המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מחודש דצמבר 2012, טען כי לא קיבל את הדוח המקורי לביתו וכי מי שנהגה ברכב באותה עת הינה גב' ענבר קייזרמן, בתו של אחד מעובדי החברה שבבעלותו.

המשיבה התנגדה לבקשה, טענה כי הדוח המקורי נשלח לכתובתו הנכונה של המבקש ולא נדרש על ידו. יתרה מכך, המשיבה הוסיפה כי הדוח שולם בידי המבקש, כך שבהתאם להלכות בית המשפט העליון לא ניתן להאריך את המועד.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.

כפי שקובע סעיף 229 (ח') לחסד"פ: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו."

כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, הארכת מועד לאחר תשלום אפשרית רק במקרים יוצאי דופן ונדירים בהם לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת על ההליכים נגדו (רע"פ 2096/07 ציפורה כוכבי נ' מדינת ישראל).

לא זה המקרה דנן. הקנס שולם ביום 30.9.13, וזאת כאשר המבקש יודע ומודע היטב להליך ואף שלח מכתבים למשטרה בעניין זה.

טענתו של המבקש כי הדוח לא שולם על ידו, אלא "בידי החברה" אינה יכולה להתקבל. המדובר בדוח אשר נשלח על שמו, ולא על שם החברה, ואף אם בוצע תשלום "עבורו" בידי צד ג' מדובר בתשלום שלו ודינו כדין הודאה כאמור לעיל. אולם יתרה מכך, המבקש, אשר מראה כי הדוח שולם מחשבון החברה, אינו מסביר כלל כיצד אירע הדבר. אין הסבר כיצד הגיע הדוח לידי החברה ומדוע שולם על ידה דוח שאינו קשור אליה כלל. אין הדבר שונה מאדם המוסר את הדוח לידי בן זוג או קרוב משפחה לתשלום, ואין הוא יכול להיתמם לאחר מכן ולטעון כי הדוח לא שולם על ידו.

יתרה מכך, המבקש מאשר כי הינו הבעלים של החברה, ופעולת תשלום הקנס בידי החברה תוך קיזוז הקנס ממשכורתו של עובד אחר, נעשתה בוודאי על דעתו ואף בהוראתו. הכיצד יכול לטעון המבקש כי מדובר בתשלום שלא בהסכמתו?

בנסיבות דומות נדחו לא מעט בקשות לבתי המשפט השונים, וראו בעניין זה לדוגמא החלטות בית המשפט העליון ברע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מדינת ישראל ובתי המשפט המחוזיים בע"פ 40240/07 ששון פור נ' מדינת ישראל, 2626/07 אהוד אבני נ' מדינת ישראל, עפ"ת 26400-12-09 עקל נ' מדינת ישראל ורבים אחרים. כן ראו דברי בית המשפט העליון לאחרונה ברע"פ 8653/13 לוי נ' מדינת ישראל, שם טען המבקש טענות דומות לאלה שמעלה המבקש כאן, והוסיף כי הדוח שולם בטעות בידי מזכירתו. בתי המשפט לתעבורה והמחוזי דחו בקשתו ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה והוסיף:

לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה".

מעבר לכל האמור לעיל, סבורני כי צודקת המשיבה גם בטענה הנוספת כי הדוח המקורי, אשר נשלח למבקש בחודש דצמבר 2012 לא התקבל אצלו עקב מחדל מצידו. המבקש טוען כי בתקופה הסמוכה לא התגורר בביתו עקב שיפוצים ועבר לדירה שכורה לתקופה מסוימת. על המבקש היה לנקוט באמצעים שיבטיחו קבלת דברי דואר כגון דוח התנועה בתקופת היעדרותו מביתו, ואם לא עשה כן, יש לראותו כמי שנמנע מקבלת הדוח ואין לקבל טענתו כי הדוח לא הומצא לידיו.

בית המשפט העליון התייחס לנושא זה בעניין כוכבי הנ"ל וקבע כי אף דוח שנשלח לבית הוריה של המבקשת, אשר לא התגוררה עימם זמן רב, נחשב כהמצאה כדין, שכן המבקשת לא דאגה לעדכון כתובתה ולא דאגה לנקיטה באמצעים שיבטיחו קבלת הדוח. באופן דומה נדחתה בקשתו של רן עוז בעפ"ת 46423-03-12, לאחר שלא דאג לעדכון כתובת לאחר גירושיו והדוח התקבל בבית אשתו לשעבר.

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אין מנוס מדחיית הבקשה.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"ד, 26 ינואר 2014.