<#2#>

נוכחים:

המערער ובא כוחו עו"ד עלאא מסארווה

ב"כ המשיבה עו"ד אביב שרון

פרוטוקול

ב"כ המערער: חוזר על הודעת הערעור. הקושי שלנו עם גזר-הדין עלה בצורה ברורה עם ערכאת הערעור במובן זה שנאשם שמגיע להסדר עם התביעה בתיק שהממדים שלו הם לא רחבים מספיק ובכל זאת מגיע להסכמה של ענישה כלכלית שהיא בלתי תלויה בשאר הרכיבים בשלב זה, 26,000 ₪ זו ענישה כלכלית הרבה מעבר לממדי התיק ולכן אין ספק שיש לאותו נאשם ציפיה שהרכיב הזה של ענישה כלכלית יילקח בחשבון בשקלול סופי של שאר המרכיבים והנה בימ"ש למעשה הטיל עליו מאסר. בימ"ש מנתח את האירוע בצורה שלא פוסחת על כל מימד מחמיר ואני סבור שהדרך שעשה בימ"ש היא שגויה כמעט בכל צומת אפשרית, משום שבימ"ש למעשה מסתכל על אירוע שהוא אירוע אחד, בוודאי על פי פסיקת בימ"ש עליון שממנה אפשר ללמוד שיש הבדל בין מה שמוגדר אירוע אחד בתיקים שונים לבין מה שמוגדר אירוע אחד לפי תיקון 113 כאשר מדובר על תיק סחר בסמים מסוג חשיש בכמות קטנה בשתי הזדמנויות ואז השוטרים מגיעים לעצור אותו ואז מתפתח אירוע והאירוע של תקיפת השוטר הוא כתוצאה מרצונם של השוטרים הלגיטימי או לא ולא משנה ההגדרה, נשיכת האצבע היא בגין ניסיון להוציא את הסמים מפיו וזה אירוע כולל אחד לפי תיקון 113.

בימ"ש קבע שיש מתחם לגבי עבירת הסחר בסמים לגבי ההחזקה, קבע מתחם לגבי הכשלת שוטר, הפרעת שוטר, קבע מתחם לגבי כל אישום בנפרד.

לאחר שקבע את המתחמים בימ"ש אומר אני ממקם את העונש ברף הגבוה משום שהפגיעה בערך המוגן היא חמורה וזו טעות כי הפגיעה בערך המוגן היא בשלב הראשון ולכן יש כאן כפל ענישה משום שמעבר לריבוי המתחמים, המתחמים עצמם לא קלים, אם אני רוצה להשתמש בלשון המעטה. למערער עבר פלילי לא קל. בימ"ש לא רק שלא קובע באופן מדויק את העונש הספציפי בתוך המתחם וגם לא קובע את מידת החפיפה, אם בימ"ש קמא קובע ריבוי מתחמים לפחות צריך לדון בשאלת ההצטברות והחפיפה בצורה ראויה וזה לא נעשה בכלל. מעבר לכך, יש סוג של שימוש חוזר באותם מרכיבי חומרה בכל השלבים של העונש והתוצאה מדברת בעד עצמה משום שכאשר מסתכלים על שתי עבירת של סחר בכמות קטנה מאוד בתמורה של 140 ₪ כאשר יש את העניין של נשיכת היד של השוטר כשהוא מנסה להוציא ממנו את הסמים, לקבל על כל זה 26 חודשים.

ב"כ המשיבה: אני מבקש לדחות את הערעור ולקבוע שגזר הדין סביר וראוי והענישה היא במסגרת המתחמים המוכרים על ידי בימ"ש נכבד והנגזרת העונשית הסופית שהיא המעניינת היא ראויה וסבירה על אף שאולי בימ"ש לא פסע יד ביד עם תיקון 113 על כל תג ושעל בסעיפיו.

זה בן אדם שכל עיסוקו בסמים והראיה שחברי בערכאה קמא הסכים לענישה כלכלית כזו. כשיש כספת שיש בתוכה 11,000 ₪ שמסכימים לחלטם ועוד קנס שמסכימים לשלם והנאשם מוכר סם פעם תמורת 40 ₪, ואחר כך שוטרים מגיעים אליו הביתה ומוציאים בכוח סמים, והתביעה עושה עמו חסד, אנו רואים שזה עיסוקו. זו מסכת שמחולקת לשלושה אירועים נפרדים. אפשר גם להאשים אותו בהשמדת ראיה וכמצרפים לזה את עברו הרחוק שהוא ריצה עונשים בגין עבירות סמים בכלא, ואחר כך תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה שחברי בערכאה קמא הצליח להוריד את המאסר המותנה של ה- 12 חודשים, זה נמחק במסגרת הסדר הטיעון, נשארנו עם 6 חודשי תנאי שכן חלים במקרה והופעלו במצטבר, אנו צריכים לראות אם השורה התחתונה היא סבירה, בימ"ש מחוזי גם אם הוא קובע שנפלה שגגה בדרך ההגעה לעונש אבל העונש התחתון הוא סביר לא צריך להתערב, אנו סבורים שבגין שתי עסקאות סם, פלוס החזקת סם, הכשלת שוטרים, זה עונש ראוי ולא צריך להתערב בו.

<#4#>

פסק דין

המערער הורשע על פי הודאתו שבאה לאחר שמיעת ראיות בעקבות הסדר טיעון שאינו מתייחס לעניין עונש המאסר נושא הערעור בשני מקרים של מכירת חשיש במשקל 2.1 גרם ו- 4.617 גרם תמורת 40 ₪ ו- 100 ₪, בהחזקת 0.4 גרם חשיש לשימוש עצמי שהוצאו מפיו על ידי השוטרים, בהכשלת שוטר ובתקיפת שוטרים על ידי מתן מכות אגרוף לשוטר אחד, ונשיכת אצבע לשוטר אחר.

המערער נידון ל- 20 חודשי מאסר בגין העבירות נושא גזר-הדין, להפעלת 6 חודשי מאסר על תנאי במצטבר כך שעליו לרצות 26 חודשי מאסר בפועל, ל- 10 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין, לקנס בסכום של 12,000 ₪, לתשלום פיצוי לשוטר בסכום של 3,000 ₪, לחילוט 11,000 ₪ שנתפסו בחזקתו, לפסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה בפועל למשך 6 חודשים ועל תנאי למשך 6 חודשים בתנאים המפורטים בגזר-הדין.

הערעור מכוון כלפי חומרת עונש המאסר בפועל וב"כ המערער טוען בהודעת הערעור ובטיעוניו בפנינו כי בימ"ש קמא שגה בקביעת מתחם ענישה מופרז עבור כל אחת מהעבירות נושא גזר-הדין, בכך שלא קבע חפיפה בין מתחמי הענישה שקבע ובכך שמיקם את המערער באופן שגוי בתוך המתחם שקבע שכן בעשותו כן הוא חזר על הנימוקים הקשורים לחומרת התנהגותו של המערער, אשר נלקחו בחשבון בקביעת מתחם הענישה.

לטענת ב"כ המערער, ביהמ"ש לא ייחס משקל לענישה הכלכלית עליה הסכימו הצדדים ושכתוצאה ממנה הוטלו על המערער קנס בסכום של 12,000 ₪ וחולט סכום של 11,000 ₪ וכן לא נתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער שמתפרנס מקצבת נכות מאחר ואינו מסוגל לעבוד, הוא בן למשפחה מרובת ילדים והתמכר לסמים בגיל צעיר, דבר שגרם לו להתחבר לסביבה שולית ולמסור סמים כדי לממן את צריכתם.

לטענת ב"כ המערער, המערער סובל ממחלת כבד נגיפית ורעייתו אובחנה כחולת נפש.

בסיפא הודעת הערעור טוען ב"כ המערער כי בימ"ש קמא שגה בכך שצבר את עונש המאסר על תנאי המופעל כולו לעונש המאסר שהטיל בגין העבירות נושא גזר-הדין.

ב"כ המשיבה מתנגד להקלה בעונשו של המערער ומצביע על חומרת התנהגותו כאשר מכר תוך תקופה קצרה סמים לשני לקוחות, כאשר הכשיל את השוטרים שבאו לעצור אותו ולתפוס את הסמים שניסה לבלוע וכאשר תקף שני שוטרים כדי לממש את מטרתו הנ"ל.

כמו כן מצביע ב"כ המשיבה על עברו הפלילי של המערער כפי שעולה מגיליון ההרשעות הקודמות שהופעל בפנינו, וטוען כי מתחם הענישה ועונש המאסר שהוטלו על המערער אינם מצדיקים התערבות ערכאת ערעור.

עיון בגזר-הדין של בימ"ש קמא מעלה כי הוא התייחס בחומרה לעבירת הסחר בסמים שבוצעה על ידי המערער שכן היא פוגעת באינטרס של שמיעת שלום הציבור ובריאותו מפני אלה שעוסקים בהפצת הסם, במיוחד כאשר סביב מערך הסחר בסמים נרקם מערך עברייני.

בימ"ש קמא הביא את הפסיקה לפיה עמדו בתי המשפט על הצורך להילחם בנגע הסמים ועמד על נסיבות ביצוע עבירות הסמים על ידי המערער כאשר מדובר בשתי עסקאות שונות, שאמנם בוצעו באותו יום במהלך שעתיים, אך מדובר במכירת סמים לשני קונים ובכמויות שונות.

בימ"ש קמא קבע את מתחם הענישה ההולם לגבי כל מכירה של סם בין 6 חודשי מאסר לשנת מאסר ובאשר להחזקת החשיש לשימוש עצמי, אותו ירק המערער מפיו לאחר שנעצר על ידי השוטרים, קבע בימ"ש קמא מתחם ענישה הולם בין מאסר על תנאי ל- 6 חודשי מאסר בפועל, כאשר מדובר בפגיעה ברף הבינוני לאור מהות הסם ומשקלו.

בימ"ש קמא התייחס גם לעבירות שביצע המערער כלפי השוטרים שבאו לעצור אותו ולתפוס את הסם שנותר בחזקתו וקבע נכונה כי המערער פגע בצורך להגן על רשויות אכיפת החוק ושלמות גופם כאשר הם באים למלא את תפקידם כדין, כפי שבאו לעשות לגבי המערער לאחר שראו אותו מוכר סמים ומכניס סם לפיו כדי להעלים אותו מפניהם.

אמנם, ביהמ"ש קמא התייחס לכל אחד מהאירועים בנפרד ואין להלין עליו כי עשה כן שכן מדובר בשתי מכירות נפרדות, בהחזקת סם לשימוש עצמי ובהתנהגות אלימה כלפי שוטרים שבאו למלא את תפקידם כחוק.

גם מתחם הענישה שקבע ביהמ"ש קמא לגבי כל אחד מהמעשים איננו סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת וגם אם ביהמ"ש קמא היה קובע מתחם ענישה אחד למכירות הסם ולהחזקתו על ידי המערער, ומתחם ענישה שני להתנהגות המערער כלפי השוטרים ומגיע לתוצאה אליה הגיע על י די קביעת מתחמים נפרדים, אין לומר כי סטה ממדיניות הענישה הכוללת לגבי המעשים נושא גזר-הדין.

בימ"ש קמא לא התעלם מהודאתו של המערער, הגם שבאה בשלב מאוחר של ההליך המשפטי ומנסיבותיו האישיות ועונש המאסר שגזר על המערער בגין העבירות נושא גזר-הדין איננו סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת ומתחשב באופן הראוי בנסיבות לקולא כפי שנטענו על ידי ב"כ המערער בפניו ובפנינו.

בימ"ש קמא לא התעלם מהעיצומים הכלכליים שהטיל על המערער אך אין בהם כדי להקל בעונשו מעבר למה שהתחשב בהם בית המשפט קמא.

גם החלטת ביהמ"ש קמא לצבור את עונש המאסר על תנאי שהופעל על ידו לעונש המאסר שהטיל בגין העבירות נושא גזר-הדין היא החלטה מוצדקת, שכן לא הובאו בפניו או בפנינו נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהכלל שנקבע בחקיקה ובפסיקה לפיו עונש מאסר על תנאי יופעל במצטבר לעונש מאסר בפועל שהוטל בגין העבירות שגרמו, כולן או חלקן, להפעלת עונש המאסר על תנאי.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.

<#4#>

ניתן והודע היום ב' אדר תשע"ד, 02/02/2014 במעמד ב"כ הצדדים והמערער.