14 דצמבר 2015

כללי

1. התובע הגיש לנתבע תביעה להכרה באירוע תאונתי שאירע לו לטענתו ביום 21.11.11, כ"תאונת עבודה", כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

2. הנתבע דחה את התביעה בנימוק כי עבודת התובע שתוארה על ידו לא גרמה ואף לא תרמה להתהוותה של המחלה ממנה סובל והיא אינה תוצאה של האירוע מיום 21.11.11. עוד נטען, כי הפגימה הנטענת בגבו של התובע אינה תוצאה של אירוע תאונתי, אלא, נובעת מהליך תחלואתי טבעי שכן התובע סובל מבעיות גב לפחות משנת 2002. הנתבע טען כי כאבי הגב הופיעו לאחר מאמץ פיזי ממושך, שאינו בבחינת אירוע תאונתי.

על כך הוגשה התביעה שבפנינו.

עיקר טענות הצדדים

3. התובע יליד שנת 1951, עובד כסגן מנהל מחלקה בבנק דיסקונט.

עבודתו של התובע הינה עבודה פקידותית המתבטאת במתן תמיכה לוגיסטית לסניפי בנק אחרים וכן בעבודות אדמיניסטרציה, לרבות תיוק ואחסנה של מסמכים רבים.

4. לטענת התובע, ביום 21.11.11, בשעה 11:00 או בסמוך לכך, עת הרים ארגזים רבים המלאים בניירת לצורך העברת המסמכים לארכיון הראשי, נתקף בכאבי גב עזים בחלק התחתון של גבו, כאבים אשר הקרינו גם לרגל שמאל.

5. לטענת התובע, כתוצאה מתאונה זו הפסיק את עבודתו באופן מיידי, דיווח לממונה עליו, וכן ביקש מחבר להסיעו לסניף קופ"ח לשם קבלת טיפול רפואי ראשוני. כתוצאה מאירוע זה שהה התובע בתקופת אי כושר של 108 ימים.

6. לטענת התובע, מאז התאונה הוא סובל מכאבים והגבלה בתנועת הגב התחתון ורגלו השמאלית.

7. ביום 22.1.12 קיבל התובע טופס בל/250 וביום 25.1.12 הונפקה לו תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה.

8. מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של מר חיים כהן ומר דוד מזרחי, שלטענתו עבדו עמו והיו נוכחים במועד התאונה. עדים אלה נחקרו בפנינו.

9. הנתבע חזר על האמור במכתב הדחייה והוסיף, כי בפניית התובע לטיפול רפואי ביום 21.11.11 התובע לא מסר על אירוע תאונתי כלשהו בעבודתו ואף התלונן על כאבים בירך השמאלית מזה מספר ימים, ללא סיפור חבלתי.

לחילופין טוען הנתבע, כי אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען והמוכחש לבין הפגיעה הנטענת.

התשתית המשפטית

10. על פי הפסיקה, "תאונה" מורכבת משני יסודות חיוניים – גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא (דב"ע נג/0-153 פארג' עוד גאבר נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כז 50; דב"ע נב/0-52 המוסד לביטוח לאומי נ' עמרם אמיר פד"ע כד 395).

יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא קיום תאונה. הנטל להוכיח יסוד זה רובץ על התובע (בג"צ 3523/04 גבריאל למברגר נ' בית הדין הארצי, פ"ד נח (5) טז 93). לאור האמור, על התובע מוטל הנטל להוכיח שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו.

11. הגדרת המושג "ארוע תאונתי" הקשור למחלות גב נדונה רבות בפסיקה ונקבע, כי "ניסיון החיים לימד את בית הדין שהכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה, תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו 'נתפש' גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד. ביסודם של דברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע" (דב"ע (ארצי) מה/0-24 אזולאי – המוסד לביטוח לאומי, לקט 33.46; דב"ע (ארצי) נא/0-218 המוסד לביטוח לאומי – דרור, [פורסם בנבו] פד"ע כד 545).

מכאן, שעל מנת להכיר בתאונה כתאונת עבודה, על התובע להוכיח שכתוצאה מהרמת משקל גבו למעשה "נתפס", כאשר ככל שאותם הכאבים הנטענים כקשורים לאירוע שאירע בעבודה אינם מדווחים בהזדמנות הראשונה בה המבוטח ניגש לקבלת טיפול רפואי, עליו להביא ראשית ראיה כי אכן ארע האירוע לו הוא טוען (דיון (ארצי) מד/0-90 שפיר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 10.9.1984).

12. נקבע, כי " "בבוא בית הדין לקבוע עובדתית אם התרחשה תאונה במהלך העבודה אם לאו, עליו לייחס משקל מיוחד למסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו" (דב"ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן, פד"ע כ 349)." (עב"ל (ארצי) 11538-10-10 ארצי - המוסד לביטוח לאומי, 6.11.11 ור' גם: עב"ל (ארצי) 5839-07-11 חיון - המוסד לביטוח לאומי, 2.7.12; עב"ל (ארצי) 19750-12-11 גנטוס – המוסד לביטוח לאומי, 29.11.12; עב"ל (ארצי) 614/08 מוסקוביץ - המוסד לביטוח לאומי, 13.7.09).

עוד נפסק כי יש לייחס משקל רב ל"התבטאויותיו של תובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש מסיח לפי תומו. בית הדין יעדיפן, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין' (עב"ל 248/98 פרץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 24." (עב"ל (ארצי) 686/08 בראנסי – המוסד לביטוח לאומי, 20.12.09).

ומן הכלל אל הפרט

13. לאחר שמיעת הראיות בתיק, קובעים אנו כי התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה כי ארע לו אירוע תאונתי ביום 21.11.11, והכול מהנימוקים כפי שיפורטו להלן.

14. עיון במסמכים הרפואיים מעלה, כי במסמכים בהם מתועד הטיפול הרפואי שניתן לתובע בקופת חולים בסמוך לאחר האירוע הנטען, התלונן התובע על "כאבים במשך מספר ימים בירך שמאלית, ללא סיפור חבלתי".

אין אזכור כי גבו נתפס עקב הרמת משא כבד באותו היום כמו גם כי הפגיעה אירעה במהלך העבודה.

גם בגיליון האחות אליה הופנה התובע על מנת לקבל זריקת וולטרן ביום האירוע הנטען, 21.11.11, צוין:

"כאבים בירך שמאל מאתמול, ללא מאמץ או סיפור חבלה...".

אין מדובר אם כן ב"אנמנזה שותקת", דהיינו במצב בו לא הייתה כל התייחסות במסמכים הרפואיים לעצם התרחשות אירוע כלשהו, אלא באנמנזה הסותרת באופן ברור את גרסת התובע הן באשר למועד הופעת הכאבים עוד קודם למועד האירוע הנטען והן באשר לסיבת הופעתם- ללא חבלה או מאמץ.

כן צוין מפורשות, כי התובע סובל מכאבים בירך השמאלי וכלל לא בגבו.

15. על אף שהתובע טען כי אינו יודע מדוע רשם זאת הרופא, בחקירתו בפנינו אישר התובע מספר פעמים, כי סבל מכאבים בירך השמאלי ובגב כמה ימים קודם לאירוע הנטען:

"ש. גם באישור הרפואי מיום 21.11 - צורף לכתב ההגנה, כתוב "כאבים במשך מס' ימים בירך שמאלי..." האם נכון שסבלת כמה ימים קודם בירך שמאלי?

ת. כן. סבלתי מקצת כאבים בירך, קצת כאבים בגב אבל באותו יום העברתי ארגזים מהמעבר לכיוון היציאה ואז הרמתי את אחד הארגזים ולא יכולתי להתיישר. הרגשתי כאב חד בגב ואז פינו אותי."

התובע נשאל על ידנו מדוע לא כתוב באישור הרפואי כי הוא מתלונן על כאבי גב, והשיב בעניין זה תשובה בלתי משכנעת כדלקמן:

"...אני אמרתי לו שכואב לי בגב ובירך ואז הוא בדק מה שבדק. אני לא הסתכלתי על מה שהוא כתב".

16. גם בביקור מאוחר יותר, מתאריך 25.12.11, אצל רופאה אחרת, לא ציין התובע הרמה של משאות כבדים בעבודה אשר בגינם נתפס גבו.

ד"ר אפריימוביץ אירינה, אשר יש להניח כי רשמה את סיבת ההפניה כפי שנאמרה לה על ידי התובע, ציינה:

"כאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל במשך חודש וחצי.

בשבוע האחרון מציין החמרה בכאבים, זרמים חשמליים לאורך רגל שמאל...".

התובע לא ציין דבר בדבר הרמת משא כבד בעבודה גם בביקוריו במרפאה בתאריכים 29.12.11, ובביקורים מתאריך 3.1.12 ומתאריך 11.1.12.

17. הביקורים בקופת חולים נרשמו כ"ביקור רגיל" ולא כ"תאונת עבודה".

18. אזכור להרמת משאות כבדים בחומר הרפואי, מצאנו לראשונה רק בפניית התובע למרפאה האורטופדית שבבית החולים בני ציון בתאריך 15.1.12, שם צויין:

"כ 6 שבועות לאחר מאמץ בעבודה הרמת חפצים כבדים, מאז כאבים מקרינים לקדמת ירך שמאל, כאבים בתנועות פרק ירך שמאל, לעיתים חולשה באזור הברך ומעידות בזמן הליכות, טיפול תרופתי ללא הטבה"

19. התובע נשאל על ידינו כיצד יתכן שהיה אצל רופאים נוספים וגם הם לא רשמו כי מדובר בתאונת עבודה וטען "אני משיב שלא היו מוכנים לרשום תאונת עבודה עד שלא הבאתי את האישור. רק לאחר שהבאתי את ה - ב.ל 250 רשמו שזו תאונת עבודה."

הסברי התובע, באשר להיעדר רישום כלשהו במסמכים הרפואיים לפגיעה הנטענת, חרף כך שמסר לרופאיו על התאונה, אינם מקובלים עלינו.

20. טופס ב"ל 250 ותעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה הוצאו על ידי התובע רק כחודשיים לאחר האירוע הנטען.

כאשר התבקש התובע להבהיר מדוע הוצאה לו תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה רק כחודשיים לאחר האירוע הנטען השיב:

" ת. באותו יום שנפגעתי באתי למרפאה דחופה אצל ד"ר ויקטור. הוא נתן לי זריקה בגב נגד כאבים וחופש מחלה להיות בבית אבל אני למחרת חזרתי לעבודה. עבדתי בערך שלושה שבועות עד 15.12 ואז כבר הרגשתי שאני לא מסוגל יותר והלכתי לאורתופד. אני יודע שלא עשיתי טוב שחזרתי לאחר ה - 12 לעבודה ולא נשארתי בבית. "

אין בעדותו זו כדי ליתן הסבר להוצאת תעודה רפואית לנפגע בעבודה רק בתאריך 25.1.12.

הוצאת טופס בל 250 ותעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה רק בדיעבד מחלישה אף היא את גרסת התובע.

21. בידי התובע לא עלה להוכיח כי דיווח על האירוע הנטען למעסיקו, בסמוך להתרחשותו.

בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהגיש התובע לנתבע, ציין התובע בפרטי הפגיעה כי מסר הודעה למעביד על הפגיעה רק בתאריך 14.12.11 ולא במועד האירוע הנטען.

בחקירתו בפנינו חזר בו מגרסה ראשונה זו וטען, כי דיווח על הפגיעה כבר ביום הפגיעה:

"...לשאלת בית הדין - מדוע לא דיווחתי ביום 21.11 על הפגיעה, אני משיב שכן דיווחתי. אין לנו מסמך פנימי של הבנק.

לשאלת בית הדין - מדוע רשמתי שדיווחתי רק ביום 14.12 על הפגיעה, אני משיב שאני לא יכול לצאת מהעבודה בלי לדווח. אני דיווחתי גם ביום הפגיעה. ביום 21.11 כאשר קרה מה שקרה אני דיווחתי שכואב לי הגב ואני לא יכול להתיישר ולקחו אותי לקופת חולים. אין טופס מיוחד לדיווח."

אלא, שמתשובה זו לא עולה כי התובע דיווח על אירוע תאונתי כלשהו בעבודה, אלא על כך שסובל מכאבים וזקוק להתפנות לקבלת טיפול רפואי.

התובע נשאל מפורשות: " איזה אישור יש לך להראות שהמעביד ידע על האירוע לפני מתן ה - 250 לקראת סוף ינואר?"

והשיב: "אין לי אישור נוסף".

לטענת התובע, מנהלו לא הובא למתן עדות מפאת היותו חולה בפרקינסון, שאינו עובד בצורה סדירה אלא חצי משרה ביום.

איננו מקבלים גרסתו המאוחרת של התובע כי יידע את מנהלו בדבר התרחשות תאונת עבודה ביום האירוע או ביום 14/12, אלא רק בסמוך להוצאת טופס ב"ל 250 כחודשיים לאחר האירוע.

הדיווח המאוחר, יחד עם הרישומים הרפואיים שאינם מתיישבים עם תיאור התאונה מפי התובע, פוגעים במהימנות גרסתו של התובע באשר להתרחשותה של תאונת העבודה.

22. התובע הגיש תצהיריהם של שני עדים אשר לטענתו ראו את האירוע בו נתפס גבו (ת/3 ו- ת/4). מדובר בעובדים אשר כפופים לתובע.

העדים העידו בפנינו, כי ראו את התובע מרים קרטון ונשאר כפוף.

אולם, לפי תיאורי העדים בעדותם, עמדו שניהם בסמוך לתובע בעת התרחשות האירוע, אך לא ראו זה את זה, דבר המעורר תהיות.

אשר על כן, אין במשקלה של עדות העדים כדי לגבור על הראיות הנוספות שבפנינו, ובמיוחד הרישומים הרפואיים ובהם תיאור מצבו של התובע מפי התובע עצמו בסמוך לאירוע הנטען, אשר עומדים בסתירה לאפשרות קיומו של אירוע תאונתי בעבודה.

סיכום

23. לאור כל האמור לעיל, בשים לב לתיעוד הרפואי וליתר הראיות שהוצגו בפנינו, לא שוכנענו כי אירע לתובע אירוע תאונתי בעבודה ביום 21.11.11.

לפיכך דין התביעה להידחות.

משמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

24. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ו, (14 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.