<#2#>

נוכחים:

ב"כ המערער – עו"ד חלי דואני-קיל

ב"כ המשיבה – עו"ד מאיה בש

המערער הופיע

פרוטוקול

ב"כ המערער: היה על בית משפט קמא לזכות את המערער. טענתי שלא הוכחה מהירות הרכב או שלא הוכח שמהירות הרכב לא תאמה את תנאי הדרך. המערער לא העיד בבית המשפט מפני שאני חושבת שלא נותנים לכל אחד להעיד בגלל התרגשות. הדיסק הוגש בהסכמה שלי תוך הסתייגות. לעניין המהירות, כשמרשי נחקר במשטרה הוא נשאל באיזו מהירות הוא נסע וענה 30-40 קמ"ש, ולאחר מכן ביקש לתקן ואמר שנסע לאט. העד המומחה נחקר בבית המשפט ונשאל האם הנאשם יכול לקבוע את מהירות הרכב שלו אם הוא לא מסתכל על מד המהירות. המומחה אמר שבאופן חד-משמעי אין אפשרות לעשות זאת. אני טוענת שתשובת המומחה מטעם התביעה לכל הפחות מעלה ספק סביר לגבי הסוגיה הספציפית הזו של מהירות הנאשם והאפשרות להסתמך עליה בהתאם לדבריו. בית משפט קמא ניסה לבדוק את עניין המהירות ואם ניתן ללמוד איזו שהיא מסקנה מניפוץ השמשה. לא ניתן היה ללמוד על המהירות בגלל ההסתייגות שלי וכן בית משפט קמא שמדובר במהירות בלתי סבירה בתנאי הדרך, אך לא קובע מהי המהירות הסבירה. אני חושבת שקביעת מהירות זה עניין שבמומחיות, צריך לקבוע אותו על סמך נתונים ומאחר והדבר לא עשה, יש מקום לספק סביר.

הבוחן שקבע את מקום התאונה קבע שניתן לראות את הולך הרגל רק מהשלב שבו יצא מן המשאבות ונשאל על כך בבית המשפט. הוא אמר שאי-אפשר לדעת את המרחק. אנחנו לא יודעים אם התאונה הזו בכלל הייתה ניתנת למניעה. לא משנה באיזו מהירות ייסע מרשי, הוא לא יכול היה לעצור את הרכב. אני מבקשת להתייחס לליקויים של הבוחן בדו"ח הבוחן, אשר היו בו חסרים רבים. נעשו כל מיני בדיקות שלא כמו שצריך.

כל אחת מהטענות שטענתי לגבי מהירות יש מקום לספק סביר.

לחילופין, אני מבקשת להמיר את הסעיף לתקנה 21ג' כי מדובר ברשלנות תורמת משמעותית של הולך הרגל. לבית המשפט יש שיקול. התביעה בוחרת במה להאשים, יש מקרים שהתיאור שלהם מתאים גם לסעיף 62 וגם לתקנה 21ג' מבחינת חומרת המקרה ונסיבותיו, גם לקולא וגם לחומרה. כשיש רשלנות של המעורב, כשיש בעיות בבדיקות, כשתוצאות המקרה קלות – הולך הרגל נבדק ושוחרר, לא נגרמה לו שום פגיעה משמעותית – אני טוענת שהמקרה מתאים לתקנה 21ג'.

לעניין העונש, מדובר כאן במקרה לא רגיל של נסיבות אישיות מאוד קשות. מדובר באדם כבן 50, גרוש, אב לשני ילדים, מצוי בפשיטת רגל ומתגורר אצל הוריו הקשישים. לפני שנתיים וחצי הוא פוטר מעבודתו, הוא לא עבד למעלה משנה ואני מציגה לבית המשפט מכתב מהמעביד. המערער עובד בנתניה מבוקר עד ערב, מתגורר בדרום תל אביב. גם לאנשים בני ארבעים, בוודאי כבני חמישים, במצב אישי קשה כשלו, הדבר בגדר נס. אם הוא יאבד את מקום עבודתו הוא עלול להיפלט כליל ממקום העבודה. אני מבקשת להתייחס למצב הרפואי הקשה של הוריו של המערער, אשר הוא מטפל בהם. אציין, כי עברו שנתיים וחצי מאז המקרה.

ב"כ המשיבה: הכרעת הדין מדברת בעד עצמה. בית משפט קמא נסמך בעיקר על הסרטון שבית המשפט צפה בו. הולך הרגל חצה את השטח במהירות רגילה ולא קפץ לכביש או רץ. ניתן לראות שהולך הרגל הביט לעבר השטח, חצה אותו והספיק לעבור מרחק. התביעה חשבה, במקרה זה, שלא מדובר בעבירה לפי ברירת קנס בלבד. מדובר בשטח שהוא מועד לפורענות. למזלו של המערער, הנזק שנגרם להולך הרגל הוא לא חמור יותר. ברור שהמהירות אינה סבירה, חברתי ביקשה לקבוע מהי המהירות – יש עוברים ושבים, לקוחות מתדלקים, יש שטחים שקשה לראות כיוון שהמשאבות מסתירות. המערער צריך לִצפות.

לעניין העונש, אני מציגה לבית המשפט את גיליון הרשעותיו של המערער. לחובתו 43 עבירות תעבורה. אם מתייחסים לגבי סעיף 62, יש כאן פסילת מינימום של שלושה חודשים, אין לקיחת אחרית. חברתי ציינה שהמערער עובד כסוכן מכירות ואני מבינה שהוא עובד באולם מכירות בנתניה ויש תחבורה ציבורית. מדובר בנהיגה שהובילה לתאונת דרכים בה נחבל אדם. אנו סבורים שאין נסיבות מיוחדות לחרוג מפסילת המינימום ואין נסיבות מיוחדות שלא להטיל פסילה על המערער, במקרה זה. אנו מבקשים מבית המשפט לדחות את הערעור.

<#3#>

פסק דין

נגד המערער הוגש כתב אישום על כך שביום 28.07.11 בשעות הבוקר בתחנת דלק בחולון, נהג בקלות ראש, לא שם לב לדרך, לא הבחין בדרך, אשר עבר בתחנה ובנהגו בתוך תחום התחנה במהירות בלתי סבירה שאינה תואמת את תנאי הדרך, פגע בעובד התחנה וגרם לו חבלה.

העבירה שיוחסה למערער בכתב האישום הינה עבירה בניגוד לסעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה.

בית משפט קמא, לאחר שמיעת ראיות, הרשיע את המערער בעבירות בהן הואשם וגזר לו בגזר הדין עונש פסילה בפועל של שלושה חודשים, קנס של 1,500 ₪ לתשלום בתשלומים וכן פסילה מותנית. כאן המקום לומר, שבמהלך שמיעת הראיות, בחר הנאשם, אשר היה מיוצג בהליך בבית משפט קמא, שלא להעיד ולמסור גרסה בבית המשפט, עובדה שבית משפט ייחס לה משקל בסעיפים 161 ו-162 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

מנגד עמדה בפני בית משפט אמרתו של המערער. באמרה זאת התייחס למהירות נסיעתו באופן ספונטני אמר שנהג במהירות של 30-40 קמ"ש, משנאמר לו על-ידי החוקר שזו אינה מהירות סבירה בתחנת דלק, תיקן ואמר שנסע במהירות של 20-30 קמ"ש.

התביעה העידה את בוחן התנועה, רס"ב פרס איגור, אשר חקר את התאונה, ואת הנפגע, עובד תחנת הדלק, אדם חירש אשר העיד באמצעות מתורגמן לשפת החירשים-אילמים.

בית משפט קמא, לאחר שמיעת ראיות, כאמור, הרשיע את המערער. בהכרעת הדין בית משפט קמא קבע שהעובדה שהתאונה התרחשה בתחנת דלק יש לה משקל לעניין המהירות שבה נסע המערער, וקבע שמהירותו, בנסיבות, הייתה בלתי-סבירה ומסוכנת. הראייה, שהנפגע שיצא מבין משאבות הדלק, נפגע לאחר שהספיק לעבור מספר צעדים, מרחק של ארבעה-חמישה מטרים. צריך היה המערער, על-פי שיטתו של בית משפט קמא בהכרעת הדין, להתאים נסיעתו לסיטואציה הצופה אפשרות שאדם כלשהו יפתיע אותו ביציאה מבין משאבות תחנת הדלק, מאחר והללו מסתירות את מי שנמצא ביניהן.

כאמור, בית משפט קמא גם ייחס משקל לעובדה שהמערער לא מסר גרסה. כן קבע בית משפט קמא שקיימת להולך רגל רשלנות תורמת, כך בוודאי עולה מדיסק שהוצג בפני בית משפט קמא, לפיו, הנפגע לא ייחס די תשומת לב בטרם ירד לכביש שבתוך תחנת הדלק לתנועה הבאה משמאלו.

כן ראה בית משפט קמא ובצדק להביא בחובת המערער, שכאמור, לא העיד בבית המשפט, את דבריו באמרתו שהוגשה לבית המשפט (ת/6), כי הולך הרגל חצה בריצה מהירה, ואילו בדיסק המצוין לעיל רואים שהולך הרגל רק הולך.

בית משפט קמא בהכרעת דינו גם דחה את עמדת ההגנה, על-פיה, בנסיבות התאונה, בעיקר לאור רשלנותו התורמת של הולך הרגל, אין הצדקה להרשיע את המערער בעבירה בה הואשם בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, אלא בעבירה שיסודותיה דומים אך היא קלה יותר משום שאיננה נמצאת בתוספת הראשונה לפקודת התעבורה, היא תקנה 21ג' לת"ת.

בערעור טוענת ב"כ המערער מספר טענות; האחת, שבית משפט קמא היה צריך לזכות את המערער בדינו, וזאת על סמך מחדלי חקירה בחקירתו של הבוחן, שפגעו ביכולתו של המערער להתגונן על סמך כך שהבוחן אמר שבנסיבות, אי-אפשר היה לדעת את המרחק שבין הולך הרגל לבין הרכב עת ירד מבין המשאבות לכביש, והן בשל כך שלא היו כלים לבית משפט קמא לקבוע את מהירותו של המערער, עת פגע בהולך הרגל.

לחילופין, טוענת ב"כ המערער שטעה בית משפט קמא בהרשיעו את המערער בסעיף החמור, בנסיבות, ולא בתקנה המקלה. לחילופי חילופין טוענת ב"כ המערער שיש מקום להקל בעונשו של המערער, בנסיבותיו האישיות ובנסיבות התאונה, לרבות הרשלנות התורמת של הולך הרגל.

עמדת המדינה הינה שקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אינן מצדיקות התערבות כי נכונות הן, בעיקר לאור העובדה שהמערער לא העיד בפני בית משפט קמא. אין להתערב בהכרעת הדין ומאחר וממילא מדובר בעבירה שהיא בתוספת הראשונה, אין גם להקל בעונש הפסילה שהוטל על המערער.

כאן המקום להתייחס להבדל שבין סעיפים 62(2) לפקודת התעבורה לתקנה 21ג' לת"ת.

כל המעיין בשני הסעיפים הללו יבחין על נקלה כי רכיביהם דומים. הן הנהיגה בקלות ראש המופיעה בשני הסעיפים – בתקנה 21ג' מדובר על חוסר זהירות ובסעיף 62(2) מדובר על נהיגה ברשלנות, שהינם מושגים זהים. לא ניתן ליצור אבחנה בין שני הסעיפים מהביטויים שמופיעים בהם וניסיון לפרשם באופן שונה.

חיפשתי ולא מצאתי פסיקה של בית המשפט העליון ושל בתי משפט מחוזיים על האבחנה בין שני הסעיפים. יש התייחסות של בתי משפט לתעבורה, ראה למשל ת"ד 2136/05 מדינת ישראל נ' שוויקי מוחמד [כב' הש' טננבוים – בימ"ש לתעבורה י-ם מיום 05.04.05], שם הוא גם מפרט התייחסויות של בתי משפט אחרים, בתי משפט לתעבורה על סוגיה.

באופן עקרוני, הנני סבור שהחלטתו של כב' השופט טננבוים נכונה היא. כאמור, למשל, ברע"פ 6800/13 אסף קסטיאל נ' מדינת ישראל:

"...הכלל הבסיסי, לפיו, הבחירה בהוראת החיקוק נתונה לשיקול דעתה של התביעה, וככלל, בתי המשפט לא ייטו להתערב בכך, אלא במקרים קיצוניים וחמורים...".

עם זאת, לבית המשפט השומע את התיק יש שיקול דעת לשקלל את הנסיבות ולהחליט האם נסיבות התאונה שבפניו מצדיקות הרשעה בעבירה חמורה יותר מבחינת הענישה הצפויה או בעבירה קלה יותר.

לאחר שבחנתי את כלל העובדות בתיק שבפניי, ולאחר שהוצג בפניי הדיסק שהוצג בבית משפט קמא ולאור העובדה שמדובר בהולך רגל חירש, אשר פרץ לכביש מבין משאבות הדלק מבלי להביט באופן הולם שמאלה לכיוון הגעתו של רכב המערער, בהינתן תוצאות התאונה הקלות – הולך הרגל לא נפגע באופן ממשי ובהינתן שאין קביעה עובדתית על מהירותו של המערער על סמך ראיות "מדעיות", כלומר, על סמך ממצאי הבוחן, הנני סובר שיש הצדקה להסב את הרשעתו של המערער, בנסיבות מקרה זה, להרשעה בעבירה לפי תקנה 21ג' לת"ת, כך הנני קובע. בהינתן שינוי זה בהרשעה, נסיבותיו האישיות והכלכליות הלא-קלות של המערער, מצב הוריו ובעיקר גיליון הרשעותיו, שאיננו מחזיק ב-31 שנות נהיגתו תאונה קודמת. הרשעתו האחרונה בדין טרם המעשה הנוכחי הינה על עבירה משנת 2002, כלומר, לפני כעשור. הנני משנה את תקופת הפסילה בפועל אשר הוטלה עליו לתקופה של 30 ימים בלבד.

יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם.

המערער יפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט לתעבורה בת"א-יפו ביום 02.03.14.

<#4#>

ניתנה והודעה היום א' שבט תשע"ד, 02/01/2014 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי