רקע

בפני מונחת תביעתה של גב' רויטל לביא, ילידת שנת 1975 (להלן: "התובעת") הטוענת שהייתה מעורבת בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

ביום 8.7.2013 עת נהגה התובעת ברכב מ.ר. 36-093-23 (להלן: "הרכב") ובזמן שעמדה ברמזור אדום- התנגש רכב אחר בחלקו האחורי של רכבה (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה נגד שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") בהיותה החברה המבטחת את הרכב בזמנים הרלוונטיים. בעקבות התאונה נגרמו לתובעת נזקי גוף כמפורט בכתב התביעה.

ד"ר משה לוינקופף מונה ביום 27.2.2014 ע"י כב' הרשמת הבכירה עידית קצבוי כמומחה בתחום האורתופדיה בתיק זה. ד"ר לוינקופף קבע כי התובעת סובלת מנכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 6.5% בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני לפי סעיף 37(7)א לתקנות המוסד לביטוח לאומי. מנכות זו, סבר המומחה, יש לנכות שליש בגין מצב קודם כך שלתובעת נותרה כתוצאה מהתאונה נכות צמיתה בשיעור 4.25%. ד"ר לוינקופף הגיש את חוות דעת ביום 1.9.2014 אך אף אחד מהצדדים לא שלח לו שאלות הבהרה וגם לא פעל בהתאם להחלטתי מיום 8.3.015 ולכן הוא לא זומן לעדות ולא נחקר על ידי מי מהצדדים, על חוות דעתו.

התביעה הגישה תחשיב נזק ביום 1.9.2014 ומנגד הגישה ההגנה תחשיב נזק ביום 21.11.2014. ביום 2.12.2014, לאחר עיון בתחשיבי נזק מטעם הצדדים הצעתי להם להגיע להסכם פשרה המבוסס על שקלול הסיכויים והסיכונים כפי שאלו השתקפו בעיני בית המשפט נכון לאותו שלב. משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר בינם לבין עצמם וגם לא היו מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

בדיון שהתקיים ביום 30.11.2015 העידה התובעת, הנתבעת לא הביאה עדים וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.

דיון והכרעה

סוגיית החבות

התובעת טענה כי נפגעה בתאונת דרכים מיום 8.7.2013 וכשהתגברו הכאבים פנתה לקבלת טיפול רפואי ביום 15.7.2013, כשבוע לאחר מועד התאונה.

ב"כ הנתבעת המלומד טען בסיכומיו (עמ' 13 שורות 1-8 לפרוטוקול מיום 30.11.2015) כי עולה חשש שכלל לא אירעה תאונת-דרכים כנטען על-ידי התובעת. בנוסף, ב"כ הנתבעת טען כי בשים לב לעובדה ולפיה התובעת המשיכה להגיע למקום עבודתה במשך שבוע לאחר התאונה עד לפנייתה לקבלת טיפול רפואי, ניתן לשער כי לא אירעה כלל התאונה הנטענת.

ב"כ התובעת המלומדת הגיבה לטענה זו בסיכומיה (עמ' 15 שורות 5-9) וטענה כי לא ניתן להתכחש לתאונה בשלב זה של ההליך המשפטי, כשהתיק כבר נמצא בשלב הסיכומים. יתירה מזו, ב"כ התובעת הפנתה לתחשיב הנזק שהוגש על ידי הנתבעת ביום 21.11.2014, שם בסעיף 2 ישנה הודאה בדבר התרחשות התאונה.

ב"כ הנתבעת השיב לטענות אלה (עמ' 15 שורות 21-23) וטען כי גם בכתב ההגנה (בסע' 4) הוכחשה התאונה וכי ההודאה בתחשיב הנזק הינה לשם משא-ומתן כנהוג בתחשיבי נזק ולצורכי פשרה בלבד ואינו פוגע בטענה כלשהי של הנתבעת.

לאחר שעברתי על מלוא החומר שבתיק, שמעתי את עדותה של התובעת וטענות הצדדים בעניין זה, סבורני ראשית, כי טיעוני ההגנה לעניין הכחשת החבות מתנגשים עם עקרון תום הלב שבניהול ההליך המשפטי, וטיעוני ב"כ התביעה בעניין זה מקובלים עלי. שנית, גם לגופו של עניין יש לקבוע כי התובעת הייתה מעורבת בתאונת-דרכים אשר גרמה לה לנזקי גוף כנטענים על ידה. עדותה של התובעת היתה קוהרנטית, מתאימה לחוות דעת המומחה ונשמעה אמינה בעיני.

כך היא הציגה את התרחשות התאונה (עמ' 4 שורות 1-9 לפרוטוקול מיום 30.11.2015):

"ש. זוכרת את התאונה?

ת. וודאי.

ש. ספרי מה קרה?

ת. נסעתי לעבוד, בדרך הביתה עמדתי ברמזור אדום לפני היה עוד רכב לא הייתי ראשונה הסתכלתי במראה ראיתי שהגיע רכב מאחור ושהוא לא רואה אותי, צפצפתי שמתי הרגל על הברקס הבנתי שהוא דוחף אותי קדימה והולך להיכנס בי, שמתי ברקס כדי למנוע תאונת שרשרת.

ש. יצאת מהרכב קיבלת פרטיו, שמו?

ת. כן.

ש. קיבלת שם, רשמת מס' הרכב, אולי צלמת משהו בפלאפון?

ת. אני לא מומחית בתאונות ,לקחתי מס' הטלפון, מס' רכב והשם שלו."

משלא העלתה ההגנה כל טענה משמעותית בדבר ניתוק הקשר הסיבתי שבין אירוע התאונה ובין הנזק הנטען ולאור ניסיונו של בית-המשפט במקרים כגון דא כאשר אופי התאונה משקף את אופי הפגיעה בתאונת דרכים, כשהדבר עולה גם מחוות דעת המומחה (ראו עמ' 2 לחוו"ד) אין לי אלא לקבוע כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מהתאונה הנ"ל.

משכך, אעבור לדון בשאלת הנזק.

הנכות

התובעת נבדקה כאמור, על ידי ד"ר לוינקופף אשר קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 6.5% ומנכות זו יש לנכות שליש בגין מצב קודם כך שדה פקטו לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 4.25% בגין תאונה מושא תיק זה.

ההגנה טענה כי המדובר בנכות מזערית כזו שנוספה על נכות שכבר הייתה קיימת לתובעת. לכן סבורה ההגנה כי יש להתייחס לנכות זו כרפואית בלבד וכי אין כל אינדיקציה לפגיעה בתפקודה של התובעת. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו (עמ' 13 שורות 24-26) כי שכרה של התובעת כלל לא נפגע ויתירה מזו – התובעת העידה כי מרוצים ממנה בעבודתה ואף זכתה בתואר של עובדת מצטיינת של השנה.

ב"כ התובעת טענה בסיכומיה (עמ' 11 שורות 29-30) כי התביעה לא טענה לירידה במשכורת התובעת אלא כי לתובעת נדרש כעת, לאחר התאונה, להשקיע מאמץ רב יותר בעבודה, על מנת שלא תהיינה השפעות להיקף משרתה או ירידה בשכר. טענת התביעה הינה כי אומנם לעת הזאת שכרה של התובעת לא נפגע אך עם זאת, הרי שמדובר באמא ל-3 ילדים והמאמץ אותו משקיעה בעבודתה (על מנת שלא ייפגע שכרה) בא על חשבון המטלות בביתה, ופוגעת באיכות חייה (עמ' 12 שורות 4-6).

בנוסף, טענה ב"כ התובעת (עמ' 15 שורות 12-16) כי נכותה של התובעת בשיעור של 4.25% הינה נכות בעלת משמעות תפקודית גבוהה מהרגיל שכן נכות זו מצטרפת לנכות קודמת שנקבעה לתובעת בגין תאונה קודמת. לכן, סבורה ב"כ התביעה כי לנכות זו, בשונה מנכות 4% "ראשונה", ישנה משמעות רחבה יותר מבחינה תפקודית. בנוסף, ב"כ התביעה הפנתה לפסק-דין ת.א. (ת"א) 31560-04-10 חלפון נ' אי איי ג'י, מיום 15.10.13 שם נקבע כי גם לנכות בשיעור 3% מגיע פיצוי מכיוון שלא ניתן לדעת "מה ילד יום" ומה יהיה מצבו העתידי של ניזוק וכיצד נכות זו תשפיע על מצבו ותפקודו.

לעניין הנכות הרפואית, הלכה פסוקה היא מלפנינו כי באין נימוקים כבדי משקל המורים לסטות מחוות דעתו של המומחה, דעתו משקפת אל נכון את מצב הדברים כפי שהיה ביום ביצוע הבדיקה (ראו: דברי הש' אור בע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993) בעמ' 174). משלא העלתה הנתבעת נימוקים המעמידים את דברי המומחה כמי שאינם יכולים לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון, מה גם שהמומחה לא נחקר על ממצאיו ומאחר שהתרשמתי ממקצועיותו של המומחה, לא מצאתי לסטות מקביעתו את שיעור הנכות שנקבעה.

במאמר מוסגר אציין שטענת ב"כ ההגנה לפיה בטעות ניתנה "החלטה מובנית" מיום 8/3/015 שכן זו החלטה הניתנת רק אם בית המשפט קובע את התיק להוכחות והיא לא מתאימה למצב בו עוד יש סיכוי שהצדדים יתפשרו ולכן נמנע ממנו לבקש מהמומחה התייחסות לתהיות שהעלה - מקוממת ולא נכונה.

ראשית, כל החלטה כזו יוצאת מתחת ידי ורק מתחת ידי. אין לי עוזר משפטי ולמתמחה לשכתי אין הרשאה ליתן החלטות ב"נט".

שנית, כפי שניתן להיווכח בקלות, החלקים מההחלטה "המובנית" המתייחסים לתיק בו נקבע מועד להוכחות נמחקו ואינם. רק מה שרלוונטי לתיק בשלב זה נותר בהחלטה ובכוונה תחילה.

שלישית, באם הוראת הפקדת שכר המומחה בבית המשפט לא היתה נראית לב"כ ההגנה, שכן הנתבעת היא חברת ביטוח, היה עליו לפנות בבר"ע מסודרת כנגד ההחלטה ולא לפעול בניגוד לה.

רביעית, באם התעוררו "תהיות" ו"תמיהות", ניתן היה כבר לפני זמן רב, לשלוח שאלות הבהרה למומחה בכדי שיבהיר תהיות אלו של ב"כ ההגנה.

אשר על כן, אני קובע כי הנכות הרפואית הצמיתה של התובעת תהא בשיעור של 4.25%.

לעניין הנכות התפקודית, מקובלנו כי המדד לחישוב הפסד שכרו של ניזוק נגזר ממגבלותיו התפקודיות שלהן קשר סיבתי עם הפגיעה, בהתאמה לדרישות התפקיד ומקור הכנסותיו. לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר ששקלתי את טענותיהם, ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת לעתיד תהא בגובה של 4.25%.

פיצוי על הפסדי השתכרות לעבר ופיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד

ב"כ התביעה המלומדת טענה כי לתובעת נגרמו הפסדי ימי עבודה ומבקשת לפצותה בסכום גלובאלי של 25,000 ₪.

ב"כ ההגנה המלומד טען טענה בעניין זה (עמ' 14 שורות 14-16) כי המדובר בנזק מיוחד אשר התביעה לא הוכיחה אותו כדין ולא צורף לתצהיר כל מסמך המעיד על ימי מחלה, ימי חופשה וכדומה. אשר על כן, ההגנה סבורה כי אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בחוות-דעתו של ד"ר לוינקופף אשר קבע תקופת אי כושר עבודה למשך 4-6 שבועות (פרק דיון ומסקנות מיום 1.9.2014) אני מוצא כי אין "להעניש" את התובעת בגין התנהלותה לאחר התאונה, אשר על אף כאביה וחוסר הנוחות דאגה לשמור על מעמדה כעובדת חרוצה ומוערכת במקום עבודתה (בשל כך גם זכתה בתואר עובדת מצטיינת).

בנסיבות אלו יש מקום לפיצוי גלובלי בסכום סביר והוגן של 8,000 ₪ בגין ראש נזק זה לעבר.

לעניין העתיד, על אף שלא נראית פגיעה בשכרה או ביציבות מקום עבודתה של התובעת כיום, אין לדעת מה ילד יום ומה יהיה עתידה התעסוקתי של התובעת, בהתחשב בגילה ובאופק התעסוקתי שעדיין פתוח לשינויים, אני סבור שיש להעריך את הנזק בגין ראש נזק זה בצורה אקטוארית מלאה (שהיא "דרך המלך" המועדפת, וראה לעניין זה מה שנפסק בע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ''ד מג(3) 875), לפי הנכות שנקבעה לעיל ושכרה הממוצע בתקופה האחרונה עד לגיל יצאה לפנסיה.

משכך הנני פוסק בגין ראש נזק זה סכום משוערך ומעוגל בסך 140,000 ₪.

עזרת הזולת

התביעה טענה כי מאמציה של התובעת לשמור על רמת שכרה כך שלא תיגרמנה ירידות בשכר, בהיותה מפרנסת יחידה, גוררים השלכות בדבר תפקודה בביתה ועל כן סבורה התביעה כי התובעת נזקקת לעזרת צד ג'. התביעה דרשה סכום של 25,000 לעתיד וסכום של 7,000 ₪ לעבר – עת עזרו לה בני משפחתה בתקופה שלאחר התאונה (סע' 5 לתחשיבי הנזק).

ההגנה טענה בעניין זה (עמ' 14 שורות 11-12) כי אין לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה משלא הוכח כל נזק ובנוסף, הרי התובעת עבדה בשבוע שלאחר התאונה ובסך הכל מדובר ב -6 ימי מחלה- שעליהם לא הוגש שום אישור בדבר לקיחתם.

ראש נזק זה הוא ראש נזק ממוני אשר התובע את קיומו נדרש להוכיחו בראיות והוכחות מפורטות, על מנת לבססו, וככלל בית המשפט לא יסתפק בהשערות ואומדנות כתחליף להוכחתו, (ראו ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, בעמ' 580).

משלא הציגה התובעת ראיה מהימנה להיזקקות עזרה החורגת מסיוע מקובל בין בני משפחה, ולא שוכנעתי בדבר נחיצות עזרה בשכר והיקפה, אני קובע כי אין לפסוק כל פיצוי בגין ראש נזק זה, הן לעבר והן לעתיד.

הוצאות טיפולים ונסיעות

התביעה טענה כי יש להעריך את הוצאות בגין ראש נזק זה בסכומים של 5,000 ₪ לעבר וכן 15,000 ₪ לעתיד (סע' 4 לתחשיב הנזק).

מנגד, ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו (עמ' 14 שורה 9) כי בהיעדר קבלות או כל ראיה אחרת המצביעה אל נזק שכזה- אין לתן פיצוי בגין ראש נזק זה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים סבורני כי אומנם התובעת לא השכילה לשמור קבלות שכאלה, אך בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה לתובעת סביר בעיניי כי הוצאו הוצאות שלא נשמרו קבלות עבורן. אינני סבור כי דין דרישת התביעה בגין ראש נזק זה להיכשל רק בגין כך שלא השכילה התובעת לשמור את קבלותיה הן עבור הביקורים הרפואיים, ועבור הנסיעות אליהם (ראו עא 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 281, בעמ' 284), על כן אני פוסק לתובעת בגין ראש נזק זה פיצוי גלובאלי בסך 1,000 ₪.

נזק לא ממוני

לאור גילה של התובעת ואחוזי הנכות הרפואיים שנקבעו, ולאחר ששוכנעתי מעדותה שהפגיעה היא אמיתית ולא "דבר של מה בכך", הנני רואה לנכון להפעיל את סמכותי לפי תקנה 2ב לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (נזק שאינו נזק ממון) ולקבוע שהנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 15,000 ₪ מעוגל ומשוערך להיום.

ניכויי מל"ל

ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו (עמ' 14 שורות 9-10) כי התובעת כלל לא טרחה לפנות למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל), על אף שעל פניו נראה שהמדובר בתאונת עבודה. משכך מן הראוי לדידו לנכות "ניכוי רעיוני" בהתאם לתגמולים שיכלה לקבל מהמל"ל ולא קיבלה, תוך הפרת עקרון חובת הקטנת הנזק שחל על ניזוקים.

ב"כ התובעת טענה בעניין זה (עמ' 15 שורה 17) כי בנכות כזו אין טעם לפנות למל"ל וממילא נכות זו לא תגרום נזק לנתבעת כיוון שאין חשש שהנתבעת תצטרך לשלם את תביעת השיבוב של המל"ל.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעניין זה, סבורני כי דין טענת הנתבעת להידחות. במקרים כגון דא- נטל השכנוע בדבר מהות הניכוי ושיעורו מוטל על ההגנה. הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה על מנת שתוכיח את הניכוי הרעיוני הנדרש. לא הוגשה כל חוות-דעת אקטוארית ולא הוצגה כל ראיה התומכת בכל סכום לניכוי רעיוני כאמור.

משכך יש לקבל את טענת התביעה ולפיה, גם אם התובעת היתה פונה למל"ל, לא היתה מקבלת דבר.

שכ"ט והוצאות משפט

בנוסף לסכומים דלעיל תשלם הנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15.4%.

ניתן היום, ל' כסלו תשע"ו, 12 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.