1. אירוע חריג ביחסי השכנות הרעועים של הצדדים שגרו בבתים סמוכים ברח' יקותיאל אדם בכ"ס גרר תביעה נזיקית של התובעים ובין היתר גם בעילת לשון הרע כנגד הנתבעים ואת האחרונים לתביעה נגדית בין היתר לנזקי גוף שנגרמו לטענתם לנתבעת 1 באותו האירוע.

רקע עובדתי

2. בשנת 2013 הגיעו התובעים, צעירים בני 27 ו- 30, לגור בשכנות לנתבעים לאחר שהתובעת 1(להלן: "גב' ליאור") רכשה את בית מגוריהם בחודש אפריל אותה השנה מבעליו בשם עמירם חזן (להלן: "מר חזן"). הבית הנ"ל בנוי יחד עם שני בתים נוספים על אותה חלקה, וכמו חלק אחר מבתי השכונה לרבות בית הנתבעים, נבנה בזמנו ע"י הנתבע 1 (להלן: "מר גלם") שהיה ממייסדי השכונה. בעת הגעת התובעים לשכונה מילאו הנתבעים, זוג נשוי בשנות ה- 50 לחייהם, 20 שנות מגורים במקום והחלו בבניית בית אחר ע"מ לעבור אליו בהמשך.

3. בין הצדדים החלו להתגלות חיכוכים אשר התובעים ראו בהם מסכת התנכלות חוזרת ונשנית של הנתבעים כלפיהם וששיאה באירוע מיום 3.11.13. הגם שהיסוד העובדתי באירועי החיכוך אינו נתון במלואו במחלוקת, הציגו הצדדים גרסאות נגדיות לאופיים של האירועים, משמעותם והכוונה שמאחוריהם. בין היתר, בכתב התביעה נמנו חניית כלי רכב ברחוב ע"י הנתבעים, חילופי דברים בנסיבות של ביצוע שיפוצים בבית, ואירועי שפיכת נוזלים לרבות מים.

4. התובעים הגישו בקשה לצו הטרדה מאיימת כנגד הנתבעים ולאחר מתן צו במעמד אחד ניתן ביום 25.11.13 צו הדדי בין הצדדים.

5. התובעים מחזיקים בשתי כלבות באחת מסוג אמסטף והשניה מסוג דוברמן ואילו הנתבעים מחזיקים בכלב מעורב.

6. אין חולק כי אירע מפגש דרמטי בין הצדדים ביום 3.11.13 שראשיתו בטרוניית התובע 2 (להלן: "נועם") כלפי עוזרת הבית של הנתבעים על שפיכת מים חוזרת, הסלמתו בנסיבות שנויות במחלוקת, ותוצאתו בנשיכה נטענת של הנתבעת 2 (להלן: "גב' גלם") ע"י אחת מכלבות התובעים שהיו מעורבות באירוע.

בכתב התביעה נטען כי באירוע הנ"ל הנתבעים הסיגו גבול, כאשר מר גלם נכנס ללא רשות לבית התובעים תוך הדיפת דלת ביתם ופגיעה בגב' ליאור והטחת איומים קשים בהם. כמו כן, בנוסף לאלימות הפיזית והמילולית הנ"ל, הנתבעים פיברקו "אירוע נשיכה" כנגד כלבותיהם של התובעים במטרה להכניסן להסגר.

7. התובעים ביקשו להתפצות בגין שרשרת אירועי הטרדות, הסגת הגבול, תקיפה ואופן התנהלות הנתבעים כולל איומים כלפיהם ובעיקר בגין הוצאת דיבתם רעה.

בתביעתם כללו מספר מקרים נפרדים לדידם של הוצאת לשון הרע. לטענתם שמם נפגע כמי שהוצגו ע"י הנתבעים כאזרחים תוקפניים ואלימים, המחזיקים בביתם חיות מחמד מסוכנות. כמו כן לשיטתם, עברו הנתבעים על חוק איסור לשון הרע באמצעות תלונת סרק על אירוע של "נשיכה" כביכול ובאמצעות דברי בלע כוזבים על התובעים בגינם ביקשו לחייב בכפל הפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 400,000 ₪ וכן סך של 54,808 ₪ בגין הוצאות התובעים בקשר לעלויות ההליכים המשפטיים שננקטו על ידם בכדי למנע הוצאת הכלבות להסגר. כמו כן נתבע סך של 30,000 ש"ח, כפיצוי על הנזק הלא ממוני, שהיה מנת חלקם של התובעים, ובסה"כ 484,808 ₪.

8. הנתבעים מצדם הפנו אצבע מאשימה לתובעים אשר לגישתם היו אלו אשר מסיבות מופרכות וקנטרניות התנכלו אליהם תוך החזקת כלבים לא מחוסנים ושילוחם כלפי התובעים, הגשת תלונות סרק במשטרה, איומים, כניסת לרכוש תוך גרימת נזק לדלת ביתם וגרימת נזק למדרגות, ושבחרו לבסופו של דבר גם בנקיטת הליכים משפטיים מופרכים כנגדם. בתביעתם שכנגד תבעו פיצוי בגין נזק גוף ורכוש, הוצאות ונזק לא ממוני בסך כולל של 185,000 ₪.

דיון

המישור העובדתי

9. מסכת העובדות שגוללו התובעים הייתה נרחבת ביותר והעלתה מספר שאלות שיש להידרש להן כדלקמן:

א. האם הוכחה מסכת התנכלויות מצד הנתבעים.

ב. האם נשכה כלבת התובעים את הגב' גלם.

ג. לשון הרע והגנות כנגדה.

ד. נזק גוף ושיעורו.

התנכלויות

10. שרשרת מעשים פרטו התובעים בתביעתם המיוחסים לנתבעים והמהווים לשיטתם עדות להתנכלויות חוזרות כלפיהם. מנגד טענו הנתבעים כי מדובר בגיבובי טענות ועובדות שנולדו ממוחם הקודח ודמיונם הפורה של התובעים.

בין האירועים שנסקרו כרונולוגית ע"י התובעים בתצהיריהם נמנו עימות של הנתבעים עם ספק חומרי הבניה לבית התובעים ואירוע של שפיכת מים מהולים עם אקונומיקה מבית הנתבעים על הרצף שעסק בשיפוץ הבית. בהמשך, שפיכת נוזלים על ציוד חשמלי שהיה מונח בגינה ועל שולחן משחק (בשווי 4000 ₪) והתזת מים עם אקונומיקה על מר נועם שעלה על הקיר הגובל כדי לבדוק מה מקור הנוזלים לגינה, ובנוסף החניית רכב הנתבעים באופן החוסם את כניסת התובעים לחניה הפרטית.

הסלמת האירועים הנ"ל לגרסת התובעים ארעה באירוע מיום 3.11.13 שכלל מעשה הסגת גבול, ותקיפתה של ליאור והמשכו בהוצאת דיבתם. בהמשך, אחר אירוע של תקרית בלילה שבין 18-19 נובמבר במהלכה נחתך צמיג של דייר לו הושכר הבית בזמנו ע"י התובעים, פנו התובעים כאמור לביהמ"ש בבקשה למניעת הטרדה מאיימת וקיבלו כנגד הנתבעים צו במעמד צד אחד. לטענתם התובעים המשיכו במעשי ההטרדה והפרו את הצו כאשר פנו אליהם ישירות דרך הקיר המשותף של שני הבתים בקללות וצעקות.

11. מתוך כלל העדויות עלה רושם ברור של סכסוך המתנהל בין שני צדדים המאופיין ברגישות המצויה אצל התובעים יותר מאשר אצל הנתבעים, אך אין בין ההתנהגות הנ"ל של האחרונים לבין התנכלות שיטתית כלפי התובעים כל קשר.

הצדדים העלו אפשרויות למניעי הסכסוך כמו שעמום והתנכלות (כפי שנטען ע"י התובעים) מול קטנוניות וטענות הזויות (שטענו הנתבעים) . כך או כך יחסי השכנות לא היו שלווים.

כל אימת שנוספו נדבכי הראיות מצאתי פער גדול מאד בין תיאורי כתב התביעה אודות ההטרדות, ההתנכלויות השיטתיות, האיומים, הסגת גבול ותקיפה לבין העובדות שהוכחו בפועל. לא רק פער עובדתי התגלה לאחר ההוכחות, כי אם פערי אמינות בין הצדדים באופן שכף הזכות נוטה בנושא זה לכיוון הנתבעים. התובעים עשו רושם כמי שעשו את רגישותם, ככל שהייתה קיימת קרדום לחפור בו עד כדי הפיכתה למסע הקפדה קטנוני על כל תג ותג ביחסי השכנות של הצדדים.

מכל מקום לא שוכנעתי כי יש יסוד מוכח לטענות התובעים בדבר התנכלות כלפיהם ונראה כי נעשה מצדם ניסיון להאדיר התנהלות של שכניהם החורגת ,רק לדידם, באופן מובהק מהסביר ע"מ להעמיד יסוד לתביעת לשון הרע, שאף היא לא הוכחה, כפי שיובהר להלן.

הנשיכה

12. אין חולק כי קדם לאירוע הנשיכה ביום 3.11.13 מפגש סוער בין הצדדים בחצר ביתם של התובעים. תיאור האירועים עובר לנשיכה הנטענת ע"י הנתבעים שנוי במחלוקת ,כמו גם הפגיעה עצמה, השלכותיה ותוצאותיה.

לעומת התובעים שטענו כי גב' גלם המציאה ו"פיברקה" את מעשה הנשיכה, שאף לא קדם לו כל מגע ולכל היותר כלבותיהם רחרחו אך לא תקפוה, טענו הנתבעים כי הגעתם לבית התובעים הייתה במטרה לברר את התנהלותם המוקדמת של האחרונים והזמנת משטרה לאירוע באותו הבוקר. לגרסתם, בעת שהגיחו הכלבות מבית התובעים שעטו לעברם ותוך מנוסתה של הגב' גלם ננשכה ע"י אחת הכלבות.

יוטעם כי גרסת הנתבעים שלובה בין היתר גם בטענת ההגנה בדבר "אמת דברתי" כנגד תביעת לשון הרע של התובעים. על כן הנטל עליהם להוכיח לא רק שהאירוע אכן התרחש, כטענתם, אלא שהגשת תלונה למשטרה בגינו, נעשתה בתנאי ההגנה הנ"ל.

13. במבחן טענות הצדדים מצאתי להעדיף את גרסת ההגנה באשר להתרחשות האירוע ונסיבותיו.

על פי עדות הגב' גלם בבוקר הנשיכה ה-3.11 חזרה עם בעלה לביתם ונחשפה מפי העוזרת לתלונותיו של מר נועם. או אז פנו השניים לבית התובעים לברר מה אירע לאחר ששמעו מהעוזרת כי מר נועם דפק על דלת הבית וצעק "בצורה מטורפת". בהגיעם לבית התובעים פגש בהם מר נועם שהחל צורח, צועק ומגדף ואליו הצטרפה גב' ליאור שיצרו "מהומת אלהים" (עמ' 78 לפר'). בהמשך הופיעו הכלבות ואז... (עמ' 82 לפר'):

"כשאני רואה את שני הראשים של הכלבים זה מאוחר מדי. הם פשוט זינקו לעברי ...אני נסתי על נפשי במילה הכי עדינה שאני יכולה להגיד, הכי הכי עדינה, ...וכשפניתי, ..אני הרגשתי את הנשיכה בישבן שלי."

הגב' גלם הודתה כי הכלבות יצאו שלא בהוראת התובעים וכי יתכן שביקשו לרדוף אחרי כלבה. לדבריה חשה את הנשיכה בבשרה מבלי ששמלתה הקצרה תיפגע.

היא תיארה את הנשיכה כך (עמ' 93 לפר'):

"הוא נשך ועזב. הוא לא נתקע כמו שהוא אומר המומחה שלכם. לא, לא היה דבר כזה. גם זו לא הייתה נשיכה, אני בכנות אומרת, זו לא הייתה נשיכה עמוקה או, זו הייתה נשיכה שהרגשתי וצרבה. אבל לא הרגשתי שדם, ...".

למעשה הודתה כי הפגיעה לוותה "בדם אדום בפנים" לא נוזל.

גב' גלם חזרה וציינה כי קורות האירוע היו דרמטיים וקשים אם כי הפגיעה שהצטיירה אצלה כחוויית נשיכה הייתה קלה.

גרסה זו אמינה עלי מכמה טעמים:

ראשית, מר נועם הודה בחקירתו כי הכלבות חלפו ליד גב' גלם לאחר שיצאו את הבית.

שנית, שני התובעים הודו כי מיד בסמוך ליציאת כלבות התובעים את הבית טענה הגב' גלם כי ננשכה ע"י מי מהן.

על פי עדותו של נועם פנה בבוקרו של ה-3.11.13 לבית הנתבעים ע"מ לדרוש מהעוזרת להפסיק את מעשי ההתגרות בשפיכת נוזלים לגינתו. משנענה לגרסתו בתשובה מחוצפת מצדה הזמין ניידת משטרה לבית והשוטרים הסבירו לעוזרת הבית שלא לעשות זאת. הנתבעים הגיעו לביתו כעבור כשעה והתפתח בין הצדדים דין ודברים. מר גלם פנה אליו בהתרסה מתגרה ואילו אשתו עמדה מאחוריו צועקת ומגדפת. מאחר שהאחרונה הביאה עמה לחצר את כלבה שהסתובב חופשי ,והואיל והדלת נותרה פתוחה לנוכח חסימתה ע"י מר גלם בגופו הרחב, ראו כלבות התובעים את כלבם של הנתבעים ויצאו מהבית כשהם ללא זמם לעברו. מר נועם יצא אל החצר ע"מ לאסוף את הכלבות וחזר עמן אל ביתו. בשלב זה אמרה הגב' גלם כי נראה לה שננשכה. כדבריו (עמ' 69 לפר'):

"היא חזרה לעמוד ליד יוסי. כשחזרתי בקשתי מהם שאני אוחז את הכלבות שלי ביקשתי מהם שיזוז מהפתח, הם זזו איך שאני רואה אותם היא אמרה את המשפט הזה.

ש. ..מה היא אומרת

ת. שיוסי אני חושבת שאחת מהכלבות נשכה אותי."

שלישית, גרסת התובעים על פיה היו בקשר עין עם הכלבות וראו שלא היה מגע בין מי מהכלבות לגב' גלם לא עמדה נכוחה בחקירת גב' ליאור באשר הודתה כי (עמ' 185 לפר'):

"ש. בשלב הזה את לא רואה את נועם, ואת לא רואה את הכלבות, ולא רואה את לינדה.

ת. בשלב הזה שסגרתי את הדלת בוודאי שלא."

רביעית, הגם שהכלבות ישנות כל אחת בחדר משלה וזוכות ליחס טוב מצד בעליהן יצאו אל החצר כאמור ,עובר לאירוע ללא זמם.

חמישית, גם מומחה התובעים לא סייע להפרכת טענת הנתבעים בהפגינו מגמתיות יתר בעדותו אשר העיבה על קונקלוסיביות הטענה בדבר שלילת נשיכה או פגיעה בידי אחת מהכלבות.

14. התובעים ביקשו להסתייע בחוו"ד מומחה להוכחת מופרכות טענת הנשיכה ע"י הנתבעים ובמיוחד להפריך את טענתם כי הם מחזיקים בכלבות מסוכנות בהיות כלבותיהם האחת מסוג אמסטף והשניה מסוג דוברמן.

המומחה קבע בחוות דעתו שכלבת האמסטף לא הייתה מסוגלת לגרום את הנזק שהציגו הנתבעים שנראה כמו שפשוף או 3 שריטות שטחיות, שכן לו הייתה נושכת הנזק היה משמעותי יתר, בהיות עוצמת סגירת לסתות האמסטף אדירה.

לעומת זאת הודה כי כלבת דוברמן יכולה אמנם לנשוך אדם בוגר בגובה הישבן, אולם לא במצבה בעת הבדיקה. יתר על כן בהינתן בריאות טובה יותר במועד האירוע, אזי במקרה של נשיכה היה נגרם נזק רב יותר לבגד, לרקמת העור ולבשר הננשך.

עם זאת לגישתו בעת שבדק את הכלבות ובשום שלב של הבדיקה, לא ניתן היה לראות התנהגות אגרסיבית או מאיימת מצדן. ולאור הממצא בדבר התנהגותן קבע כי הנזק שהוצג אינו פצע נשיכה והכלבות הנ"ל לא בצעו אותה.

בחקירתו הודה המומחה כי כלבת האמסטף מוגדרת ככלב מסוכן, לעומת כלבת הדוברמן. על פי הסברו כלבים מסוג דוברמן מוכרים ככלבי עבודה, לשמירה ותקיפה. בעבר פותחו להיות כלבי עבודה, אך כיום לא משתמשים בהם, והם משמשים ככלבי תערוכות. עוד הודה המומחה כי כלב המוגדר מסוכן טעון סרוס ועיקור, וחייב להיות קשור עם רצועה מחוץ לבית. לדבריו, בבואו לבצע את הבדיקה ניסה לדמות מצב מתוח כדי להוציא מהכלבים יצרים ופוטנציאל של אגרסיביות אך לא חזה בהתנהגות כנ"ל מצד הכלבות. יחד עם זאת, המומחה לא יכול היה לשלול חד משמעית העדרה של תקיפה, אם כי לדבריו (עמ' 141 לפר'):

"הסיטואציה של הסתערות בין נשיכה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לא יכולה הייתה לקרות."

המומחה עומת עם העובדה שמדובר בנשיכה קלה אחת וטען כי על סמך ניסיונו הואיל והכלבות לא הראו התנהגות אגרסיבית בזמן בדיקתן על ידו, הרי הסיכוי כי יגלו התנהגות כנ"ל באיזשהו שלב בחייהן הוא נמוך.

המומחה הודה כי לגיל הכלבות יש השפעה כמו למצבן הבריאותי. בבדיקתו מצא כי אמנם שיני כלבת האמסטף היו מרוטות, אך לדבריו באם הייתה נושכת, כנטען ,הרי הייתה זו נשיכה עם התמדה תוך נעילה ואי עזיבת האובייקט הננשך. גם הכלבה השנייה לכשנבדקה על ידו הייתה במצב ירוד, אולם לפי דברי גב' ליאור מצבה הקודם היה שפיר.

המומחה אחז בחוות דעתו ולמרות שהודה כי יכול היה להיות מצב שהכלבות היו יכולות להתנהג בצורה אגרסיבית כלפי כלב שנכנס לטריטוריה שלהן, כפי המצב שהיה באירוע, קבע כי עדיין לא יכולה הייתה להתפתח אגרסיה כלפי אדם ומכל מקום גם אם הייתה נשיכה, אזי לא בדמות זו הנשקפת בתמונת הנתבעים.

אינני סבורה כי נפל פגם במקצועיותו של המומחה, אלא שהרושם מדבריו היה דבקות בחוות דעתו גם במחיר סטייה מהשכל הישר תוך ניסיון להמעיט ולהרחיק את האפשרות לסיכון של פגיעה או מגע אפשרי עם הגב' גלם. מגמתיות זו מעקרת את חוות דעתו לחלוטין.

15. אל המסקנה דלעיל מצטרפת ההודעה על הנשיכה למשרד הבריאות.

התובעים השקיעו מאמץ להוכיח דבר קיומם של שתי גרסאות במועדים שונים שנמסרו ע"י גב' גלם למשרד הבריאות. לשם כך העידו חוקר שהקליט שיחה שערך עם ד"ר גרינפלד במשרד הבריאות. בסופו של דבר החוקר הגיע למסקנה כי גם הרופאה אינה יכולה לתת הסבר לקיומן של שתי הודעות כביכול ושללה אפשרות של תיקון מאוחר של הגרסה הראשונית.

ב"כ הנתבעים בסיכומיו היפנה לחוסר תיעוד תומך בטענת הנשיכה וטען כי העדר תיעוד של סימני נשיכה או חבישה אלא רק תיעוד על חיטוי הפצע וגם זאת 24 שעות לאחר האירוע והעדרה של חוו"ד רפואית מכשילים את טענת הנתבעים והוכחת הנשיכה מצדם.

אני מצאתי כי כל האמור לעיל, מניח יסוד עובדתי מספיק על פי מאזן ההסתברויות לפגיעה של הגב' גלם בידי אחת מכלבות התובעים. גם אם אלך לשיטת התובעים ואקבע כי הפגיעה אינה עולה כדי נשיכה מושלמת קלאסית, אין בכך כדי לפגע במהימנות הטענה בדבר פגיעה ע"י כלב או תחושה של חווית נשיכה, כפי שהעידה הגב' גלם.

לשון הרע

16. ליבת תלונת התובעים כאמור היא העובדה שהוצאה דיבתם רעה בנוגע לאירוע הנשיכה. מר נועם הודה כי בסיס עילתה של תביעת הדיבה אינו נוגע בהכרח להתנכלויות שפורטו אלא לתלונת הנתבעים במשטרה על כלבותיו וחשדם על התנהגותו כמי ששרט את רכבם ופרץ דלתם.

בסיכומי התביעה עוגן עיקר הטענות בהוצאת הדיבה.

לטענת התובעים גב' גלם פיברקה אירוע נשיכה והוציאה דיבה באמצעות הגשת תלונות סרק לרשויות כמו משטרת ישראל, השירות הווטרינרי ומשרד הבריאות. כמו כן פעלו כך בפני השכן מר חזן ועוזרת הבית של הנתבעים. לשיטתם פברוק האירוע הוא בגדר התנהגות זדונית מכוונת שכלה נקמה בתובעים. יתר על כן לולא פניית הנתבעים לרשויות לא היו אלו פועלות להסגרת הכלבות להסגר במכלאה עירונית והיה נחסך מהתובעים הצורך בנקיטת הליכים משפטיים לשחרור הכלבות. לדידם ,תלונות הסרק של הנתבעים היא הוצאת לשון הרע על התובעים בגלל שהוצגו באור שלילי כמי שמחזיקים כביכול כלבות מסוכנות ודיבת הכלבות שהתובעים רואים את עצמם כשלוח בעבורן.

חומרת הפגיעה תוארה ע"י התובעים לא רק כפגיעה כלכלית אלא פגיעה רגשית באשר הם ראו בכלבותיהן את ילדיהם ונתנו להם יחס חם בהתאם.

לעומתם טענה ב"כ הנתבעים כי התובעים לא עמדו בתנאי החוק לבסס עילת תביעה, בין היתר משום שטענו כי "נעלבו" בשם הכלבים ואילו שמם הטוב לא נפגע. מה עוד שעומדות לנתבעים טענות הגנה טובות.

המישור המשפטי

17. המבחן לקיומה של לשון הרע נקבע כמבחן אובייקטיבי שאינו תלוי בפגיעה סובייקטיבית של התובע אלא על פי מבחן האדם הסביר והמשמעות שהיה מייחס לפרסום.

[ראה ע"א 723/74 הארץ נ' חב' החשמל לישראל בע"מ ,פ"ד לא (2) 281 (1977)]

הערך המוגן בידי עוולת אישור לשון הרע הוא שמו הטוב וכבודו של הנפגע, אולם אין המדובר ברגש כבוד פנימי אלא ההערכה החברתית שממנה נהנה אותו אדם. הבדיקה נעשית על פי פוטנציאל הפגיעה ולאו דווקא לשאלה באם השומע חש בוז כלפי התובע בגין לשון הרע.

[ראה גנאים, קרמניצר, שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי (2005) עמ' 30-31]

כאן המקום להדגיש כי החוק מכוון לכבודו של אדם ולא של מי שאינו נופל בהגדרה זו ובכלל זה בעל חיים.

ביהמ"ש העליון מדגיש חשיבותה של הזכות לשם הטוב ואומר בע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.06):

"אכן, הזכות לשם טוב הינה חלק בלתי ניתן להפרדה מהערך החוקתי של כבוד האדם. ראויים כאן דבריו של השופט (כתארו אז) ברק: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" .......תפישה זו שורשיה עמוקים ונושנים..... נדבך נוסף של זכות זו הינו בחשיבותו המעשית של השם הטוב בחברת בני אדם. שמו הטוב של אדם תורם לערכו בעיני הזולת, הוא נרכש על בסיס התנהגותו, הילוכו בין אנשים, כישוריו והקפדתו על התנהלותו. שמו הטוב של אדם הוא מנכסיו היקרים, מאותם נכסים שלא ניתן לשומם באופן אמיתי וככזה ראו בו חלק מקניינו של אדם....

גם ההגנה על הזכות לשם הטוב יש לה גבולות. גם היא יחסית ....התפישה הנוהגת במשפטנו הינה כי גם ביטוי שיש בו לשון הרע נכלל בגדריו של חופש הביטוי ועם זאת, אין משמעו של דבר כי שמו הטוב של אדם הפקר.... ואכן, חוק איסור לשון הרע מכיר בקיומם של מקרים בהם על אף הפגיעה בשמו הטוב של אדם יהיה מקום ליתן הגנה לפרסום הפוגע. במקרים אלה ההנחה היא כי הפרסום הפוגע מגשים ערך או אינטרס אחר בעל חשיבות, באופן שהפגיעה בשם הטוב נתפשת "כמחיר נסבל" למען הגשמתו של אותו ערך או אינטרס."

18. אין חולק כי הגשת תלונת שווא לרשויות בידיעה שהתלונה אינה נכונה מהווה הוצאת לשון הרע. כך גם אם נמסרה התלונה על יסוד חשד בלבד ללא בדיקת העובדות.

(זאת ניתן ללמוד מסעיף 15 (1) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 וכן רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר ( 25.12.03 )]

וכך מורה סעיף 15 (8) לחוק:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

.......

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה...."

(תיקון

יחד עם זאת כאמור תהא זו הגנה טובה לנתבע אם הגיש את התלונה לרשות בתום לב ועל יסוד עובדות המקימות חשד סביר.

ביהמ"ש העליון בע"א 310/74 אליהו שטרית נ' שלמה מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 391 (1975) מכיר בעובדה שמסירת חשד על ביצוע מעשה עבירה לאחר, יש בו משום פרסום לשון הרע אלא ש:

"תלונתו של אזרח למשטרה כי פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע כלפיו עבירה היא, לכאורה, מסוג המקרים בהם קמה עולה ההגנה של תום לב כלפי האמור בסעיפים 15 (3) או 15(8) לחוק הנ"ל. הרי אין ספק בכך כי משטרת ישראל היא רשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור בעניין אשר שימש נושא לתלונה ..."

הנתבעים סמכו עיקר הגנתם על טענת האמת לפי סעיף 14 לחוק והגנת תום הלב.

19. סעיף 14 הנ"ל מורה כי להוכחת אמת בפרסום על הטוען להוכיח שני תנאים מצטברים והם אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום וזאת על פי מבחן אובייקטיבי. בע"א 10281/03 הנ"ל למדנו כי לא די בהוכחת האמת וזו תזכה להגנה רק אם תצמח לציבור תועלת מהפרסום כאשר נטל ההוכחה הוא על פי מאזן ההסתברויות האזרחי.

בהינתן קיומו של הקשר הפרסום להגשת התלונה, כבענייננו, נקבע כאמור כי הגשת תלונה למשטרה נופלת גם בגדר הגנה על אינטרס ציבורי.

[ע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ ואח' פ"ד לג(2) 222 (1979)]

20. בשאלת מהותו של תום הלב בהקשר של עוולת לשון הרע נקבע כי תוכנו משתנה בהתאם לאינטרס המוגן במקרים שונים.

על כך נאמר בע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.16):

"במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה"......בר"ע 57/86ע"א 6871/99 בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר ...כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד .......

על אף שככלל "כוונת זדון ותום לב אינם דרים בכפיפה אחת" ....הרי שנוכח החשיבות הציבורית בדיווח למשטרה על חשד לביצוע עבירה, ייתכן מצב שבו המתלונן ייחשב כאילו פעל בתום לב, גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע "זדוני"."

סעיף 16 לחוק מציב את גדרי הנטל הוכחה של יסוד תום הלב ועל פיו על הנתבע להוכיח מלבד את הפרסום בנסיבות המתוארות בסעיף 15 לחוק, גם את העובדה שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, שאז תקום החזקה כי פעל בתום לב. בהקשר זה יש לומר כי לאופן ניסוח התלונה יש חשיבות גם לשאלת תום הלב ומקום שהתיאור מופרז תיחלש ההגנה.

כבר כאן המקום לציין כי ב"כ התובעים בסיכומי התשובה ביקש להתעלם מטענות הנתבעים בדבר הגשת התלונה בתום לב, הואיל ואלו מהוות הרחבת חזית ולא נזכרו בכתב ההגנה.

דין טענת התובעים הנ"ל להידחות על הסף.

התובעים עצמם הם שטענו בכתב התביעה לתחולת החזקה הקבועה בסעיף 16 (ב) (3) לחוק על פיה הפרסומים נעשו שלא בתום לב לנוכח כוונת הנתבעים לפגע בתובעים ובכלבותיהם. יתר על כן, הגנת תום הלב אינהרנטית לטענת ההגנה בדבר הגשת תלונה לרשות המוסמכת ומהווה אחד מיסודות ההגנה הנ"ל.

21. בענייננו, שוכנעתי ע"י הנתבעים כי פנייתם לרשויות נעוצה הייתה בתום לב בסיסי ללא כוונת זדון או פגיעה מכוונת. הפניה נמצאה סבירה בעיני בנסיבות אמונתה של הגב' גלם בכך שננשכה ושהיה לה יסוד בעובדות המקרה ,כמתואר לעיל.

על פי עדות הגב' גלם לאחר הנשיכה חזרה לביתה יחד עם בעלה וצלצלה למשטרה שהנחתה אותה לפנות לשירות הווטרינרי. בעת שהגיע שוטר לבית, הצביעה לו על מקום הנשיכה והוא שהפנה אותה לשירות הווטרינרי בכ"ס לקבל חיסון.

גרסת הנתבעים לפיה התלונה לשירות הווטרינרי נעשתה בהמשך להפנייתם ע"י המשטרה לא הופרכה, ואילו תילי תילים של טענות התובעים בדבר ניסיון לזייף את התלונה למשרד הבריאות לא החזיקו מים. גם היקף התלונות העיד על התייחסות עניינית מצד הגב' גלם לאירוע שחוותה ולא חרג מהתלונה לרשויות והשיחה עם השכן. לדבריה פרטה במשטרה אך את העובדה שמדובר בכלבת השכנים ותו לא מבלי להתייחס לפירוט גזע הכלבים – דבר המעקר את טענת התובעים בדבר כוונה להוציא דיבתם רעה כמי שמחזיקים בכלבות מסוכנות.

יוטעם כי התובעים היו אלו שבחרו בהזמנת משטרה לאירועים פחות דרמטיים (אף לשיטתם) לניהול הסכסוך בין הצדדים ולכן ניסיונה של גב' ליאור לעשות אבחנה בין תלונות מצדם לתלונות הנתבעים היה מלאכותי ביותר.

המסקנה היא איפוא כי עומדת לנתבעים הגנת סעיף 15 (8) לחוק במלואה.

22. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעים השמיצו אותם בפני השכן מר חזן בכמה נושאים שונים ובטענות כוזבות על פיהן נועם שבר את דלת בית הנתבעים, פרץ לביתם והתנפל על עוזרת הבית. ואילו התובעים הוצגו בפני השכן כאנשים אלימים ומסוכנים וכי כלבתם נשכה את הגב' גלם.

לראיה הציגו התובעים תמליל שיחה בין נועם למר חזן וממנו עולה כי האחרון אישר שהגב' גלם סיפרה לו על אירוע שהחל עם מים, פריצת דלתם בכוח ע"י מר נועם ונשיכת הכלבה. למעשה גוללה בפניו את פרשת הסכסוך.

הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של השכן אשר לא ידע ששיחתו עם הגב' ליאור מוקלטת ובמסגרתה ציין כי יחסי השכנות בינו לבין הנתבעים היו תקינים וטובים במשך 20 שנה וכי האחרונים היוו מופת ליחסי שכנות שקטה ונעימה.

מחקירתו הנגדית של העד הוברר כי הוא לא סטה הן באמור בשיחה שהוקלטה והן מהאמור בתצהירו. כבר בשיחה המתומללת עלה כי השכן העיד על יחסי שכנות תקינים בזמנו בינו לבין הנתבעים. יחד עם זאת הודה כי הגב' גלם סיפרה לו על אירועי החיכוך בינה לבין התובעים, לרבות פריצת הדלת, מבלי לתאר את הנזק שבכך, ואת אירוע הנשיכה. הוא אף לא שלל את העובדה שסופר לו על ידה שהתובעים הם אנשים אלימים, אם כי לא הושפע מהתיאור הנ"ל.

העד ציין כי השיחה התנהלה בניסיון לסייע ולפשר בסכסוך.

הגב' גלם הכחישה את מלא תוכן השיחה עם העד ולדבריה השיחה עמו הייתה קצרה ביותר ואילו זיכרונה לא עמד לה בפרטי הפרטים ,למרות שכבר נחשפה להקלטה של השיחה.

ב"כ הנתבעים טענה כי עילת התביעה הנ"ל התבררה כחסרת בסיס וממילא עלה מדברי העד כי דעתו על התובעים לא השתנתה עקב האמירות הנ"ל.

23. ראיות הצדדים מעמידים בסיס לטענת התובעים בדבר דברי לשון הרע שהשמיעה הגב' גלם בפני השכן, למרות שבחלקם (ואין האמור בנשיכה) לא היו דברי אמת. הנתבעים לא טרחו להעיד את העוזרת הגב' יסמין, להוכחת מעשה ההתפרצות והנזק ולכן לא יכולים ליהנות מהגנת האמת בהקשר זה. אמנם עלה בבירור מדברי העד עצמו כי לא נגרם לתובעים בעטיים של סיפורי הדברים כל נזק אך לכך תהא השפעה רק על פסיקת הפיצוי כמובהר להלן.

הנזק

נזקי התובעים

24. בהעדר עילה על פי חוק איסור לשון הרע בגין התלונה לרשויות ומשלא הוכחה מסכת הטרדות המזכות בפיצוי ,דין התביעה לפיצוי בגין עילות אלו להידחות.

לכן למעלה מן הצורך אתייחס לשאלת הנזק בהקשר זה העולה על הנזק הסטטוטורי הקבוע בחוק ונעוץ בהוצאות שהוציאו התובעים בגין נקיטת הליכים משפטיים שננקטו על ידם לאחר אירוע הנשיכה.

הנתבעים טענו מנגד כי הפעולות שננקטו ע"י הרשויות היו פעולות נדרשות על פי חוק וממילא לא ננקטו במלואם לאחר שההסגרה בוטלה והכלבות המשיכו לשהות בבית בעליהם. יתר על כן שמם הטוב של התובעים לא נפגע.

יובהר כי מסירת מידע לרשות המוסמכת בגדר חשד לעבירה מנתק את הקשר הסיבתי בין המעשה הנ"ל לצעדים שננקטו ע"י הרשות שעליה מוטלת החובה לפעול בהתאם להערכת המידע שבפניה.

[ראה בג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל פ"ד מז(5) 653, 658 (1993) וכן ע"א (ת"א)1337/01 רשות הדואר נ' אגשם ואח' (29.1.03)]

משום כך לא היה מקום להשית על הנתבעים את ההוצאות שנשאו בהם התובעים לביטול הפעולות הראשוניות שננקטו, גם אם המסקנה בדבר הפרת איסור לשון הרע ,בהקשר זה הייתה אחרת.

באשר לפיצוי בגין האמירות של הגב' גלם לשכן – אין נפקא מינה העדרו של נזק הואיל ונתבע פיצוי ללא הוכחת נזק. לנוכח העובדה שהתיאור של הגב' גלם התייחס לנבכי הסכסוך וכך נתפסו בעיני השכן, הפיצוי ההולם יעמוד על סך של 5,000 ₪.

התביעה שכנגד

25. רב התביעה שכנגד נסובה סביב אותם אירועים נושא התביעה העיקרית, כשעיקרה גם כן הוא אירוע ה-3.11 ותוצאותיו.

התובעים שכנגד טענו להתנכלויות חוזרות כלפיהם מאז כניסת הנתבעים שכנגד לגור בבית הסמוך שהתבטאו בהגשת תלונות סרק למשטרה, איומים פיזיים ומילוליים ועל עוזרת הבית שלהם וכן כניסה לרכוש התובעים שכנגד תוך גרימת נזק לדלת הבית ומדרגות הכניסה.

זאת ועוד, לאור הוכחת מעשה הנשיכה נטען כי על הנתבעים שכנגד לפצות בגין נזק גוף על רכיביו, לנוכח התרשלותם בהחזקת הכלבים שבבעלותם כשהם לא קשורים, לא מרוסנים, ולא מחוסנים ובאי נקיטת אמצעי זהירות לשמירת הכלבים מפני גרם נזק למי מהתובעים שכנגד ורכושם.

האחריות

26. משהוכחה פגיעה של גב' ליאור ע"י כלבת התובעים יחול האמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הקובע:

"סימן ד'1: היזק על-ידי כלב

41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה:

"(1) התגרות של הניזוק בכלב;

(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;

(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

41ג. אין סימן זה גורע מזכויות אחרות לפי פקודה זו או לפי כל דין אחר."

האחריות המוחלטת המוטלת על בעליו של כלב על פי הוראה זו נובעת מהסיכון הכרוך בכלב ובהעדר תחולה להגנות שפורטו בסעיף הנ"ל, יחוב בעליו של הכלב בפיצוי לנפגע.

ודוק, אין צורך להוכיח התרשלות הבעלים או התנהגות מצדו שקשורה סיבתית לנזק.

יודגש כי גם לולא עסקינן באחריות מוחלטת היה בתשתית העובדתית להעמיד יסוד לחיוב התובעים גם מכח התרשלותם.

אין ספק כי שעה שכלבות הנתבעים שכנגד , שלפחות מאחת מהן, נשקף סיכון פוטנציאלי לפגיעה של ממש לא היו קשורות או עם זמם עת יצאו מהבית, היה על בעליהן לצפות את האפשרות שעם פתיחת דלת הבית יצאו ויפגעו במי שנקרה בדרכם.

הנתבעים שכנגד לא טענו לאף אחת מהגנות המנויות בסעיף הנ"ל ואף חזרו בהם מטענה בדבר הסגת גבול לחצריהם. המחלוקת התמקדה בעצם הנשיכה ובהיקף הנזק. רבות ביקש ב"כ הנתבעים לייחס לכוונה הנטענת של הכלבות טרם יציאתן מהבית. לטענתו יש לדחות את ניסיונם המתפתח בגרסאות שונות של התובעים שכנגד לטעון לכוונה של הכלבות לנשוך את גב' גלם ויש לקבל את גרסת הנתבעים שכנגד על פיה הכלבות יצאו מהבית כי הבחינו בכלב התובעים שכנגד שהסתובב ברחבה הפרטית שלהם וללא כוונה כלפי הגב' גלם.

לא מצאתי חשיבות בשאלת כוונת הכלבות עובר לפגיעה לשאלות שבמחלוקת, מה גם שלא הוכח כי בהינתן כוונה מצומצמת כנ"ל ,יש בה לקעקע פוטנציאל פגיעה בגורם זר אחר המצוי בקרבת המושא לפגיעה.

המסקנה היא איפוא כי על הנתבעים שכנגד חלה אחריות לנזק גוף שנגרם לגב' גלם על פי היקפו המוכח.

נזקי הנתבעים

27. הנתבעים זנחו בסיכומיהם טענות לנזקי רכוש וביקשו לחייב את התובעים בפיצוי בגין נזקי גוף והוצאות לדוגמא.

נזק גוף

28. התובעים שכנגד לא הגישו חוו"ד רפואית ולא טענו לנכות צמיתה. הם מנו בתביעתם את ראשי הנזק בגין הנשיכה ובין היתר כאב וסבל, הוצ' רפואיות לעבר ולעתיד , עזרת צד ג' עבר ועתיד, נסיעות עבר ועתיד אובדן ימי עבודה ,פיצוי בגין נכות בשיעור דומה של כ 10% בזבוז זמן ועגמת נפש בסה"כ 185,000 ₪.

לאחר פרשת הראיות ניתן לקבע כי כל שעלה בידי התובעים שכנגד להוכיח הוא מעשה הפגיעה, נזק מצומצם ביותר ושיפור מצבה של הגב' גלם באופן ממשי.

הגב' גלם העידה כי במועד פנייתה לשירות הווטרינרי למחרת האירוע, הפצע חוטא ונחבש לאחר שהיא כבר ניקתה אותו בבית יום קודם לכן וקיבלה זריקת חיסון. מעבר לכך לא פנתה לטיפול רפואי משום שלטענתה לא נזקקה לכך וסמכה על הטיפול המרפאתי שקיבלה שם ע"י הרופאה. לדבריה לאחר הפגיעה חזרתה לתפקוד הייתה קשה. בעדותה סייגה את דבריה וטענה כי התיאור בתצהיר נכון לתקופה שלאחר הפגיעה שהסתכמה במספר שבועות. במהלך שבוע הפגיעה שהתה במיטה ואילו הכאבים נמשכו לאחר מכן. היא חשה תחושות פחד מפני תקיפת כלבים וחוסר ריכוז עד כדי חשש לצורך בסיוע עזרה נפשית. בהמשך הודתה כי במועד עדותה היא חשה יותר טוב, עשתה מאמץ להתגבר על חשש מכלבים של אחרים וחזרה למסלול חייה.

בהתחשב בנסיבות האירוע, אופי הפגיעה ,הטיפול הרפואי הקצר לו נזקקה, העדר הנכות השיפור המשמעותי וכלל הנזק המוכח אני פוסקת לתובעת שכנגד 2 סך כולל של 10,000 ₪.

הוצאות ההליך

29. שני הצדדים מנו שיקולים שונים שמבססים לטעמם הצדקה לחיוב בהוצאות משמעותיות לנוכח היקף ההשקעה בהתדיינות המשפטית וההתנהלות הדיונית במהלכה.

הגם שמצאתי כי התובעים היו עקביים לשיטתם המקפידה מאד בשמירה על זכויותיהם עד כדי קוצו של יוד, לא ניתן לומר שזו הביאה להתמשכות ההליך מעבר למידה המתבקשת מבירור קשת המחלוקות בתיק.

לסיכום

30. לאור כל האמור אני מורה כדלקמן:

א. התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה, ואני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 5,000 ₪.

ב. התביעה הנגדית מתקבלת בחלקה, ואני מחייבת את הנתבעים שכנגד לשלם לתובעים שכנגד סך של 10,000 ₪.

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

לנוכח התוצאה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ז, 27 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.