1. התובעת עותרת לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין המאשר לפי הנטען את הסכם הפשרה שניתן בערעור שנשמע בבית משפט זה בתיק עמ"ש 20964-03-12 ביום 4.12.2013 (להלן: "הערעור"). פסק הדין בערעור דחה את ערעור התובעת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא בתיק תמ"ש 12532-02-10 מיום 29.1.2012 שהורה, בין היתר, על פינוי התובעת בתנאים שנקבעו מדירת אמו המנוחה של הנתבע. בכותרת התביעה צוין שהנתבעת היא בינה עדר ז"ל על ידי בנה ויורשה יהודה עדר. אציין כבר עתה כי באשר לא ניתן לתבוע מנוח, אניח כי יהודה עדר יבדל"א הוא הנתבע וכך הוא יכונה בפסק הדין, תוך תיקון טכני של הנדרש בעניין זה. התובעת מבקשת בנוסף שבית המשפט יורה על החזרת הערעור אשר נדחה לרשימת הערעורים הנדונים בפני ערכאת הערעור, בכפוף להפקדת העירבון.

העובדות בתמצית

2. התובעת והנתבע (להלן: "בני הזוג") היו נשואים במשך 20 שנים, מיום 16.4.1988 ועד ליום 20.1.2010. התובעת היא כלתה של גב' עדר ז"ל. לצדדים שתי בנות.

3. על פי הממצאים שנקבעו בפסקי הדין אשר ניתנו בעבר בעניינם של הצדדים, גב' עדר ז"ל הייתה הבעלים של מחצית הדירה המצויה ברח' רמז 22/24 בנתניה (להלן: "הדירה"). המחצית השנייה של הדירה רשומה על שם בעלה המנוח של גב' עדר ז"ל. נכון ליום 29.1.2012 טרם ניתן צו קיום צוואה על שמו, אולם על פי צוואתו האחרונה הועברו הזכויות הרשומות על שמו לגב' עדר ז"ל, ולאחר פטירתה, נקבע שהדירה תועבר לבנם- הנתבע.

פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה

4. התובעת הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא בתיק תמ"ש 1440/05, בה עתרה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על בעלותה במחצית מהזכויות בדירה.

5. בפסק הדין אשר ניתן על ידי כב' השופטת קראוס ביום 10.5.2009 נדחתה טענת התובעת בדבר בעלותה בזכויות בדירה (להלן: "פסק הדין הראשון"). בפסק הדין הראשון נקבע, בין היתר, כי הצדדים עדיין מתגוררים יחדיו בדירה וכי לתובעת זכות מגורים בה:

"הצדדים עודם מתגוררים יחדיו בדירה ואני קובעת שלתובעת זכות מגורים בדירה וזאת מכוח עקרון הציפיות וההסתמכות לאורך 20 שנות נישואין ואי רכישת מדור אחר ואין לפנותה מהדירה, אלא בהסכמתה".

6. ביום 20.1.2010, כ-8 חודשים לאחר מתן פסק הדין הראשון, התגרשו הצדדים.

ביום 7.2.2010 הגישה גב' עדר ז"ל, במסגרת תמ"ש 12532-02-10, תביעה לפינוי התובעת מהדירה. הליך זה אף הוא נדון בפני כב' השופטת קראוס.

8. גב' עדר ז"ל טענה בתביעתה זו שבני הזוג אינם מתגוררים עוד ביחד ואף התגרשו. לפיכך אין כל הצדקה לשלול ממנה את זכותה הקניינית בדירה. התובעת לעומת זאת טענה כי זכות המגורים ניתנה לה על פי פסק הדין בשל כך שהיא התגוררה בדירה משך 20 שנה ומתוך עקרון ההסתמכות, ולא מהטעם שהצדדים גרים או אינם גרים עוד ביחד.

9. בפסק דין מיום 29.1.2012 קבלה כב' השופטת קראוס את תביעתה של גב' עדר ז"ל, ובנוסף קבעה כי גב' עדר ז"ל תעביר לידי התובעת 20,000 דולר כנגד פינוייה מהדירה (להלן: "פסק הדין השני"):

"זכות המגורים אשר קבעתי לנתבעת בדירה, ניתנה על סמך העובדה שאותה העת הנתבעת ובנה של התובעת טרם התגרשו ואף התגוררו יחדיו. כמו-כן, זכות המגורים אשר קבעתי לנתבעת ניתנה לזמן מוגבל – עד אשר יימצא הסכום שהתובעת תהא מוכנה לשלם לנתבעת כנגד פינוייה מהדירה.

...

אני מקבלת את התביעה.

התובעת תעביר לידי הנתבעת סך בשקלים של 20,000$. הנתבעת תפנה את הדירה בתוך 30 יום מהפקדת הכסף אצל ב"כ הנתבעת".

הערעור

10. על פסק הדין השני, אשר הורה על פינוי התובעת מהדירה, הגישה התובעת ערעור אשר נדון ביום 4.12.2013 בתיק עמ"ש 20964-03-12 בפני הרכב שופטים בבית משפט זה.

11. על פי החלטת בית המשפט מיום 25.3.2012, התובעת נדרשה להפקיד עירבון בסך 15,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבע בערעור. התובעת הפקידה את העירבון בהתאם.

12. במהלך הדיון בערעור הסכימו הצדדים לפנות להליך של גישור, ובהחלטה מיום 12.2.2013 נעתר בית המשפט לבקשת התובעת והורה על החזרת העירבון.

13. לאחר שהליך הגישור לא צלח, נקבע בהחלטת בית המשפט מיום 29.7.2013 כי הערעור יישמע ביום 4.12.2013. ביום 18.11.2013 קבע בית המשפט כי תנאי לקיומו של הדיון יהיה הפקדת סכום העירבון עד ליום 28.11.2013.

14. התובעת לא הפקידה את סכום העירבון עד ליום 28.11.2013, ואף לא עד למועד הדיון ביום 4.12.2013. התובעת אף לא הגישה כל בקשה בעניין העירבון או בעניין הדיון.

15. במהלך הדיון בערעור, ולאחר שמיעת טענות התובעת, ניתנה החלטת בית המשפט הדוחה את בקשות התובעת להפקדת סכום העירבון באיחור ולדחיית מועד הדיון:

"המערערת הפקידה עירבון בשלב קודם, וקיבלה אותו חזרה.

עפ"י החלטתנו היה עליה לשוב ולהפקיד את העירבון לקראת הדיון היום, והיא לא עשתה כן, ואף לא הגישה בקשה לדחיית מועד הדיון או כל בקשה אחרת בעניין העירבון.

בנסיבות אלו, בקשת ב"כ המערערת נדחית".

16. בתום הדיון, דחה בית המשפט את הערעור, וזאת בכפוף לכך שפסק הדין השני תוקן באופן שמחייב את הנתבע לשלם לתובעת 50,000 דולר, במקום 20,000 דולר. כמו כן, נקבע כי הדירה תפונה עד ליום 4.5.2014, וכי הערת האזהרה שנרשמה על הדירה לטובת התובעת תימחק. בית המשפט נתן תוקף להסכמת הצדדים לעניין מסירת הדירה כשהיא נקייה מחובות.

עיקר טענות התובעת

17. התובעת טוענת כי בהגיעה לדיון בערעור התכוונה לנהל את ההליך עד תומו, על סמך טענות טובות שהיו לה כנגד פסק הדין השני, אך הוטעתה וסברה על יסוד ההטעיה שהתוצאה היחידה שיכולה להיגרם עקב אי הפקדת העירבון על ידה היא דחיית הערעור, ולכן הפשרה שהוצעה לה היוותה מוצא יחיד עקב ה"מחדל" שבאי הפקדת העירבון.

18. התובעת טוענת כי אין ספק שלו הייתה מפקידה את העירבון במועד, היה הדיון מתקיים לגופו והערעור היה נשמע.

19. אי הפקדת העירבון לא היה מחדל של התובעת בלבד, ובנסיבות אלה, לא נדרש סעד קיצוני של דחיית התביעה. מוטב היה לו בית המשפט, כדי למנוע תקלה אפשרית, היה מבהיר בהחלטותיו אשר קדמו להחלטה מיום 18.11.2013, כי על התובעת להפקיד בשנית את העירבון שהוחזר לה.

20. ההחלטה על הפקדת העירבון ניתנה רק ימים ספורים לפני קיומו של הדיון שנקבע כמה חודשים קודם לכן, ונודעה לתובעת כמה ימים אחר כך, סמוך מאוד למועד הדיון, ולא התאפשר לה להיערך להפקדת העירבון או לבקש כל בקשה שהיא רשאית להגיש בעניין זה כגון בקשה לביטול העירבון, להפחתתו או להפקדת ערובה אחרת תחתיו.

21. התובעת טוענת כי מעדותה, אשר נתמכה בעדות עורכת דינה, עולה כי התובעת עצמה ידעה על ההחלטה שחייבה אותה להפקיד את העירבון רק מספר ימים לאחר מתן ההחלטה, ורק כיום אחד לפני המועד האחרון שנקבע לביצוע ההפקדה. יכולותיה הכלכליות לא אפשרו לה לגייס את הסכום הנכבד תוך השעות הספורות שנותרו לה לכך, מרגע שידעה על ההחלטה.

22. בנסיבות אלה, במיוחד כאשר עסקינן בבעלת דין שכבר הוכיחה את עצמה כאשר הפקידה כנדרש את העירבון בראשונה, וכאשר הוקצב לתובעת זמן מועט להפקדתו החוזרת, ראוי היה שבית המשפט לא ינהג בחומרה המרבית עם התובעת ויימנע מלנקוט באמצעי הקיצוני ביותר האפשרי וייתן לה את יומה בבית המשפט על ידי מתן החלטה פחות קיצונית מדחיית הערעור, ומתן הזדמנות לרפא את כל המחדלים בתיק, תוך דחיית מועד הדיון, ולו אף במחיר של חיוב התובעת בהוצאות, ככל שבית המשפט היה מוצא לנכון.

23. באת כוחה דאז של התובעת אף בקשה לנקוט באמצעי פחות קיצוני זה במהלכו של הדיון, ואף ביקשה להפקיד את העירבון אפילו בשעת הדיון, כדי שהערעור ישמע לגופו.

24. בית המשפט הסכים לקיים הפסקה על מנת לנסות ולהסדיר את הפקדת העירבון במקום. התובעת ניסתה לגייס את כספי העירבון בו במקום, ירדה למזכירות בית המשפט והצליחה בסופו של דבר לגייס את סכום העירבון באמצעות אביה, אלא שבעודה מתחילה בהליך הפקדת העירבון במזכירות, התקשרה אליה באת כוחה, וביקשה ממנה "לעזוב הכל" שכן יש להיכנס לאולם בדחיפות להמשך הדיון מכיוון שהוא עתיד להיות מוסר סופית מרשימת הערעורים הנדונים, בהעדר הפקדת העירבון במועד.

25. באת כוחה של התובעת הודיעה לה, כאשר שהתה במזכירות, כי ניהלה בעת ההפסקה משא ומתן עם בא כוח הנתבע והגיעה לידי פשרה עמו על תשלום סך של 50,000 דולר במקום הסך של 20,000 דולר, ובנוסף אמרה לה שהיא חייבת להיכנס לאולם וכי עליה להסכים לפשרה, אפילו אם היא מאולצת, שכן אם לא תושג הסכמה כאמור, יידחה הערעור בשל אי הפקדת עירבון בזמן, וכדברה של באת כוחה: "או הסכמה או שאין אפשרות לכלום". התובעת האמינה לבאת כוחה, כי הפשרה היא המפלט היחיד לאי הפקדת העירבון בזמן.

26. התובעת טוענת שאינה מבינה מדוע באת כוחה לא הייתה מעוניינת להמתין עד להשלמת הליך הפקדת העירבון שהיה פותח בפניה את האפשרות שערעורה יישמע לגופו, וראתה מול עיניה רק את הפשרה המוצעת כמוצא יחיד, על אף שזמן קודם לכן נאבקה באת כוחה ועמדה על רצונה בבירור הערעור. התובעת אינה מבינה מדוע באת כוחה מנעה את האפשרות להמשך ניהול הערעור.

27. התובעת טוענת כי דחיקתה לקבל את הפשרה שנולדה מאחורי גבה, מבלי שהייתה לה אפשרות לשקול אותה, בצלו של אותו חשש כבד מדחיית הערעור על אתר, גרמה לה להבין שאין מוצא והביאה לכך שהסכמתה לפשרה הייתה לא מרצונה הטוב והחופשי, אלא ההיפך מכך, הייתה מאולצת, ניתנה בתנאי לחץ וכפייה – ואין היא הסכמה מודעת.

28. לו ידעה התובעת שטרם ננעלו בפניה דלתות הערעור, לא הייתה מסכימה לפשרה המוצעת ועומדת על רצונה בבירור הערעור, שלשמו יגעה ושילמה סכומים מרובים שגייסה, על אף מצבה הכלכלי הרעוע. התובעת הגישה את הבקשה לביטול פסק הדין ביום 30.12.2013, כ-25 ימים לאחר דחיית הערעור, דבר המלמד על כך שמצאה לנכון להמשיך ולעמוד על כך שהערעור יישמע לגופו.

29. התובעת טוענת כי לא הבינה שאפשר לסיים את הדיון בדחיית הערעור בלבד, ללא שתסכים לפשרה. לטענתה לא ידעה שקיימת אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור ואז הערעור יידון לגופו של עניין.

30. דחיית הערעור מנוגדת להלכה הפסוקה, בה נקבע כי התכלית העיקרית של דחיית ערעור בשל אי הפקדת עירבון היא דחייתם של הליכים אשר נזנחו על ידי הצדדים (ע"א 2237/01 טיראן עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים, פ"ד נו(1) 865). התובעת טוענת כי לא הזניחה את ההליך, שכן העירבון כבר הופקד קודם והוחזר לתובעת והתובעת הייתה נחושה לעשות ככל שיידרש על מנת שערעורה, שבו האמינה, יישמע לגופו. ברע"א 9422/10 עו"ד אשרף חטיב נ' עלי אזברגה (14.03.2012, להלן: "עניין חטיב") נקבע שדחיית ערעור בשל אי הפקדת ערבון, שמשמעה "הכרעה שלא לגוף העניין", ומבלי לשמוע את הנימוק למחדל של אי הפקדת העירבון, הנה סנקציה חריפה מדי. בניגוד לעניין חטיב, בעניינה של התובעת התקיים דיון. מעניין חטיב ניתן ללמוד כי דחיית הערעור בנסיבות העובדתיות אשר פורטו לעיל, הנה סנקציה חריפה מדי ולא מדתית.

31. מעדות אחיו של הנתבע, עולה כי הסכם הפשרה לא היה בידיעתו של הנתבע ולא אושר על ידו, אלא רק על ידי אחיו אשר נכח במקומו בדיון בערעור.

32. סיכויי הערעור, לו אך היה נשמע לגופו, היו גבוהים. גם באת כוחה סברה כך והעידה על כך. הגם שבית המשפט קמא קבע בפסק הדין הראשון שהוא חלוט כי אין לתובעת זכות קניינית בדירה, הרי שנקבע בפסק הדין הראשון במפורש, כתחליף לזכות הקניינית, כי יש לתובעת זכות מגורים בדירה מכוח עקרון הצפיות וההסתמכות לאורך 20 שנות נישואים ואי רכישת מדור אחר, וכי אין לפנותה מהדירה אלא בהסכמתה.

33. התובעת טוענת שהסתירה בין פסק הדין השני, אשר הורה לפנות את התובעת מהדירה, לבין פסק הדין הראשון, החלוט, אשר הקנה לתובעת זכות מגורים לתקופה בלתי מוגבלת שתקבע על ידה, אמורה הייתה להיבחן על ידי ערכאת הערעור. התובעת סבורה כי ראוי היה שסתירה זו תתברר לגופה ולא תיוותר בעינה מחמת דחייה טכנית גרידא של הערעור.

34. בית המשפט קמא שגה בפסק הדין השני, בקובעו כי ניתן לפנות את התובעת מהדירה שלא בהסכמתה, וקבע שהיא מנצלת לרעה את זכות המגורים שנקבעה לטובתה בפסק דין חלוט של אותו מותב. בנוסף שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי המשך מגורי התובעת בדירה לא יביא סוף לסכסוך, וזאת מכיוון שהסכסוך הסתיים עם מתן פסק הדין הראשון, ואילו בית המשפט אפשר את פתיחת הסכסוך מחדש בפסק הדין השני אשר סתר את פסק הדין הראשון. בית המשפט קמא שגה כאשר קבע בפסק הדין השני כי זכות המגורים ניתנה לתובעת לזמן מוגבל, בניגוד לפסק הדין הראשון, וכאשר קבע שזכות המגורים של התובעת נקבעה על סמך העובדה שבאותה העת התובעת והנתבע טרם התגרשו. כן שגה בית המשפט קמא כאשר קבע שהקניית זכות מגורים בלתי מוגבלת טובה מזכות בעלות, ומכל מקום, קביעה זו אינה רלוונטית לפסק הדין הראשון שניתן לטובת התובעת כמפורט לעיל.

35. הצדק מחייב את ביטולו של הסכם הפשרה שבין התובעת לנתבע, כתוצאה מהיעדר השוויון המוחלט בין משאבי בני הזוג.

עיקר טענות הנתבע

36. הנתבע טוען כי לא מדובר בהסכם פשרה בין הצדדים. ההצעה להגדלת הסכום שישולם לתובעת ל-50,000 דולר הוצעה על ידי בית המשפט, ואיננה הסכם פשרה.

37. פסקי דין ניתנים לביטול מלא או חלקי על דרך של ערעור או על דרך של עיון חוזר. ההוראות בדבר ביטול פסק דין הוסדרו בתקנות 201 ו 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). לפי התקנות, אין הליך שמאפשר ביטול פסק דין שניתן לאחר דיון שהתקיים בנוכחות הצדדים. ההליך היחיד שעמד בפני התובעת אם חלקה על פסק הדין, הוא בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

38. עדותה של התובעת כי לא היה לה כסף להפקיד את סכום העירבון (עמוד 7 שורה 31 לפרוטוקול מיום 10.12.2014) סותרת את גרסת התובעת לפיה לא היה לה זמן מספיק להפקדת העירבון. טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה משלא נטענה על ידי התובעת לפני הגשת הסיכומים. באת כוח התובעת העידה שהתובעת "הבינה חד משמעית" את הצעת בית המשפט בעת הדיון.

39. ההפסקות שהיו במהלך הדיון לא נועדו כדי לפתור את סוגיית העירבון, שכן היה ברור שלא היה כל סיכוי שהתובעת תגייס תוך כמה דקות בלבד את הסכום הנדרש ותפקיד אותו בקופת בית המשפט.

40. על פי קביעת תקנות 427 ו-431 לתקנות, בית המשפט מחויב לדחות ערעור במצב בו לא הופקד עירבון.

41. התובעת לא הגישה בקשה להארכת המועד להפקדת העירבון, ועתה היא מבקשת לעקוף את פסק הדין אשר דחה את הערעור באמצעות הגשת התביעה, וזאת כתחליף להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. משכך, הפסיקה הנזכרת על ידי התובעת בסיכומיה כלל אינה רלוונטית.

42. לנתבע אין כל קשר למערכת היחסים שבין התובעת לבין באת כוחה. ככל שיש לתובעת טענות כנגד באת כוחה היא רשאית לפעול בהתאם. אין ממש בטענות התובעת לפגם פרוצדוראלי בייצוגו של הנתבע על ידי אחיו, שעה שהנתבע נפצע במסדרון בית המשפט ביום הדיון ונלקח לבית החולים.

43. אין משקל לסיכויי הערעור, אשר התובעת טוענת כי הם טובים, והנתבע חולק עליה, מכיוון שמותב זה אינו יושב כבית משפט לערעורים על פסק הדין בערעור.

דיון והכרעה

44. תוצאת הערעור נקבעה בהחלטת בית המשפט שלא להיעתר לבקשת התובעת להאריך את המועד שנקבע להפקדת העירבון ולדחות את הדיון.

תקנה 427 לתקנות דנה בחובת המערער לערוב לתשלום הוצאות המשיב וקובעת:

" המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה".

תקנה 431 לתקנות שכותרתה דחיית ערעור מהעדר ערובה קובעת:

"לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית המשפט או הרשם ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין".

45. מכאן כי על פי הוראות התקנות והחלטות בית המשפט, ובעקבות התנהגות התובעת שלא הפקידה את העירבון ולא ביקשה מבעוד מועד לדחות את הדיון, ערעור התובעת עמד לפני דחייה במעמד הדיון שהתקיים ביום 4.12.2013. בפסק דינו של בית המשפט בערעור הערעור אמנם נדחה. בית המשפט שיפר את מצב התובעת על פני פסק דין בית המשפט קמא והגדיל בהסכמת ב"כ הנתבע ואחיו, שפעלו מכוחו של הנתבע, את הסכום שבכפוף לתשלומו תפונה התובעת מהדירה בקובעו:

"הערעור נדחה. כפוף לכך שאנו מתקנים את סכום פסק הדין באופן שאנו מחייבים את המשיב לשלם למערערת סכום של 50,000 דולר, במקום הסכום של 20,000 דולר שנקבע בפסק הדין.

כל סכום ששולם על חשבון לאחר מתן פסק הדין יופחת.

הערת האזהרה שנרשמה על הנכס, גוש 8260, חלקה 197, לטובת המערערת, תימחק.

הדירה תפונה עד ליום 4.5.2014

אנו נותנים תוקף להסכמת הצדדים, לעניין מסירת הדירה כשהיא נקיה מחובות".

46. לאור התוצאה הבלתי נמנעת בדבר דחיית הערעור, שהיא פועל יוצא מדחיית בקשת התובעת להאריך את המועד להפקדת העירבון, למעשה לא נדרשה כלל הסכמת התובעת להגדלת הסכום שנקבע כתנאי לפינויה מהדירה אשר אך הטיבה עמה.

47. מעדות התובעת עולה שגם מנקודת מבטה ולתפיסתה אין מדובר בהסכם:

"ש. יש לך איזה מן הסכם שאת יכולה להראות לי, לביהמ"ש, שהגענו אליו?

ת. אני גם לא השתתפתי בשום הסכם" (פרוטוקול הדיון מיום 10.12.2014 בעמוד 4 שורות 12-13).

...

"ת. ... אח"כ בית משפט פנה לאחיו ושאל כמה הוא מוכן לשלם כדי לסגור את התיק, והוא הציע את הסכום..." (עמוד 4 שורות 18-19 לפרוטוקול מיום 10.12.2014).

48. הסכמת הנתבעת ניתנה לעניין מסירת הדירה כאשר היא נקייה מחובות (עמוד 9 שורות 25-27 לפרוטוקול מיום 4.12.2013). הסכמה זו נוגעת לאופן הביצוע של פינוי הדירה, ולא לעניין המהותי אשר בפסק הדין - עצם פינויה של התובעת מדירת המגורים.

49. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי אין מדובר בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, אלא בפסק דין הדוחה את הערעור, אשר הדרך לתקיפתו היא באמצעות הגשת ערעור לערכאה גבוהה יותר, ובנסיבות העניין בקשת רשות ערעור, ולא על דרך הגשת תביעה נפרדת לביטולו. טענות התובעת על פגם שנפל ברצונה להתקשר בהסכם אינן כלל רלוונטיות. טעם זה כשלעצמו מצדיק את דחיית התביעה.

50. למעלה מן הצורך, ואף אם אניח כי אמנם מדובר בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, ולא כך הוא, אז משעה שטענות התובעת מכוונות להליך השיפוטי שהתקיים – הרי שהדרך הדיונית לתקיפת פסק הדין במקרה כזה היא באמצעות ערעור, ובנסיבות העניין בר"ע לפני ערכאה גבוהה יותר, ולא בתביעה כפי שהוגשה.

51. בבע"מ 4820/12 פלוני נ' פלונית (19.07.2012, להלן: "עניין פלוני") נדונו אפשרויות התקיפה העומדות לבעל דין המבקש להשיג על הסכם פשרה שניתן לו תוקף בפסק דין:

"מושכלות ראשונים באשר להסכם פשרה שניתן לו תוקף בפסק דין, הם ש'ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין' (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 549 (ירושלים, 1995)): 'כל אחד מן היסודות הללו – היסוד ההסכמי והיסוד השיפוטי – שומר על תכונותיו, סגולותיו ודיניו שלו... כאשר טענתו של בעל-הדין מבוססת על פגם כלשהו בהסכם עצמו, כגון טעות, הטעיה, כפייה, או כאשר היא מבוססת על הפרת התחייבותו של בעל-הדין שכנגד על פי-ההסכם – הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק-הדין היא באמצעות תביעה נפרדת, עצמאית, המבוססת על אחת מן העילות שבדיני חוזים לביטולו של חוזה. לעומת-זאת, כאשר טענתו של בעל-הדין מכוונת נגד ההליך השיפוטי שהתקיים ואישורו של ההסכם בפסק-דין... הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק-הדין היא באמצעות ערעור לפני ערכאה גבוהה יותר' (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 329 (תל אביב, תשנ"א))".

52. טענות התובעת בעיקרן הן כי היה על ערכאת הערעור להאריך את המועד להפקדת העירבון ולא לדחות את הערעור. בעניין זה העידה התובעת:

"ש. את בעצם מבקשת מבימ"ש זה לבטל את ההחלטה של שלושה שופטים לדחות את הערעור שלך? זה מה שאת מבקשת?

ת. כן ולדון בערעור לגופו של עניין" (פרוטוקול הדיון בעמוד 4 שורות 23-25).

טענות אלה נוגעות ל"פן השיפוטי". משכך, תקיפתו של הפן השיפוטי אינה מושא לתביעה נפרדת אלא לערעור לפני ערכאה גבוהה יותר.

53. למעלה מן הצורך אציין שאין ממש גם בטענת התובעת כי מפאת קוצר הזמן לא עלה בידה להפקיד את העירבון במועד שנקבע בהחלטה. התובעת הצהירה בפני ערכאת הערעור שהסיבה לכך הייתה חוסר אפשרות לגייס את הסכום הנדרש:

"המערערת:

חשבתי שהגישור יצליח, וביקשתי לשחרר את העירבון.

לא היה לי כסף להפקיד את העירבון. זה סכום גבוה של 15,000 ₪ וקשה לגייס את הסכום" (עמוד 9 שורות 12-14 לפרוטוקול מיום 4.12.2013).

כך עולה גם מעדות התובעת בהליך שלפני, ומעדות באת כוח התובעת בערעור, עורכת הדין ענת לביא אזולאי:

"העדה משיבה לשאלת בית המשפט:

ש. מדוע לא הגשתם בר"ע על פסה"ד?

ת. שלחתי את הפקידה שלי אליה הביתה... והיא אמרה לה, אנחנו מחפשים אותך בנרות, את צריכה להפקיד ערבות, אי אפשר כך להתנהל... וביקשתי את הלקוחה על הקו, ואמרתי לה, את היום הולכת לשלם את הערבות, לא מעניין אותי, אין תירוצים, והיא אמרה לי משהו בסגנון אל תדאגי, אני אטפל בזה'.

התובעת:

אני אמרתי שאין לי כסף" (עמוד 7 שורות 10-31 לפרוטוקול מיום 10.12.2014).

54. טענת התובעת שעלה בידה להשיג את סכום העירבון במהלך ההפסקה בדיון לא גובתה בכל ראיה ובכל תימוכין כגון עדות אביה שלפי הנטען היה המקור לגיוס כספי העירבון או תדפיס חשבון בנק. הטענה כאמור סותרת גם את הצהרות התובעת בפני ערכאת הערעור. איני סבורה כי הטענה הוכחה כנדרש. במצב דברים זה וביתר שאת משלא הוגשה על ידי התובעת כל בקשה בעניין העירבון טרם הדיון, אין לומר כי חלה טעות גם מבחינת "הפן השיפוטי" בדחיית ערעורה של התובעת. גם אם היה הדיון נדחה בזמן לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. הדברים נאמרים הרבה מעבר לצורך משאיני משמשת כערכאת ערעור לפניה ניתן להשיג על "הפן השיפוטי" שבפסק הדין בערעור.

55. איני מקבלת גם את טענת התובעת כי הייתה נוהגת אחרת, לו ידעה כי יש באפשרותה לסרב להצעת בית המשפט ולהגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (כפי שנטען בסעיף 8 לתוספת לסיכומים, במסמך שהותר לתובעת להגיש בנוסף לסיכומי באת כוחה אשר נכתב על ידי התובעת עצמה). זאת, משום שהטענה נסתרת בעדות התובעת, שהעידה שלא הייתה מגישה בקשת רשות ערעור:

"התובעת:

אם היו מסבירים לי שאפשר היה לסיים בדחיית הערעור ולא להמשיך הלאה, ובזה לסיים, ואח"כ לבקש בקשת ערעור, לא הייתי מסכימה. אחרת הייתי מתחילה את כל הזה? עוה"ד עלתה לי כסף, וכל הדיונים וכל ההתרוצצויות. מי עושה כזה דבר? אין בזה שום היגיון אנושי.

הרי הערעור לא נדחה, הוא לא נשמע אפילו לגופו של עניין" (עמוד 19 שורות 11-15 לפרוטוקול מיום 10.12.2014).

56. אין ממש גם בטענת התובעת כי היא הוטעתה להאמין שהתוצאה היחידה שיכולה לנבוע מאי הפקדת העירבון על ידה, תהיה דחיית הערעור. וזאת, משום שהאמינה לבאת כוחה דאז, כי הפשרה היא המפלט היחיד לאי הפקדת העירבון בזמן. בניגוד לדברים אלה העידה עו"ד ענת לביא אזולאי, שייצגה את התובעת בערעור, כי התובעת "הבינה חד משמעית" את הצעת בית המשפט (עמוד 8 שורה 12 לפרוטוקול מיום 10.12.2014). מצב הדברים המשתקף מפרוטוקול הדיון בערעור תואם את הבנת התובעת שמשמעות הדחייה של בקשתה להאריך את המועד להפקדת העירבון היא דחיית הערעור.

57. לא נפל גם פגם בכך שאחי הנתבע ובא כוחו הסכימו בשמו להגדיל את הסכום שתקבל התובעת לצורך פינויה. לבטח אין זה טעם משכנע וכבד משקל המצדיק את ביטולו של "הסכם הפשרה" (ראו בהקשר זה את פסיקת בית המשפט העליון בעניין פלוני, ובנוסף: א' גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 650 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר הנתבע אינו משיג על האמור בפסק הדין מיום 4.12.2013 ועל הסכום שנקבע כתשלום לתובעת לצורך פינויה מהדירה.

58. לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. ניתנת אורכה בת 4 חודשים מיום המצאת פסק הדין לתובעת לפינוי הדירה בכפוף לתנאי פסק הדין לצורך התארגנות. לפנים משורת הדין, בהיות הצדדים הורים לשתי בנות משותפות, בשים לב למחלוקת הכספית שעודה מתבררת בבית המשפט לענייני משפחה וכדי לתרום לאפשרות שהצדדים יגיעו להסכמות בגדרה איני מחייבת את התובעת בתשלום הוצאות.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ה, 27 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.