזה, באומרו (ע' 17, ש' 12 – 13):

"קובי בא וביקש מאיתנו שהוא רוצה את פוזה ואת האנגר. אמרנו לו שאנחנו מוכנים ושנהיה חצי חצי בהאנגר ופוזה וזה מה שהוא ביקש".

עדותו זו של מר בן דרור מתיישבת עם עדותו של יעקב:

"בהתחלה כשהתחלנו לעבוד כשהתכוננו לפתוח את הנתבעת 3 דיברתי עם חיים ומשה וביקשתי מהם שני סניפים של האנגר בת ים וראשון כדי שיהיה לי מקום מסוים שאני אהיה מוצג שם כדי שאצלם את הסחורה ואוכל להציג ללקוחות אחרים. ברור שלא יכולתי להשתמש במצגות ששייכות לתובעת והייתי צריך לייצר מצגות חדשות משלי. כדי לעשות זאת הייתי צריך להיות מוצג באיזשהו מקום. ביקשתי מהם והבקשה שלי הייתה אם לא אכפת להם שאני אשים דברים בשתי חנויות. בגלל שהאנגר זה שם מוכר. ברגע שהייתי מגיע ללקוחות חדשים ומראה להם שאני עובד עם האנגר, אז זה לא שאני חדש ושהם צריכים להתגלח עלי" (פרוטוקול ע' 26, ש' 21 – 28).

כפי שקבע בית הדין האזורי, המשיבים החלו לעבוד עם הרשתות האנגר ופוזה בחודש יולי 2008, ולא קודם לכן. מכאן, בזמן אמת, בסמוך לאחר סיום עבודתם של העובדים ובתחילת פעילותם, ידעה המערערת על תכניותיהם לעסוק בתחום שיווק צעצועים לרשתות, ואף נתנה את הסכמתה לפעילותם בתחום בכלל ולפנייה ללקוחות האנגר ופוזה בפרט. בזמן אמת, המערערת לא העלתה לפני העובדים טענה כי בשל התחייבויותיהם לשמירת סודיות ואי תחרות הם מנועים מלעסוק בתחום או לפנות ללקוחותיה, או כי עיסוקם בתחום ופניותיהם ללקוחותיה הם בגדר הפרת חובת תום הלב והנאמנות. בהקשר זה, לא ברורה טענתה של המערערת כי "נאלצה ... להסכים נקודתית, ובלית ברירה לדרישת המשיבים, בתקווה שכתוצאה מכך ייפסק המחטף", שכן כעולה מהאמור לעיל העובדים פנו אליה עוד בטרם החלו את פעילותם, ובכל מקרה נוכח פערי הכוחות בין המערערת – עסק ותיק ומבוסס בתחום ובעל משאבים - לבין העובדים שטרם החלו את פעילותם, לא נראה שהעובדים יכלו "לאלץ" את המערערת להסכים לדבר כלשהו שלא הייתה מוכנה לו.

1. לאמור לעיל מצטרפת העובדה כי המערערת הגישה את תביעתה למעלה משנה לאחר שהעובדים סיימו את עבודתם, ולא ניתן על ידה כל הסבר לשיהוי בהגשת תביעתה, למרות שלטענתה העובדים פעלו בניגוד לחובות המוטלות עליהם מיד לאחר סיום עבודתם (טענה שנדחתה על ידי בית הדין האזורי, אשר קבע כי לרובם המכריע של הלקוחות פנו העובדים למעלה מחצי שנה לאחר סיום עבודתם), וגרמו לה נזקים מיד לאחר שסיימו את עבודתם. אין חולק גם שפעילותם של העובדים ורונילין הייתה גלויה וידועה למערערת. בנסיבות אלה, נראה שמסקנתו של בית הדין האזורי כי המניע להגשת התביעה היה העובדה כי לאחר שצעדים שנקטה המערערת כגון הורדת מחירים, בונוסים ללקוחות וכיו"ב כדי להתחרות במשיבים (ראו עדותו של מר בן דרור ע' 10, ש' 7 – 8) לא צלחו לשביעות רצונה, "פתחה בהליך דנן, אשר נדמה כי כל תכליתו הייתה לתקוע מקלות בגלגלי הנתבעים, כאשר האמצעים העסקיים שנקטה התובעת במלחמתה המסחרית בנתבעים לא צלחו". ואכן, מעדותו של מר בן דרור עולה כי המניע להגשת התביעה היה הצלחתם של המשיבים, ובלשונו: "אני רוצה להבהיר משהו, לא היינו תובעים אותם בגלל האנגר ובגלל פוזה. קובי בא וביקש מאיתנו שהוא רוצה את פוזה ואת האנגר. אמרנו לו שאנחנו מוכנים חצי חצי בהאנגר ובפוזה וזה מה שהוא ביקש. ... אז באנו וניסינו להגיע להסכמה איך אפשר לעשות את זה ברוח טובה. לא התכוונו לתבוע אותם עד שראינו שקובי מנסה לחתור תחתנו, גם אם [צ"ל עם] הרשתות, גם עם ילו"(ע' 17, ש' 10 – 18). ואכן, בסיכומי הטענות בבית הדין האזורי הדגישה המערערת כי "אצל לקוחות התובעת אין מקום לשני ספקים", וכי אצל לקוחות המערערת, שהם כאמור רשתות שאינן מתמחות בצעצועים, "מוקצה שטח מצומצם מאד לצעצעועים והתובעת נלחמת 'על כל מדף' ". לא למותר להוסיף כי בעוד שבתצהירו (סעיף 128) התהדר מר בן דרור בכך שהמערערת לא מנעה מעובדיה לעבור לעסקים מתחרים או להקים עסק מתחרה, מעולם לא תבעה אותם ותמיד הגיעה עמם להבנות, הרי שבחקירתו הנגדית התברר שמכל העובדים ששמותיהם פורטו בסעיף 128 לתצהירו "אף אחד לא נשאר בשוק" (ע' 17, ש' 9), ורק העובדים המשיכו בפעילותם.
2. סיכומו של דבר: כפי שקבע בית הדין האזורי, התמונה המצטיירת מהראיות ומהעדויות היא כי מאחורי התביעה שהגישה המערערת, למעלה משנה לאחר שהעובדים סיימו את עבודתם וכעשרה חודשים לאחר שהחלו את פעילותם, לא עמדו שימוש ב"מידע סודי" של המערערת או הפרת חובות תום הלב וההגינות על ידי העובדים, אלא רצונה של המערערת למנוע מהמשיבים להתחרות בה^[5] כידוע, בהתאם לפסיקה לא ניתן תוקף אוטומטי לתניית הגבלת עיסוק, ויש להוכיח "אינטרס לגיטימי" המצדיק זאת. מהראיות עולה כי לאחר שלא צלחו האמצעים העסקיים שנקטה המערערת, פנתה לנתיב של הגשת תביעה בסכום עתק של מיליון ₪, אשר הן ההרתעה שהיא יוצרת והן המשאבים שעל המשיבים להשקיע כדי להתגונן בפניה מהווים נטל כבד, הן בהתחשב בגודלם היחסי בשוק של המשיבים והן בהתחשב כי עסקם מצוי בראשית דרכו. העולה מן האמור הוא כי המערערת לא השכילה להוכיח אינטרס לגיטימי להגביל את עיסוקם של המשיבים כגון האינטרס ה"קנייני" או "מעין קנייני" במידע סודי, לרבות רשימת הלקוחות, או האינטרס הנגזר מחובת תום הלב שחבים העובדים כלפיה. מאחורי התביעה עומד רצונה של המערערת למנוע מהמשיבים להתחרות בה, ואינטרס זה של המערערת אינו בגדר "אינטרס לגיטימי" המטיל על העובדים חובה להימנע מתחרות עם המערערת וכפועל יוצא מכך חבות בתשלום פיצוי בגין הפסד שנגרם למערערת כתוצאה מפעילותם, ככל שנגרם הפסד כזה. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בעניין סער:^[6]

"... ככלל, אין למעביד "אינטרס לגיטימי" שעובדו לא יתחרה בו לאחר סיום עבודתו. על כן, הגבלת חופש העיסוק של העובד המגשימה אך את האינטרס של המעביד שעובדו לא יתחרה בו ("אי תחרות כשלעצמה") נוגדת את תקנת הציבור. בטלותה של הגבלה זו נובעת מהעדר "אינטרס לגיטימי" ביסודה, ועל כן, ככלל, אין מקום כלל לבחון את סבירותה או מידתיותה של אותה הגבלה".

(ההדגשה הוספה – ל.ג.).

כאמור, המערערת אף לא הוכיחה "גזל" כלשהו של "סוד מסחרי" המצדיק את חיוב המשיבים בפיצוי - בין בגין הפסדים שנגרמו לה ובין כפיצוי ללא הוכחת נזק.

1. מעבר לנדרש נציין כי המערערת לא הוכיחה את הנזק הממוני שנגרם לה, ובכלל זאת לא הוכיחה את הפסד ההכנסה הנטען על ידה, ולא הוכיחה כי כל ההפסד הנטען, או אפילו רובו, נגרם בשל פעילותם של המשיבים ולא בשל גורמים אחרים.
2. אשר לטענות המערערת כנגד יעקב, דהיינו הטענות שלא ערך חפיפה ראויה עם מחליפו, לא מסר לו מספרי טלפונים, מידע ומצגות, מחק מספרי טלפון מהטלפון הנייד ופרמט את המחשב שהועמד לרשותו והשיבו ריק: בית הדין האזורי דחה את גרסת המערערת כי אנשי הקשר אצל הלקוחות היו בידיעת יעקב בלבד, וקיבל את גרסתו של יעקב כי מספרי הטלפון שלהם היו ידועים למערערת, שכן היו מצויים בידיהם של סוכנים הפועלים מול הלקוחות, וכי העביר את מספרי הטלפון של הלקוחות להנהלת החשבונות. קביעות אלה הן קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. בית הדין האזורי לא התייחס לעניין אופן החזרת המחשב והטלפון הנייד. בעניין זה העיד יעקב, כי על המחשב הנייד היו רק מצגות שהעביר בדיסק לעובדת של המערערת, והכחיש כי היו על המחשב הנייד דו"חות מכירה, יעדים ומידע נוסף, וכן הסביר כי פרמט את המחשב כיוון שהיו בו גם חומרים אישיים שלא ניתן "להעלים" אותם לחלוטין על ידי מחיקה בלבד. עוד נציין כי המערערת לא זימנה לעדות את העובד שהחליף את יעקב בתפקידו על מנת שיעיד על החפיפה שנעשתה או לא נעשתה. בכל מקרה, המערערת העלתה עובדות אלה כראייה לטענתה כי העובדים תכננו את המהלך של הקמת רונילין והתחרות לא הוגנת עמה עוד בתקופת עבודתם (טענה שכאמור נדחתה על ידי בית הדין האזורי), ולא תבעה פיצוי בשל עצם ההתנהלות כאמור, ועל כן אין צורך להכריע בעניין זה.
3. אשר לתביעת המערערת לחייב את העובדים להשיב לה את פיצויי הפיטורים והודעה מוקדמת ששילמה להם, בנימוק שאלה שולמו עקב הטעייה, לאחר שהעובדים הצהירו כי אין בכוונתם לעסוק בתחום: ראשית, בית הדין האזורי קבע כי המערערת לא התנתה את תשלום פיצויי פיטורים בדבר, לרבות באי תחרות. שנית, בכל הנוגע ליעקב, הרי שמנספח ב' לתצהירו עולה כי לפחות עד חודש אוגוסט 2008 פיצויי הפיטורים שבפוליסת הביטוח לא שוחררו לזכותו, ולטענתו פיצויי הפיטורים שולמו במועד מאוחר הרבה יותר. נוכח העובדה שהמערערת ידעה לפחות מחודש יולי 2008 על כוונתם של העובדים לעסוק בתחום, שכן כאמור התנהל בינה לבין העובדים דין ודברים שבמסגרתו הסכימה כי יתקשרו עם חברת האנגר ופוזה, הרי שפיצויי הפיטורים שולמו ליעקב לאחר שהמערערת ידעה כי הוא מתעתד לעסוק בתחום שיווק צעצועים, ואין בסיס לטענתה כי שחררה את רכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים עקב הטעייה. שלישית, גם אם הייתה קמה למערערת עילה לביטול הסכמתה לשלם לעובדים פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת עקב טעות או הטעייה, כטענתה, הרי שבהתאם לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 היה עליה להודיע לעובדים על ביטול הסכמתה בתוך זמן סביר מהמועד שבו נודע לה על עילת הביטול. כאמור, המערערת ידעה על טעותה הנטענת פרק זמן ארוך לפני הגשת התביעה, ועל פני הדברים לא עמדה בתנאי של מתן הודעת הביטול בתוך פרק זמן סביר.

לאור כל האמור, דין התביעה לחייב את העובדים להשיב לחברה את הכספים ששילמה להם בגין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת להידחות.

1. סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה. המערערת תשלם לאילן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ וליעקב שכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪. מצאנו לנכון להפחית את סכום ההוצאות שנפסק ליעקב עקב התנהלתו בעניין החזרת המחשב. אם סכומים אלה לא ישולמו בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא למערערת פסק הדין ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ז (15 ינואר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

1. על פי החלטה מיום 12.1.2017 מונו נציגי הציבור גב' מיכל בירון בן גרא ומר יהודה פורת במקום נציגי הציבור מר שלום חבשוש ומר משה מרבך שסיימו את כהונתם, ופסק הדין ניתן על יסוד מכלול החומר שבתיק. ↑

2. ע"א 9046/96 בן ברוך ואח' נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 625 (2000); ע"ע (ארצי) 1141/00 הר זהב שירותי מזון נ' פודליין בע"מ, פד"ע ל"ח 72 (2002); ע"ע (ארצי) 80/08 דאטה פול בע"מ – יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ ואח' (7.10.2010). ראו גם ע"ע (ארצי) 62/08 דוד לבל – חברת הדקה ה-90 בע"מ (27.12.2009). ↑

3. ע"ע (ארצי) 189/03 גירית בע"מ – מרדכי אביב, פד"ע לט 728 (2003) . ↑

4. עב (ת"א) 2395/04 פרודקטיב משאבי אנוש בע"מ – ברק ענבר (1.9.2005). ↑

5. השוו: ע"ע (ארצי) 2912-11-10 מנחם מן – ספיר ספרינט בע"מ (14.11.11). ↑

6. ע"א 6601/96 AES Systems Inc נ' סער, פ"ד נד (3)850 (2000). ↑