לפני: כב' השופט צבי פרנקל

פסק דין

1. התובעת, גב' איילת פרץ, הגישה תביעה לנתבע לקבלת דמי אבטלה. התובעת טענה שעבדה כנהגת מונית שכירה אצל אביה, מר ראובן גניש, מחודש מרס 2010 ועד לחודש יוני 2013. לטענתה, היא עבדה על פי סידור עבודה קבוע של חמישה ימים בשבוע 8 שעות ביום ושכרה השתלם ע"פ יחידות זמן. הנתבע דחה את התביעה מהסיבה שראה בתובעת כעצמאית, לטענתו, התובעת לא קיבלה תגמול שכר על פי יחידות של זמן. לאור דחיית התביעה הגישה התובעת תובענה זו.

2. התובעת העידה בפני שקיבלה את השכר במזומן מהפדיון היומי, כן העידה שסיכמה עם אביה שהשכר יהיה על פי שעות, ועבדה בין השעות 19:00 ל-3:00. התובעת לא זכרה בחקירתה מה השכר שסיכמה עם אביה לשעת עבודה, לטענתה היה בינה לבין אביה חוזה בכתב, חוזה שנמצא אצל רואת החשבון של אביה. בחקירתה לא ידעה לתת הסבר באשר לאישור המעסיק שצורף לכתב תביעתה לנתבע בו יש פירוט של 8.5 שעות עבודה ביום.

בהמשך חקירתה העידה ששעות העבודה השתנו אחרי תקופה מסוימת מתחילת העבודה. התובעת לא זכרה אם היו תקופות שעבדה פחות מ-8 שעות או יותר מ-8 שעות, כשעומתה עם תשובתה לחוקר (התובעת נחקרה ע"י חוקר מטעם הנתבע ביום 31.10.13 הודעתה הוגשה וסומנה נ/3), לו סיפרה שעבדה כל יום בין 4 ל-8 שעות השיבה שהיא לא זוכרת. גם לשאלה אם יש רישום שעות לגבי כל יום השיבה שהיא לא זוכרת. התובעת אישרה שכשעבדה אצל מעסיק אחר בעבר, ניהלה יומן של שעות עבודה, אך לשאלה אם יש יומן עבודה לאביה, השיבה שהיא לא יודעת, גם לשאלה אם רשמה את שעות העבודה השיבה שהיא לא זוכרת. התובעת לא ידעה אם קיבלה דמי הבראה וחופשה אך העידה שקיבלה פיצויי פיטורים אך לא זכרה את סכום הפיצויים. התובעת אישרה שעבדה גם עם לקוחות מזדמנים וגם עם הזמנות קבועות של רשת שופרסל. לחוקר מטעם המוסד אמרה ששליש מההכנסות של המונית הגיעו אליה ושני שליש לאביה, אך בחקירתה הנגדית השיבה שהיא לא זוכרת שאמרה זאת וטענה שהשכר שולם על בסיס שעות. התובעת לא זכרה באיזה תאריך קיבלה את שכרה ואישרה שלקחה מפרעות במהלך החודש. בסוף חקירתה נשאלה אם היא חזרה לעבוד אצל אביה, על כך השיבה שהיא רוצה לחזור לעבוד אצלו וזה תלוי בכך אם הוא יקבל עבודה נוספת. היא אישרה שמאז שעזבה את העבודה ביוני 2013 אף אחד לא החליף אותה בעבודתה אצל אביה.

3. התובעת העידה את גב' שרון חזן – מנהלת החשבונות של אביה. גב' חזן העידה ששכרה של התובעת שולם על פי שעות, כאשר אביה רשם את מספר השעות ודיווח לה את מספר השעות לצרוך הכנת השכר. היא אישרה שהשעות לא היו קבועות והשכר שולם לפי שכר מינימום. מנהלת החשבונות אישרה שלתובעת לא נפתחה קרן פנסיה ולא שולמו לה דמי הבראה. כשנשאלה לגבי רישום של חופשה או מחלה העידה שהתובעת לא החסירה, לא הייתה חולה ולא הייתה בחופשה במשך כל תקופת עבודתה. באשר לפיצויי פיטורים מנהלת החשבונות העידה שהתברר לה שאביה של התובעת שילם לה פיצויי פיטורים והוא אמר לה את זה לפני הדיון בבית הדין, אך אין לה אסמכתא לכך. העדה הביאה איתה טפסי קופה ואישרה שמהטפסים הללו לא ניתן ללמוד אודות שעות העבודה אלא רק שהתובעת עבדה באותם ימים שהטפסים מולאו. לגבי שעות העבודה העידה גב' חזן שהיא לא יכולה לדעת אם הרישום מדויק והיא הסתמכה על הדיווח של אביה של התובעת.

4. אביה של התובעת הוזמן להעיד מטעם הנתבע. בחקירתו לא זכר המועד שהתחיל להעסיק את בתו אך אישר שיכול להיות שהחל להעסיקה בחודש מרס 2010 כפי שטענה. האב שלל אפשרות שהעסיק את בתו קודם לכן, וכשנשאל ע"י ב"כ הנתבע לגבי רישום אצל הנתבע בו דווח שבתו הועסקה גם בשנת 2009, השיב שהוא לא זוכר. לגבי רישום השעות, העיד האב שכל בוקר בתו השאירה לו רשימה של מספר השעות שעבדה והוא ערך את הרישום על פתק וקרע אותו בסוף כל חודש. הוא העיד שפיטר את בתו ביוני 2013 כי העבודה הצטמצמה והודיע לה על כך שבוע לפני סיום העבודה, האב לא ידע אם שילם דמי הודעה מוקדמת. כשנשאל האב לגבי האישור שמילאה יועצת המס על בסיס השעות שדיווח ובחודשים מסוימים נכתב שהתובעת עבדה 120 שעות על פני 20 ימים, כלומר פחות מ-8 שעות ביום, השיב שהיו מקרים שהחליף את בתו אבל ככלל עבדה חודש מלא. כשנשאל כמה כספים מהפדיון היומי לקחה בתו לעצמה הוא השיב שבתו לקחה כמה שהיא רצתה ובסוף החודש הם ערכו את החשבון, את הרישום של המקדמות שלקחה הוא קרע. הוא אישר שהתשלום היה במזומן בלבד. בסוף עדותו בפנינו העיד שכבר לפני חודש או חודש וחצי בתו חזרה לעבוד אצלו, כלומר בזמן עדותו בבית הדין התובעת עבדה אצלו.

5. סעיף 158 לחוק ביטוח לאומי מגדיר מבוטח בביטוח דמי אבטלה ועל פי סעיף זה עובד עצמאי איננו מבוטח בביטוח שכזה. שאלת סיווגו של נהג מונית כעובד שכיר או כעובד עצמאי מוכרעת בהתאם לכללים שנקבעו בצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים) תשל"ב – 1992. על פי סעיף 4 לצו רק במקרה בו גמול העבודה של נהג המונית משתלם על בסיס יחידת זמן ניתן לראותו כעובד שכיר. כל צורת תגמול אחרת ובכלל זה, תשלום על פי פדיון, לא מסווגת את המבוטח כעובד שכיר.

6. התובעת טוענת שהועסקה אצל אביה. יש להקפיד הקפדה יתירה מבחינה ראייתית כאשר עולה טענה של העסקה ע"י בן משפחה. בית הדין הארצי קבע שיש לבחון על פי אמות המידה הראייתיות המחמירות, האם אין מדובר בשותפות משפחתית, כתכליתה העיקרית של ההתקשרות, להבדיל מזו שעניינה יצירת יחסי עבודה (סעיף 20 לעב"ל 59047-10-13 מדלסי נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 20.1.15)

7. התובעת טענה ששכרה שולם רק במזומן. אין כל הוכחה לקבלת השכר בפועל, אין תיעוד לגבי סכומים ומועדים. לא הוצגו דו"חות של שעות העבודה. התובעת העידה כי השעות השתנו, מהעתקי הקופה שהציגה מנהלת החשבונות לא ניתן ללמוד על שעות העבודה כפי שהעידה בעצמה מנהלת החשבונות. אביה של התובעת טען כי ערך רישומים של השעות, אולם לא הוצגו רישומים אלו. טענתו שבסוף כל חודש קרע את הרישומים תמוהה, מה גם שהעיד שהוא לא יודע לקרוא ולכן תמוהה עוד יותר טענתו שבתו השאירה לו כל בוקר פתק עם מספר השעות שעבדה לילה קודם לכן. לחוקר מטעם הנתבע אמרה התובעת כי שכרה נגזר מההכנסות שהפיקה- שליש מהכנסות הועברו אליה. בעמ' 2 לנ/3 אמרה: "החישוב הוא שבשעות עבודתי שליש מההכנסות שאני נהגתי והבאתי מגיע לי ושני שליש לבעל המונית והוא משלם דלק והוצאות".

גרסתה המאוחרת כאילו קיבלה מקדמות עומדת בסתירה לדברים שאמרה לחוקר וכאמור לא הוצג שום תיעוד על המקדמות ששולמו. התובעת בחרה להשיב את התשובות "לא זוכרת" ו- "לא יודעת" לחלק נכבד מהשאלות בחקירתה הנגדית, כמו למשל לסתירה המהותית לגבי שעות עבודתה. לחוקר אמרה שעבדה בין 4 ל-8 שעות ביום ובחקירתה בבית הדין לא זכרה כמה שעות עבדה.

התרשמתי שהתובעת התחמקה מלהשיב לשאלות בייחוד לשאלות שענתה לגביהן בפני החוקר ובדיעבד הבינה שתשובותיה לא סייעו לה להוכיח את טענתה כאילו הייתה שכירה. מתלושי המשכורת עולה שהתובעת לא קיבלה זכויות סוציאליות. לא הוכח שהתובעת קיבלה פיצויי פיטורים, אין רישום של ימי מחלה וחופשה. התובעת העידה בפני שנערך חוזה בכתב והוא נמצא אצל מנהלת החשבונות אולם חוזה כזה לא הוצג, מה גם שהאב העיד שהוא לא יודע לכתוב ולקרוא. לחוקר מטעם הנתבע אמרה התובעת שאין הסכם עבודה כי היא ואביה עובדים על אמון (נ/3). התובעת אישרה שבעבר עבדה אצל מעסיק אחר אצלו דאגה לרשום רישום מדויק של שעות העבודה מה שלא עשתה בתקופה שהיא טוענת שעבדה אצל אביה. התובעת העידה שלא הייתה כלל בחופשה ובחופשת מחלה בכל תקופת עבודתה הנטענת אצל אביה, ואילו אביה בחקירתו העיד שמידי פעם החליף את בתו כאשר ילדיה היו חולים. בסוף עדותה נשאלה התובעת האם היא חזרה לעבוד אצל אביה ועל כך השיבה בצורה מפורשת שהיא לא חזרה לעבוד אצל אביה (עמ' 9 ש' 20) לעומת זאת אביה אמר בצורה מפורשת שבתו כבר חודש או חודש וחצי עובדת אצלו (עמ' 17 ש' 15).

8. סופו של דבר, תביעת התובעת נדחית. התובעת לא ענתה על הגדרת מבוטח לצורך קבלת דמי אבטלה, התובעת לא הייתה עובדת מאחר ששכרה לא השתלם על בסיס של יחידות זמן. התובעת לא הוכיחה ששכרה השתלם על בסיס שעות ולא זכרה בעדותה מה היה התעריף. התובעת הודתה שכשעבדה אצל מעסיק קודם גם כן כנהגת מונית, ערכה רישום מסודר של השעות, מה שלא עשתה בהתקשרות עם אביה. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שגמול העבודה השתלם על בסיס של יחדות של זמן. הסתירות המהותיות בין הדברים שאמרה לחוקר, לבין הדברים שאמרה בבית הדין, התשובות המתחמקות "לא זוכרת" ו-"לא יודעת", חיזקו את הרושם שהתובעת מתחמקת מלהשיב לשאלות שלא נוחות לה. בסוף חקירתה העידה במפורש שנכון ליום מתן העדות (21.4.15) אינה עובדת אצל אביה, ואילו אביה באותו מועד העיד שבתו עובדת אצלו כבר חודש- חודש וחצי, מה שמחזק את טענת הנתבע, שבין הצדדים לא התקיימו ולא מתקיימים יחסי עובד מעסיק.

9. לאור הסתירות המהותיות בין הדברים שמסרה התובעת לחוקר לבין הדברים שאמרה בחקירתה בבית הדין ולאור התוצאה אליה הגעתי, מן הראוי היה לחייב את התובעת בהוצאות. עם זאת, מאחר שהנתבע לא עמד על חיוב התובעת בהוצאות, התובעת תישא רק בהוצאות שחויב הנתבע לשלם לאביה בגין עדותו בבית הדין, הוצאות בסך של 250 ₪, על התובעת לשלמן לנתבע תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

10. פסק הדין ניתן בדן יחיד לאור ההחלטה מיום 21.4.15.

11. זכות ערעור תוך 30 יום לבית הדין הארצי.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ה, (15 יוני 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.