31 אוגוסט 2014

לפני:

כב' השופטת רוית צדיק

פסק דין

פתח דבר וטיעוני הצדדים:

1. בפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, על החלטת ועדה רפואית לעררים (אי כושר) מיום 18.4.13 (להלן ובהתאמה – "החוק"; "הוועדה").

2. הוועדה קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

3. לטענת המשיב, אין לדון בערעור בשל התיישנות. החלטת הוועדה נשלחה למערער ביום 25.4.13, ואילו הערעור הוגש רק ביום 30.12.13.

המשיב הוסיף כי כעולה מנספח ב' לערעור, פנה המערער בבקשה ללשכת הסיוע המשפטי ביום 27.8.13, כארבעה חודשים לאחר שקיבל את ההחלטה לידיו.

עוד נטען כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור.

4. המערער מודה כי אכן קיבל לידיו את החלטת הוועדה ביום 6.5.13, אולם טען כי לא קיבל את פרוטוקול הוועדה, אלא בעת שפנה ללשכת הסיוע המשפטי. עוד טען המערער כי אין להביא בחשבון את הזמן שחלף מהמועד בו פנה ללשכת הסיוע המשפטי ועד שהוגש הערעור לבית הדין.

דיון והכרעה:

5. תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 קובעת כי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים יוגש לבית הדין לעבודה תוך 60 יום מיום שנמסרה למערער ההחלטה.

6. הלכה היא כי אין לבית הדין סמכות להאריך מועד שקבוע בחוק או בתקנות שכן מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין. זאת, להבדיל מפעולה הנעשית במהלך המשפט עצמו, לגביה רשאי בית הדין לפי שיקול דעתו להאריך מועדים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991 (ראו: דב"ע (ארצי) מא/98 – 9 זיסרמן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב 237 (1981); עב"ל (ארצי) 31/98 סולן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 488 (1999); עב"ל (ארצי) 681/08 אבו רמוז – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (25.6.2009)).

חריג לכלל המתואר לעיל הוא כאשר מתקיימת אחת העילות הנקובות בחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, להארכת מועד או הפסקת מירוץ ההתיישנות (ראו: דב"ע לו/ 0-11 בר אילן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 340 (1976); בג"צ 156/70 אלקיים נ' בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כד(2) 87 (1970)).

זאת ועוד: מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות מחייבת פרשנות מצמצמת של הוראה המונעת פנייה לערכאות (עב"ל (ארצי) 197/09 סעדיה – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (5.10.10)). מאידך גיסא, גמלאות הביטוח הלאומי נועדו בעיקרו של דבר לקיום השוטף. האפשרות לצברן עד לעת שיחפוץ התובע להגיש תביעה לגביהן, נוגדת את תכלית תשלומן. לפיכך נקבע בחוק מועד להגשת תביעה לגמלת כסף מהמוסד על כן נקבעו בתקנות, מכוח החוק, גם מועדים להגשת תובענות וערעורים לבית הדין לעבודה (עב"ל (ארצי) 27/03 המוסד לביטוח לאומי – חזן, [פורסם בנבו] (2.6.04); דב"ע נז/ 0-150 מוזס – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102 (1999); עב"ל (ארצי) 655/07 רוסו – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (7.2.10)).

7. במקרה דנן לא מצאתי נסיבות מיוחדות המצדיקות את דחיית טענת ההתיישנות אשר נטענה על ידי המשיב.

אף אם אין למנות את התקופה שחלפה בין מועד פנייתו של המערער ללשכת הסיוע המשפטי לבין המועד בו הוגש הערעור, ממילא חלפו למעלה משלושה חודשים ממועד מתן החלטת הוועדה לבין המועד בו פנה המערער לראשונה ללשכת הסיוע משפטי.

8. אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה יש למנות את המועד להגשת הערעור מהמועד בו קיבל לידיו את פרוטוקול הוועדה.

בעב"ל 169-09 מוחמד סולימאני - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (12.7.10) פסק בית הדין הארצי כי המועד להגשת ערעור נמנה מיום המצאת ההחלטה ולא מיום המצאת פרוטוקול הועדה נשוא הערעור. יחד עם זאת, פסק כבוד השופט פליטמן (כתוארו אז) כי:

"ככל שלמבוטח נשלחת הודעה בלבד על החלטת הוועדה ללא צירוף פרוטוקול הוועדה, אזי על המבוטח לבקש מהמוסד, תוך פרק זמן סביר שלא יעלה על 30 יום, את הפרוטוקול. ככל שלא יעשה כן, יהא ניתן להעלות נגדו טענת התיישנות".

מפסיקת בית הדין הארצי עולה כי ככל שהמערער פנה תוך פרק זמן סביר שלא יעלה על 30 ימים בבקשה לקבלת הפרוטוקול, אין מקום להעלות נגדו טענת התיישנות.

בענייננו, מודה המערער כי לא פנה לקבלת פרוטוקול הוועדה תוך פרק הזמן שנקבע בפסיקת בית הדין הארצי (30 ימים), אלא זה התקבל לידיו רק כשפנה ללשכת הסיוע המשפטי, למעלה משלושה חודשים מיום שקיבל לידיו את החלטת הוועדה.

9. בנוסף, לא נטענה כל טענה המקימה עילה לעצירת מירוץ ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958.

10. בנסיבות אלה, סבורני כי אין מנוס מדחיית הערעור על הסף מחמת התיישנות.

11. בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך ייאמר כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הוועדה, זאת שעה שעיון בפרוטוקול מלמד כי הוועדה שמעה את תלונות המערער, פירטה את גילו, השכלתו והכשרתו, והייתה ערה לליקוייו הרפואיים. לפיכך דומה כי החלטתה עומדת באמות המידה שנפסקו בהלכת מוהרה (עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (15.4.04)), אשר קבעה את השיקולים שעל ועדה רפואית לעררים – אי כושר, לשקול.

12. סוף דבר – הערעור נדחה.

13. כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלתו.

ניתנה היום, ה' אלול תשע"ד, (31 אוגוסט 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.