ראשיתה של התובענה שלפניי בבקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב אשר הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בתיק שבכותרת, בהתאם להוראות סעיף 81א1(2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967.

בהתאמה, מדובר בתובענה לתשלום "סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק", ובה דרישה לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 3,643 ₪ בגין חיובי אגרת רשות השידור בהתאם לחוק רשות השידור, התשכ"ה – 1965 ותקנותיו. התובענה הוגשה בליווי מסמך המכונה "פרטי אזרח", המכיל פרטים מלאים של הנתבעת, מען על פי הרישומים (מען אחרון – ערערה), מועד היווצרות החיוב (2007), מועד הדיווח שנערך על ידי סוקר, מועד תשלום שנעשה (ב-2004) וכיוב'. בנוסף מופיע בטופס זה פירוט של חיובים ביחס לתקופה שמשנת 2012 ועד לשנת 2013. כמו כן צורף לכתב התביעה אישור מטעם מנהלת סניף באגף הגביה של התובעת ביחס לנכונות יתרת החוב הנתבעת.

הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע התובענה ובמסגרת תצהירה טענה כי היא איננה מחזיקה במקלט טלויזיה מטעמי דת, כי כתב התביעה אינו מפורט ולא ברור ממנו ממה נובע החוב וביחס לאיזו תקופה וכי על כן היא שומרת לעצמה את הזכות לצרף תצהיר נוסף לאחר פירוט החוב הנתבע.

נוכח טענת העדר ההחזקה ניתנה למבקשת הרשות להתגונן ללא צורך בדיון במעמד הצדדים בבקשתה, והצדדים הגישו כתבי טענות בסדר דין מהיר, כאשר התובעת מצרפת לתביעתה טופס פרטי אזרח המכיל את מלוא החיובים שנצברו על שמה של הנתבעת, ואשר מפרטים את אופן חישוב החוב הנתבע כאן ומלוא השנים שבגינן נצבר החוב (2007-1012), דו"ח נתוני מקלט ודו"ח הודעות מצב. הנתבעת הסתפקה בצירוף רשימת מסמכים.

במעמד הישיבה המקדמית שהתקיימה כאן ביום 8/9/14 נחקרה הנתבעת על ידי ביהמ"ש על מנת לנסות ולהבין את הטענות לעומקן. במהלך חקירה זו הצהירה הנתבעת כי היא גרושה מאז 2002, מתגוררת בשכירות ביחד עם בנה הקטין מזה שנתיים בדירה המצויה באום אל פאחם, וקודם לכן התגוררה עם הוריה, באותו בנין אך עם כניסה נפרדת. עוד העידה כי לא החזיקה מקלט מאז גרושיה וכי לפני גירושיה החזיקו היא ובעלה במקלט אך זה נותר בידיו. הנתבעת טענה עוד כי לא רכשה מקלט ולא קיבלה מקלט בעת מגוריה בבית הוריה, וכי גם בדירה השכורה אין מקלט.

בעקבות הפרטים האמורים ולאחר שביקשה הנתבעת כי ייערך ביקור סוקר בביתה לאימות טענותיה הוסכם בין הצדדים כי ביקור כאמור אמנם ייערך.

הנתבעת הוסיפה אז והבהירה כי הבית בו היא מתגוררת נמצא ליד בנק ערבי ישראלי באום אל פאחם, סמוך למשרד בא כוחה, הסבירה כי היא עובדת בעבודה מפוצלת, וכי היא זמינה בטלפון הנייד שמסרה ומתניידת באמצעות רכבה.

בשים לב לפרטים אלו נקבע כי ביקור של סוקר ייערך בביתה של הנתבעת לבחינת טענתה כי אינה מחזיקה במקלט. כן נקבע שם כי הסוקר רשאי לערוך ביקור פתע בביתה ואם לא תמצא בביתה – רשאי לערוך ביקור חוזר באותו יום או במועד אחר בהתאם ללוח הזמנים שמסרה בדיון. כן נקבע כי הסוקר רשאי ליצור עימה קשר טלפוני לקביעת שעה מדויקת לביקור אם ימצא לנכון. לבסוף הובהר כי על הנתבעת לשתף פעולה עם הסוקר.

ניסיון לביקור כאמור אמנם נערך, אך ביקור בפועל לא נעשה.

מדו"ח סוקר שהוגש לעיוני עלה כי הסוקר יצר קשר טלפוני עם הנתבעת ובשיחה זו הודיעה הנתבעת כי היא נשואה, מתגוררת בשכונת עין אברהים בבית בעלה, וכי על הסוקר ליצור קשר טלפוני עם בעלה לתיאום הביקור על פי הפרטים שמסרה בידיו.

יצויין כי על עובדות אלו אין למעשה חולק.

הסוקר טוען כי בנוסף מסרה הנתבעת כי היא ובעלה מחזיקים במקלט בביתם, וכי עליו לנסות לתאם ביקור עם בעלה לשם בחינת המקלט. לשיטתו, ניסה ליצור קשר עם הבעל על פי הפרטים שנמסרו לו ומשניסיון זה לא צלח דיווח לתובעת את ממצאיו, והתובעת קבעה כי אין צורך לנסות ולבצע ביקור נוסף, נוכח הסתירות שבין הפרטים שמסרה הנתבעת בדיון לאלו שנמסרו על ידה לסוקר, והיא עתרה ליתן פס"ד על פי ממצאים אלו.

הנתבעת גרסה מנגד כי אמנם נישאה פעם נוספת, אך זאת כשבוע לאחר הדיון כאן. לשיטתה חתמה על הסכם נישואין ביום 12/9/14 ועברה לגור בבית בעלה כשבוע לאחר מכן. עוד טענה כי הסבירה את הדברים לסוקר בשיחה הטלפונית והפנתה אותו לבעלה הואיל והיתה מצויה אותה שעה בעבודה בנצרת. לשיטתה, לא מסרה כי בידיה מקלט שכן היא עדיין אינה מחזיקה במקלט בביתה וגם בעלה הנוכחי שומר מצוות ומנהל אורח חיים דתי.

משנראה היה כי בין הצדדים מחלוקת עובדתית אף בנוגע ליישום ההסכמה הדיונית, מצאתי לנכון לקבוע את התיק לדיון הוכחות.

במהלך הדיון שנערך לפניי נחקרו הסוקר והנתבעת. לאחר ששמעתי את חקירותיהם מצאתי לנכון לקבל את התביעה ואבהיר –

ראשית אציין כי התרשמתי כי לא ניתן לסמוך על עדות הנתבעת. כך, טענה במהלך הישיבה המקדמית כי במהלך נישואיה הראשונים החזיקו היא ובעלה הראשון במקלט טלויזיה ואולם לאחר הנישואין נותר המקלט בידי בעלה. לעומת זאת בישיבת ההוכחות טענה כי גם בעת נישואיה הראשונים לא החזיקה מקלט כאמור.

סתירה עובדתית זו מחזקת את תחושתי כי לא ניתן לסמוך על דברי הנתבעת, כשם שבחרה להסתיר מעיני ביהמ"ש את העובדה שהיא עתידה להינשא.

כאמור חוזה הנישואין נחתם בתוך ימים ספורים ממועד הישיבה המקדמית כאן, ישיבה במסגרתה הוסכם כי ביקור הסוקר ייערך בתוך 90 ימים במען שמסרה הנתבעת. הנתבעת גם בחרה שלא לציין במועד הישיבה המקדמית את העובדה שהסכם השכירות למעשה פג. בתצהיר התשובה שהגישה הנתבעת כאמור מסרה זו כי אמורה היתה להמשיך ולהתגורר בנכס בשכירות, לאחר שהסכם השכירות שהציגה מלמד על כך שתקופת השכירות פגה כבר ביום 1/9/14 (כשבוע טרם הדיון כאן), בהתאם לאופציה הכלולה בהסכם אך משאמורה היתה להינשא ביקשה מבעל הדירה את האפשרות לגור בדירה למשך שבועיים נוספים ללא תשלום וזה הסכים. לאחר מכן העידה כי נישאה ביום 12/9/14 ורק כשבוע לאחר מכן עברה להתגורר בבית בעלה, קרי כשלושה שבועות לאחר תום תקופת השכירות, בהתאמה, המשכה והעידה כי למעשה היה זה בעל הדירה שאיחר בהצגת הסכם חדש לחתימתה עד אשר חתמה כבר על הסכם נישואין ולא היתה מעוניינת בהמשך השכירות, וזאת ככל הנראה כדי להבהיר מדוע ידעה לבקש ארכה של שבועיים מבעל הדירה (שהפכה לשלושה שבועות בחשבון פשוט), ולא ידעה לציין כאן בישיבה המקדמית כי היא עתידה לעזוב את המושכר, ישיבה שהתקיימה לאחר סיום תקופת השכירות המוסכמת.

זאת ועוד – בעדותה במהלך ישיבת ההוכחות טענה כי הכירה את בעלה כשבועיים לפני החתימה על חוזה הנישואין, אחר כך טענה כי כל העניין היה שבועיים בלבד עד שעברה לגור איתו ובהמשך ניסה בא כוחה להוסיף בסיכומיו, ולטעון כי מרגע שחותמים על חוזה הנישואין ועד שעוברים לגור ביחד עובר זמן נוסף.

בסה"כ ניכר כי זו משנה את עדותה בהתאם לצרכי הדיון וכי לא ניתן לחלץ מפיה מדוע ביום 8/9/14, כאשר התייצבה כאן לדיון ונחקרה בסוגיה במטרה להגיע להסכמות בדבר תיאום ביקור נוסף בביתה לפי בקשתה, מסרה פרטים חלקיים שאינם מלאים, אינם מדויקים, וממילא עמדו לפני שינוי מהותי בתוך 90 הימים שנקצבו לביצוע הביקור, והכל - מבלי לציין ולו בחצי מילה כי קיים סיכוי שאינו מבוטל לכך שבתוך התקופה האמורה תעזוב את המושכר, תשנה מצבה המשפחתי, ותעבור לגור עם אחר.

סבורתני כי הסתרת המידע הנחוץ כאמור ביחד עם אי הנוחות המורגשת בעדותה בנוגע לפרטים המדויקים, המועדים הנכונים וההשתלשלות המלאה של הדברים, ואופן מסירת העדות כאן יש בהם כדי ללמד על נסיון להסתיר מידע נוסף מעיניו של ביהמ"ש, וכי לא ניתן לסמוך על דבריה.

אשר לתשלום שבוצע בשנת 2004, ולאחר גירושיה של הנתבעת, טענה הנתבעת כי מדובר בתשלום שבוצע בשוגג על ידי דודה – נאיף, אשר שמו דומה לשמה. יחד עם זאת לא טענה הנתבעת כי שלחה הודעה לתובעת לצורך תיקון הטעות, תיקון הרישומים ושינוי התיעוד, ככל שיש ממש בטענה, ולא הוכיחה כי אכן בוצע התשלום על ידי הדוד, כנטען. ראוי לציין בעניין זה כי טענה זו הועלתה על ידי הנתבעת רק בתום הישיבה המקדמית מפי בא כוחה ולא נזכרה בתצהירה התומך בהתנגדות, אף שעובדת התשלום מצוינת בטופס פרטי האזרח אשר צורף לכתב התביעה (המקורי), ואולם משנחקרה בעניין זה במסגרת ישיבת ההוכחות ראיתי לנכון להתייחס אף דברים אלו, על אף הסתייגות ב"כ התובעת מהרחבת החזית בתום הישיבה המקדמית.

זאת ועוד - הנתבעת לא הביאה את דודה, נאיף, לעדות כאן, לשם תמיכה בגרסתה, וכן לא הביאה לעדות את גרושה – מי שלכאורה המשיך להחזיק במקלט לאחר הגירושין, את בעלה הנוכחי, להוכחת דרך ההיכרות, משכה, ומועד המעבר לדירתו, וכן בנוגע להימצאותו או אי הימצאותו של מקלט בביתם הנוכחי, ואף לא את הוריה, מי שלכאורה יכולים להעיד האם החזיקה במקלט בביתה אם לאו בתקופה בה היתה גרושה. בכל אלו עומדת לחובתה החזקה לפי לו הובאו העדים הנזכרים לעדות כאן – היתה עדות כל אחד מהם עומדת לחובתה דווקא.

מששולמה אם כן אגרת הרשות על ידי הנתבעת או מי מטעמה בשנת 2004, ומשאין אדם לוקח על עצמו חיובים מקום שאינו מחויב בהם – רואים את הנתבעת כמי שמודה כי בשנת 2004, באין ראיה לסתור מטעמה – החזיקה במקלט כאמור. הואיל ולשיטת הנתבעת התגרשה בשנת 2002, הרי שתשלום זה חזקה כי נועד להסדיר חיוב שחל על הנתבעת כדין לאחר גירושיה, ומכאן שרואים בה כמי שמודה כי החזיקה במקלט טלוויזיה לאחר גירושיה האמורים.

בהתאמה, חלה על הנתבעת, כמי שהודתה בהחזקת מקלט, החובה להודיע על חדילה מהחזקה אם אמנם חדלה כאמור, והנטל להראות כי הודיעה או כי חדלה מוטל עליה בהתאם להוראות התקנות, אלא שזו לא זו בלבד שלא הודיעה כאמור, אלא שלשיטתה קיבלה דרישות תשלום ובחרה להתעלם מהן לאחר המועד האמור מבלי לשלוח כל הודעה לרשות ומבלי להסדיר חיוביה.

משפעלה הנתבעת כאמור, ומשלא הרימה את הנטל להוכיח כי חדלה מהחזקת מקלט בשלב כלשהו, וכאמור מצאתי כי גרסתה העובדתית אינה ראויה לאמון ביהמ"ש כאן – אני רואה לנכון לקבוע כי זו החזיקה במקלט טלוויזיה בתקופה נשוא התובענה ובהתאמה חלה עליה חובת תשלום ויש לקבל את התביעה.

מעבר לצורך אציין כי הסוקר אשר נחקר אף הוא לפניי הותיר רושם מהימן על ביהמ"ש, עדותו נמצאה בעיניי הגיונית, עקבית וסדורה, ובנוסף התרשמתי מכנות טענותיו בנוגע לכך שאינו יכול להעיד, אלא על עובדות המצויות בידיעתו האישית, ומכך שלא ניסה להציג עצמו כמי שבקיא בלמעלה מאשר השיחה שערך עם הנתבעת, נסיון ההתקשרות עם בעלה וההוראות שקיבל מאת התובעת בלבד.

לא אסיים מבלי להבהיר כי הנתבעת טענה שהתובעת לא הוכיחה את טענותיה העובדתיות המפורטות בנספחי כתב התביעה ואף לא הראתה כי אופן ביצוע התיעוד על ידה ושמירתו במערכותיה יש בהם כדי ללמד כי מדובר ברשומות מוסדיות שלהן ערך ראייתי, אשר בגינו יש לראות בהן תחליף ראוי לכלל הראיה הטובה ביותר בכל הנוגע למידע המתועד בהם. יחד עם זאת, המידע עליו מסתמכת התובעת כאן והנגזר מאותם מסמכים כאמור אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים כאן, שהרי אין חולק כי הנתבעת היתה גרושה, כרשום שם, אין מחלוקת כי קיבלה מכתבי דרישה לתשלום עליהם לא השיבה, כי בוצע תשלום בשובר על שמה של הנתבעת בשנת 2004, וכי לא שילמה את דמי האגרה בשנים הרלוונטיות לתביעה שלפניי.

משאין מחלוקת בנוגע לעובדות המנויות במסמכים האמורים, הרי ממילא אין התובעת נדרשת להוכיחן.

ועוד – טענה הנתבעת כי נספחי בקשת הביצוע אינם מעידים על אופן חישוב החוב ועל מלוא שיעורו, וכי הדבר הביא לכך שמזו נגרעה היכולת להתמודד עם הטענות ולהתגונן כנגדן, ואולם מעבר לצורך יובהר כי מלוא פירוט אופן היווצרות החוב ותקופתו צורף להתאמת כתב התביעה לסדר דין מהיר כאן, וממילא אין התובעת נדרשת לצרף לבקשת הביצוע ראשית ראיה בכתב להוכחת תביעתה, ודי שצירפה אישור מנהלת סניף באגף הגביה כדי לעמוד בתנאים להגשת התובענה בדרך בה הוגשה. מעבר לכך צירפה התובעת את טופס "פרטי האזרח" המכיל הערות אף לעניין התשלום שבוצע מטעם הנתבעת, ונראה כי די בכל אלו כדי להעמיד את הנתבעת על מלוא טענות התובעת כלפיה. בהתאמה, לא מצאתי כי מן הנתבעת נגרעה זכות כלשהי בהכנת הגנתה.

מכל האמור – אני מקבלת את התביעה, מורה על חידוש ההליכים בתיק ההוצאה לפועל ומורה על חיוב הנתבעת בהוצאות התובעת בגין ההליך כאן בסך של 4,000 ₪, אשר יתווספו לחוב בתיק ההוצאה לפועל.

המזכירות תעביר העתק מפסה"ד לצדדים, ואלו יעבירו עותק ללשכת ההוצאה לפועל.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ה, 31 מאי 2015, בהעדר הצדדים.