1. תביעה לתשלום סך של 37,000 ₪ בגין נזקים אשר נטען כי הנתבע הותיר בדירת התובעת אותה שכר לשימושו יחד עם משפחתו, וכן בגין הוצאות והפסד הכנסה בתקופת שיפוץ הדירה עקב הנזקים.

בין הצדדים התקיימו יחסי שכירות בקשר למושכר מושא התובענה במשך שלוש שנים, במהלכם אין מחלוקת כי שולמו דמי השכירות וההוצאות הנדרשות כסדרם.

אלא, שלטענת התובעת לאחר שעזב הנתבע את המושכר התגלו לה ליקויים רבים שנותרו בו, ביניהם מצב תחזוקתי ירוד של הגינה, לכלוך ופגמים בקירות, זגוגיות שבורות, נזק לארונות המטבח, שברים וסדקים באריחי הריצוף, ועוד.

התובעת טוענת כי בחודש נובמבר 2013, כחודשיים לאחר החזרת החזקה במושכר לידיה, פנתה אל הנתבע והודיעה לו על דבר הליקויים, אולם זה סירב לתקנם.

התובעת מסתמכת על חוות דעת להערכת הנזק שנערכה ע"י המהנדס מר רון גדליה ולפיה מסתכמים הנזקים בעלות של כ- 26,000 ₪.

2. במסגרת כתב הגנתו טען הנתבע כי אין שחר לדברים וכי כל התובענה כולה משוללת יסוד, שכן לא זו בלבד שלגוף העניין לא גרמה משפחתו לכל נזק שהוא לדירה והיא הושבה לתובעת במצב תקין, אלא שבסיום תקופת השכירות אף נפגש עם התובעת בעצמה במושכר, השניים ערכו סיור על פני כל הדירה ואף מחוצה לה, במהלכו בדקה התובעת את המושכר, ומשמצאה כי אין בדירה פגמים וכי היא נמצאת במצב משביע רצון אף חתמה על מסמך המאשר זאת.

המדובר במסמך פרוטוקול מסירה המפרט כי במועד ביצוע הסיור, יום השכירות האחרון, 18.9.13, נמסר לתובעת שיק בסך 700 ₪ עבור 7 ימי מגורים (שחרגו בהסכמה מתקופת השכירות הנקובה בהסכם), כן נמסרו לה 2 מפתחות של הדירה, צוינו במסמך קריאת מונה מים וחשמל ליום העזיבה, התחייבות השוכר כי שולמה הארנונה עד למועד העזיבה, התחייבות לתשלום המים עד למועד העזיבה עפ"י קריאת המונה וכן אישור מפורש כי הדירה הוחזרה לתובעת לשביעות רצונה.

על גבי המסמך מופיע בנוסף מספר אישור חברת החשמל לסיום ההתקשרות בחוזה לצריכת החשמל.

בתחתית המסמך חתומים הנתבע ואשתו וכן התובעת.

הנתבע טוען אפוא בכתב ההגנה כי מלבד העובדה כי לא גרם לכל נזקים שהם בדירה, שכן ככל שישנם ליקויים דוגמת סדקים כיוצ"ב הרי שהם תוצאת בניית ממ"ד שנמשכה כחצי שנה מהלך שהותו במושכר או בלאי חרף שימוש סביר, בחרה התובעת בחוסר תום לב להסתיר מפני בית המשפט מסמך מהותי, ובכך יש כדי לשמוט את הבסיס לתביעתה.

3. לאחר ששקלתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

מאחר שתובענה זו נדונה בסדר דין מהיר, הרי שלפי הוראות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, על פסק הדין להיות מנומק באופן תמציתי.

המסקנה המתקבלת נעוצה ראשית לכל במעשה זיוף מסמך פרוטוקול המסירה בידי התובעת, ואולם גם הראיות לגופן מובילות למסקנה כי התביעה לא הוכחה, לא הוכח כי הנתבע ומשפחתו הסבו נזקים למושכר, הנזקים בחלקם כלל לא הוכחו ובחלקם הלא מבוטל הינם תולדה של בלאי סביר, ולמצער מטבעם אינם כאלה הנגרמים ע"י שימוש שוטף ורגיל הנעשה ע"י שוכרים, כבמקרה זה.

מלבד העדר הרמת נטל ההוכחה ע"י התובעת, מצאתי כי הנתבע הרים את הנטל להוכחת טענותיו בראיות מספקות וגם מסיבה זו דין התביעה להידחות.

כאמור, רק משהוגש כתב ההגנה נתגלה קיומו של מסמך פרוטוקול המסירה מיום 18.9.13, שכן התובעת לא צירפה אותו לכתב התביעה. אולם, אם לא די בכך, במסגרת כתב התשובה, בתגובה להגשת המסמך ע"י הנתבע, טענה התובעת כי מדובר במעשה הטעייה מכוון מצד הנתבע אשר לגרסתה החתים אותה על אישור קבלת שיק ע"ס 700 ₪ בלבד והוסיף שלא על דעתה מלל שלא היה בו מלכתחילה, כשהתובעת אינה יודעת קרוא וכתוב.

לתמיכה בטענתה צירפה התובעת העתק מהמסמך כפי שנמסר לה לפי גרסתה וציינה בסעיף 7 לכתב התשובה כך:

"מצ"ב העתק מהאישור שמסר הנתבעת (צ"ל: נתבע - ע.כ.) לתובעת, ובו ניתן לראות כי בעותק שהשאיר הנתבע בידיה לא מצוין המילים "הדירה הוחזרה לגב' פאני אוליאל לשביעות רצונה", וככל הנראה את המילים הנ"ל הוא רשם אך ורק על עותק האישור שבידיו".

אכן, לכתב התשובה צורף עותק המסמך אשר בו מופיע כל המלל והחתימות בדיוק כפי שמופיע בעותק שבידי הנתבע, למעט המשפט: "הדירה הוחזרה לגב' פאני אוליאל לשביעות רצונה".

על אף שמסגרת הישיבה המקדמית נעשה ניסיון לבחון את המסמכים, הנתבע בלבד הציג בפני את המסמך המקורי השמור בידיו, נ/1, ואילו התובעת לא הביאה עמה לדיון את המקור שבידיה.

רק בפתח ישיבת ההוכחות הציגה התובעת את המסמך המקורי המצוי בידיה בטענה כי נמצא על ידה לבסוף, ואולם הפלא ופלא, התברר כי גם בעותק המקורי המצוי בידי התובעת מצוי גם מצוי המשפט השנוי במחלוקת: "הדירה הוחזרה לגב' פאני אוליאל לשביעות רצונה", בדיוק מוחלט כפי שמופיע בעותק המקורי המצוי בידי הנתבע.

המסמך שצורף לכתב התשובה עבר אפוא מניפולציה טרם צולם וצורף ע"י הסתרת המשפט: "הדירה הוחזרה לגב' פאני אוליאל לשביעות רצונה" ומחיקתו מן המסמך.

מעשה זה, כמו גם יתר הראיות והנסיבות כפי שיפורטו להלן, מובילים לכלל מסקנה כי אין לתת כל אמון בגרסת התובעת, וכי יש להעדיף גרסתו של הנתבע.

4. כאמור, מצרף הראיות והנסיבות שולל אף הוא את היתכנות גרסתה של התובעת.

כך, הובאה גרסה סתורה שאין לתת בה כל אמון באשר ליכולת התובעת לקרוא, משהודה תחילה בעלה, מר משה אוליאל, בחקירתו הנגדית כי התובעת יודעת לקרוא היות שלמדה לעשות כן לפני כעשר שנים, ואילו במסגרת החקירה החוזרת העיד כי איננה יודעת לקרוא.

עדותו לפיה התובעת חותמת על מסמכים הקשורים בנכסים שבבעלותה, לרבות חוזה שכירות הדירה מושא הליך זה, מבלי לדעת לקרוא (ושלא בפני עו"ד שהוא בא כוחה) ולמעשה מבלי לקרוא אותם בפועל, אינה סבירה ואינה מתיישבת עם כל היגיון ושכל ישר, וודאי שלא היגיון עסקי.

ממילא, הודה מר אוליאל בחקירה הנגדית כי כל עדותו אינה למעשה מידיעתו, אלא התובעת אמרה לו את הדברים, הגם שבחקירה החוזרת שוב חזר בו מעדותו וטען כי ראה את הנזקים בעיניו.

יתר על כן, ככל שאכן אין התובעת יודעת לקרוא, כיצד ידעה להסתיר במסמך פרוטוקול המסירה, באופן נקודתי וקונקרטי, דווקא את המשפט המהווה את סלע המחלוקת בהליך.

אף עיון במסמך מלמד כי טענת התובעת להטעיה איננה סבירה שכן המדובר בפרוטוקול מסירה מלא, ארוך, המכיל מלל רב מזה הנדרש רק לשם אישור קבלת שיק בסך 700 ₪. לא ניתן כל הסבר ליתר המלל המופיע במסמך ואשר כאמור לעיל מתאר את סיום יחסי השכירות במלואם, במסודר, לרבות מספרי מונים וכיוצ"ב.

בשולי עניין זה מצאתי להוסיף ולהתייחס לחיזוק נוסף באשר לכנות כוונותיו של הנתבע, ואפנה לעמ' 17 לפרוטוקול, כאשר במהלך עדות הנתבע טען כי מתוך דאגה לאינטרס של התובעת נהג להזהירה בטרם תחתום על אישורים לקבלני ביצוע בניית הממ"ד בכל פעם שהיה נוכח בעבודה לקויה, והתובעת אשר נכחה באולם אישרה באופן ספונטני את דבריו.

עוד יצוין כי בפסיקה עקבית נקבעה חזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו.

(ר' ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח(2) 145; ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי (מיום 11.11.2004, לא פורסם); ע"א 6055/04 לנדאו נ' בל"ל, מיום 12.7.2006, לא פורסם, ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים, מיום 5.8.08, לא פורסם).

בנסיבות העניין אין מקום לסטות מחזקה זו.

5. אף לו ייבחנו חוות דעת המומחה ועדותו, כשלעצמם, אין בהם כדי להרים את הנטל להוכיח כי הנתבע גרם לנזקים כאלה או אחרים למושכר.

מלבד העובדה כי אף לגרסת התובעת הדירה נבדקה רק כחודשיים לאחר עזיבת הדיירים את המושכר ובמועד זה גם נערכה חוות הדעת, באופן שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי הנטען בין הממצאים שנמצאו לבין מעשים או מחדלים של הנתבע או מי מטעמו, רבים מהנזקים הנטענים מתיישבים יותר עם קיומו של בלאי סביר או עם גיל המושכר והעדר מקצועיות העבודה שבוצעה בו, מאשר עם האפשרות העולה מגרסת התובעת כי הנתבע פוזיטיבית הזיק למושכר ע"י עקירת פנלים, שבירת מרצפות והרס דומה.

תחילה יצוין כי המומחה אישר בעדותו כי תיעד מצב נתון שאין ביכולתו לקבוע מכל וכל מיהו הגורם לו, ויותר מכך, אין ביכולתו להעריך מתי נגרם.

כאמור, חלק ניכר מחוות הדעת מתייחס לסוג נזקים אשר שוכנעתי כי כלל אינם באחריותו של השוכר, אלא הינם תוצאה של בלאי סביר, נזקי עבודת הממ"ד ותולדה של עבודה בלתי מקצועית בעת הביצוע מראש, כמו גם איפיונים טבעיים לבית כבן 30 שנה.

כך באשר לפנלים שנעקרו כפי הנטען, שעה שהודה המומחה בחקירתו כי עבודה לא מקצועית עשויה לגרום להתרופפות הפנלים, כשמדובר בשיעור של 15%-20% מהפנלים שנשרו. יתר על כן, המדובר בפנלים בממ"ד, אשר נבנה מהלך תקופת השכירות והדעת נותנת אפוא כי המדובר בהתרופפות שמקורה באיכות הבניה, משלא שוכנעתי כי הנתבע עסק בעקירת פנלים מהלך שהותו במושכר.

כך גם באשר לטענה בדבר שקיעה והתרופפות של אריחים ושבירה שנגרמה במספר מהאריחים, משאישר המומחה מפורשות כי מדובר בנזק שיכול להיגרם בשל כך שהתשתית עליה הונחו האריחים אינה טובה. ממשיך המומחה בעדותו ולשאלה האם העבודה באזור הרלבנטי נראית לו מקצועית או לא, השיב כי אכן חסר רובה וכי אם היו מתחזקים את הרובה לא היתה צריכה להיות בעיה.

כאמור, לא ברור בנסיבות אלה כיצד ניתן לייחס נזק מסוג זה לשוכר, ולא מקובל עליי הניסיון לייחס את האחריות לנתבע בתואנה כאילו השברים באריחים עשויים להיגרם כשקופצים עליהם עם דברים כבדים ואף בשל הדיפת שולחן אל האריחים. המדובר בהסבר דחוק שאף אינו מתקבל על הדעת, שכן מלבד ייחוס פעולת זדון אקטיבית לנתבע, לא יעלה על הדעת כי שוכר אינו יכול להניח שולחן על גבי אריחים.

אף באשר לנזקים אחרים נטענים, דוגמת גרימת שברים או הותרת כתמים ופגמים בקירות, לא הוכח כי נגרמו בעטיו של הנתבע דווקא, ואף הנזקים ככל שנגרמו לגינה עשויים להיות תולדה של הבניה שהתמשכה כחצי שנה, ולא הקמת בריכת מים של ילדים.

בנסיבות אלה, ומאחר שהנזק היחיד שנותר הינו מינימלי ביותר, בדמות מספר חורים להתקנת זרוע ברקן, היות שהנתבע הינו שוכר "טוב" שכן אין מחלוקת כי עמד בכל התחייבויותיו הכספיות ולא עלתה טענה כנגדו מהלך תקופת השכירות, ולאור העובדה כי המדובר במבנה ישן שאף סבל ליקויי רטיבות מהלך תקופת השכירות, הסכמת הצדדים ולפיה התובעת מאשרת קבלת המושכר לשביעות רצונה מבלי להידרש לזוטא זו, מובנת.

6. כנגד זאת, העידו בפני הנתבע ואביו, בעדות שהותירה בי רושם מהימן, כי הדירה הוחזרה במצב תקין, נקיה (הנת' העיד כי הזמין לשם כך שירותי מנקה), וללא פגמים (מלבד כאמור מספר חורים שנותרו באחד הקירות בשל זרוע ברקן שהותקנה).

הניסיון לטעון לסתירה בנוגע לסיור התובעת בדירה ביחס למעורבים בסיור ובחתימה (אשת הנתבע ואביו), אין לו בסיס, שכן הנתבע ואביו הבהירו נקודה זו בעדות קוהרנטית המהימנה עליי, ולפיה אשת הנתבע כתבה את פרוטוקול הסיור בכתב ידה ואף חתמה במקום המיועד לחתימתה, אך לא נכחה במועד בו נחתם המסמך ע"י התובעת וע"י הנתבע, שכן מיהרה לעבודה.

הנתבע הבהיר בעדותו כי התובעת סיירה בדירה בנוכחותו ובנוכחות אשתו, אך רק לאחר מכן, ולאחר קבלת אישור חברת החשמל על סגירת חוזה הצריכה, בנוכחות אביו, חתמה התובעת על מסמך פרוטוקול המסירה. זאת לאחר ששוב סיירה בדירה לאחר שנוקתה סופית ממה שנותר, הפעם בנוכחות אביו, שלא נכח קודם לכן עת נכחה אשת הנתבע (אשר מיהרה כאמור למקום עבודתה).

אביו של התובע העיד כי אכן אשת הנתבע לא נכחה במועד החתימה ואימת את עדות הנתבע כי החתימה על המסמך נעשתה לאחר סגירת חוזה הצריכה עם חברת החשמל שנעשתה טלפונית היות שביקשו לקבל אישורה לכך.

עדות הנתבע מתיישבת אפוא עם עדותו של אביו שעיקרה מעמד החתימה ועדותו הפוזיטיבית לפיה נוכח לראות כי התובעת בודקת היטב טרם חתימתה על המסמך.

עדויות אלה נתמכות במובהק במסמך פרוטוקול המסירה, ממנו ניתן ללמוד כי אכן נחתם סופית לאחר הוספת מספר האישור מחברת החשמל.

מכל מקום, לא מצאתי את העובדה כי לא צוין בתצהיר הנתבע כי דובר בסיורים נפרדים, כסתירה, אין בכך כדי לשנות את מכלול העדויות והראיות הקיימות, וודאי שאין המדובר בחסר היורד לשורשו של עניין, והדבר אינו בעל השלכה על המסקנה המתקבלת.

בשולי הדברים יצוין כי כלל הטענות בדבר מניעת כניסת התובעת ואחרים למושכר, לרבות לשם השלמת בניית הממ"ד, אינן מבוססות בכל ראיה והן אף באות בסתירה לעובדה כי הממ"ד קיבל אישור המהנדס, ומכאן וודאי שהדבר נעשה לאחר בדיקה בשטח.

7. לאור כל המפורט לעיל, מצאתי להעדיף גרסת הנתבע על פני גרסת התובעת, ולפיכך התביעה נדחית.

התובעת תשלם הוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪.

מזכירות בית המשפט מתבקשת לשלוח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ה, 28 מאי 2015, בהעדר הצדדים.