1. התובע הינו הבעלים של מחפרון אופני מדגם ג'י.סי.בי, מס' רישוי 64114 (להלן "המחפרון").

הנתבעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את המחפרון בביטוח אחריות כלפי צד שלישי, על פי פוליסה מס' 12/091/082/1002731, לתקופה מיום 1.10.2012 ועד ליום 30.9.2013 (להלן "הפוליסה").

2. ביום 4.12.12 ביצע התובע עבודות חפירה באזור קרית ביאליק, כקבלן משנה. המחפרון היה נהוג באותה עת על ידי אחיו מר חרייב טראד (להלן "הנהג"). בזמן ביצוע העבודות הנ"ל, נפגע כבל מתח תת קרקעי של חברת החשמל (להלן "האירוע").

3. ביום 10.3.13 הודיע התובע לנתבעת על קרות האירוע, וביום 24.6.13 דחתה הנתבעת את הדרישה לתשלום נזקי הכבל בסך 45,958 ₪, מהנימוק ש"נהג הכלי המבוטח לא החזיק בעת קרות האירוע ברישיון נהיגה מתאים לסוג הכלי המבוטח" כמתחייב מתנאי הפוליסה, תוך ציון הדברים הבאים:

"בהקשר זה נבהיר כי לצרכי נהיגה בכלי המבוטח מסוג מחפרון אופני נדרש רישיון נהיגה רלוונטי למכונה ניידת. בפועל נהג הכלי החזיק בעת קרות האירוע ברישיון מסוג B בלבד, שאין בו רישום היתר לנהיגה במכונה ניידת.

לאור האמור לעיל דין דרישת חברת החשמל להידחות בהעדר כיסוי ביטוחי מתאים" (ראה מכתב הדחייה אשר צורף כנספח ו' לתצהיר התובע).

4. נוכח סירובה של הנתבעת לשלם את הנזק כאמור, ניכה הקבלן הראשי את סכום הנזק מהתמורה המגיעה לתובע בגין העבודות שביצע, והעבירו לידי חברת החשמל.

5. בתביעה זו עותר התובע לחייב את הנתבעת לשפותו בגין סכום הנזק הנ"ל מכח הפוליסה.

6. בפתח ישיבת ההוכחות הסכימו הצדדים כי המחלוקת בתביעה דנן תוכרע על סמך חומר הראיות שהוגש לתיק בית המשפט וסיכומים בעל פה, ללא צורך בחקירות.

7. דיון

בפתח הדברים אציין כי כתב התביעה אינו ערוך כדבעי ואינו מפרט את העילות שעליהן מושתתת התביעה, למעט טענות כלליות וסתמיות בדבר אי קבלת מכתב הדחייה, אי קבלת הפוליסה ואי יידוע התובע אודות סייגים בפוליסה. למרות זאת, במהלך המשפט, הגיעו באי כוח הצדדים לידי הסכמה שלפיה השאלה הטעונה הכרעה בהליך דנן היא, האם דחיית תביעתו של התובע על ידי הנתבעת מהנימוק של אי קיום רישיון נהיגה תקף בידי מי שנהג במחפרון בזמן האירוע, היתה כדין? ובמילים אחרות, האם לנהג המחפרון היה רישיון נהיגה תקף לסוג הכלי המבוטח (המחפרון) בזמן האירוע?

8. הנתבעת טענה כאמור כי מי שנהג במחפרון בזמן האירוע, לא היה בעל רישיון תקף לנהיגה במכונה ניידת ו/או כלי הנדסי מסוג הרכב המבוטח (המחפרון), כמתחייב מתנאי הפוליסה.

על מנת להכריע בטענה הנ"ל, יש לבחון את תנאי הפוליסה ואת המצב החקיקתי ששרר במועד קרות האירוע.

סעיף 1 לפרק ה' בפוליסה קבע מי הם בני האדם הרשאים לנהוג ברכב על פי הפוליסה, ובס"ק 7 נקבע כדלקמן:

"בתנאי שהאדם הנוהג .... הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל כולל רשיון נהיגה זר בר תוקף בכפוף לתקנות התעבורה לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בדף הרשימה, או שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחר"

בענייננו, אין מחלוקת כי במועד האירוע, החזיק הנהג ברישיון מסוג B התקף לנהיגה על מחפרון בהתאם לתקנה 180 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן "תקנות התעבורה"). אלא מאי? בשנת 2010, במסגרת תיקון מס' 6, הוסיף המחוקק לתקנה 39א לתקנות התעבורה אשר כותרתה "תנועת מכונת ניידת", את תקנת משנה 39א (ט) הקובעת כדלקמן:

"לא ינהג אדם מכונה ניידת אופנית אלא אם כן קיבל הדרכה לפי תכנית שאישרה רשות הרישוי ומאת גוף שאישרה לכך, וניתן לו היתר מאת רשות הרישוי לנהוג מכונה ניידת כאמור"

מועד תחילתה של תקנה 39א (ט) הנ"ל נקבע ליום 22.6.2010 עלפי סעיף 7(א) לתיקון הנ"ל, ובסעיף 8 לאותו תיקון נקבע כי:

"מי שערב יום התחילה היה בעל רישיון נהיגה לפי תקנות 179 עד 181 לתקנות העיקריות, רשאי להמשיך להפעיל מכונה ניידת במשך שנתיים מיום התחילה, אף אם לא קיבל את ההדרכה האמורה בתקנה 39א(ט) לתקנות העיקריות, כנוסחה בתקנה 1 לתקנות אלה"

על פי ההוראות הנ"ל, הנהג במקרה שבפנינו היה רשאי להמשיך להפעיל את המחפרון על פי רישיון הנהיגה שהיה בידיו, ומבלי שקיבל הדרכה כמתחייב מתקנה 39א (ט) הנ"ל, עד ליום 22.6.12. אלא שהאירוע נשוא התביעה אירע ביום 4.12.12, היינו כששה חודשים לאחר המועד הנ"ל, והוכח כי עד לאותו מועד, הנהג לא עבר את ההדרכה האמורה, מחוסר ידיעה לטענת התובע, אשר אמר את הדברים הבאים:

"זה נכון שאנחנו הוצאנו רשיון נהיגה מתאים למכונה נשוא התביעה לכל המפעילים אצלנו כולל אותי, וזה היה 3 חודשים לאחר התאונה. יש לי היתר למפעיל ואני בעצמי מפעיל טרקטור. מאיפה הייתי צריך לדעת שעליי להיות מצוייד, כולל המפעילים שלי ברשיון נהיגה תקף. לא קיבלתי ממשרד הרישוי ולא מהסוכן" (עמ' 4 ש' 18-15 לפרוטוקול)

בהסתמך על מסד הנתונים הנ"ל, טענה הנתבעת כי לנהג לא היה היתר נהיגה במכונה ניידת כמתחייב מתקנה 39א (ט) במועד האירוע, ומשכך, בדין דחתה את דרישתו לתשלום תגמולי ביטוח.

9. על רקע המצב התחיקתי הנ"ל מחד, והוראות הפוליסה מאידך, נשאלת השאלה, האם הנהג במקרה שבפנינו, נחשב לצרכי הפוליסה, כמי שאינו מחזיק ברישיון נהיגה תקף לסוג הכלי המבוטח (המחפרון) במועד האירוע כעמדת הנתבעת, או שמא מדובר בהוראה (הכוונה לסעיף 39א (ט)) שהפרתה אינה שוללת את תוקפו של רישיון הנהיגה, ואינה גורעת ממעמדו של הנהג כבעל רישיון נהיגה תקף לצורך החלת הפוליסה?

לשאלה זו נדרש לאחרונה כב' השופט צבי ויצמן בת"א (מחוזי-מרכז) 49999-03-12 עזבון המנוח ג.ב ז"ל ואח', נ' א.ג ואח' (פורסם בנבו, 1.4.15), ולאחר דיון מפורט הוא קבע כי אי קיום חובת ההדרכה הקבועה בתקנה 39א (ט) הינה עבירה מסוג "ברירת קנס" שאינה שוללת את תוקפו של רישיון הנהיגה, ומשכך, מי שנוהג במכונה ניידת ללא הדרכה אינו נחשב כמי שנוהג ללא רישיון נהיגה תקף (ראה סעיפים 45-38 בפסק הדין), והנני מצטרפת לקביעתו הנ"ל.

אמנם לא נעלם מעיני כי הקביעה הנ"ל ניתנה במסגרת דיון בשאלת חבות על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אולם הנני סבורה כי נימוקיה יפים ורלוונטיים גם בתביעה על פי חוק חוזה ביטוח כבענייננו.

10. וחזרה למקרה שבפנינו. בסעיף 1 לפרק ה' בפוליסה נקבע כי מי שרשאי לנהוג "הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל ... בכפוף לתקנות התעבורה לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בדף הרשימה" (ראה הציטוט בסעיף 8 לעיל). כפי שראינו לעיל, אי מילוי אחר דרישת ההדרכה אינו שולל את תוקפו של רישיון הנהיגה, משמע, שבמועד האירוע, לנהג היה רישיון נהיגה בר תקף על פי תקנות התעבורה, ומשכך, חלה על הנתבעת החובה לשלם את תגמולי ביטוח בגין האירוע על פי הפוליסה.

למותר לציין כי ככל שהנתבעת רצתה לשלול את הכיסוי הביטוחי בשל אי מילוי הוראות הנוגעות לאופן הנהיגה להבדיל מהוראות הנוגעות לעצם הרישוי, הרי שהיה עליה לציין זאת בפוליסה, ואם תטען כי במילים "בכפוף לתקנות התעבורה" היא התכוונה לכל ההוראות הרלוונטיות בתקנות התעבורה לרבות ההוראות המפורטות בחלק ב' (הנושא את הכותרת "הכביש ונתיביו"), הרי כוונה זו אינה נלמדת מנוסחו של סעיף 1 הנ"ל, הגם שבמקרה של אי בהירות יש לבחור בפרשנות המיטיבה עם המבוטח על פי ההלכה הפסוקה.

11. יתרה מכך, אין מחלוקת בענייננו כי הנהג החזיק ברישיון מסוג B המתאים לנהיגת מחפרון במשך 12 החודשים שקדמו לאירוע, ולא הוכח כי רישיון זה נפסל בכל דרך שהיא במשך התקופה הנ"ל.

על כן, בהינתן המסקנה כי אי קיום ההדרכה אינו פוגע בתוקפו של רישיון הנהיגה שבו החזיק הנהג במועד האירוע, הרי הנהג עונה גם על האמור בסיפא של סעיף 1 בפרק ה' בפוליסה "שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחר" (ראה ציטוט בסעיף 8 לעיל).

12. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי במועד האירוע, הנהג החזיק ברישיון נהיגה תקף לסוג הכלי המבוטח על פי תנאי הפוליסה, ומשכך, על הנתבעת חלה החובה לשפותו בגין סכום הנזק הנטען מכח הפוליסה.

13. אשר על כן, הנני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 45,958 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל.

מלבד זאת, ולאור דרך ניהול ההליך על ידי התובע, החל מהגשת כתב תביעה לאקוני, וכלה בהעלמת העובדה בדבר אי קיום ההדרכה עד לפתח ישיבת ההוכחות והעלאת טענות במהלך המשפט המהוות ברובן הרחבת חזית אסורה, אינני עושה צו להוצאות נוספות לטובת התובע.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ה, 17 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.