1. התביעה שבפני היא תביעה כספית לתשלום תמורה אשר לטענת התובע, חבים לו הנתבעים בגין עבודות נגרות שביצע. ע"פ הנטען ע"י התובע, נתבעת 1 היא חברה בע"מ שעיסוקה העיקרי הוא בבנייה (להלן: "החברה"). נתבע 2 הוא בעל המניות בחברה (להלן: "זיאד"). נתבעת 3 היא אשתו של זיאד ובעלת מניות אף היא, ואילו נתבע 4 קרוב משפחה של זיאד ועובד בחברה.

לטענת התובע, ביצע עבודות נגרות באתרי בנייה שונים בהתאם להזמנת נתבעים 3-1 בסכום כולל של 208,380 ₪. התובע טען כי נתבעים 3-1 לא שילמו לו ותחת זאת המחו זכויות בגין אותן עבודות, ערבבו והבריחו נכסים שלא כדין ובכך ניצלו את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. עוד נטען כי זיאד הוא הרוח החיה מאחורי החברה וכי כל הנתבעים סרים למרותו, וכולם יחדיו, פעלו במרמה תוך ניצול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, להברחת נכסים והתחמקות מתשלום החוב הנטען.התובע טען כי גם נתבע 4 אשר הקים חברה אליה הועברו ציוד הנדסי ורכבים של החברה,סייע בסיכול פירעון החוב לתובע.

2. כנגד נתבעים 2-1 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה.

נתבעים 3-4 טענו כי המדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית ,הפנו לאישיות המשפטית הנפרדת של החברה וטענו כי אין להטיל על בעלי המניות או נושאי המשרה בה, אחריות אישית. לטענת הנתבעים,לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות הטלת אחריות אישית מכוח עילה של הרמת מסך, או חיוב אישי של נושא משרה בתאגיד.

3. יצוין כי הנתבעים 3-4 (להלן: "הנתבעים"),לא הגישו תצהירי עדות ראשית ואף וויתרו על חקירת התובע על תצהירו וביום 24.11.15, הגיעו הצדדים להסכמה כי כל צד יגיש סיכומים ופסק הדין יינתן על סמך החומר הקיים בתיק.

עוד יצוין כי בניגוד לנטען בסיכומי התובע, פסק הדין שניתן בעבר, בהעדר הגנה כנגד נתבע 4, כן בוטל וזאת בהתאם לבקשה מוסכמת של הצדדים מיום 1.9.14. הבקשה הוגשה בהסכמה ביחס לשני הנתבעים 3-4,ולפיכך באישור שנתנה כב' הרשמת להסכמה זו בוטל פסק הדין לגבי שניהם, גם אם בטעות נרשמה בהחלטת הרשמת המילה "נתבעת", במקום "נתבעים".

דיון

4. כבר בפתחם של הדברים יצויין כי נתבעים 4-3 עשו מעשה שאין לעשותו, וצירפו לסיכומיהם מסמכים שלא הוגשו עד היום וכן העלו טענה שלא עלתה בכתב הגנתם ואשר לא רק שמהווה הרחבת חזית, אלא שהיא אף סותרת את האמור בכתב הגנתם. הסכמת הצדדים למתן פסק דין ללא דיון לא כללה אפשרות לצרף מסמכים לסיכומים והצדדים הסכימו מפורשות ביום 24.11.15 כי: " כל צד יגיש סיכומים ופסק הדין יינתן על סמך החומר הקיים בתיק." (ההדגשה שלי- ר' א').

הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ובהתאם הגישו הצדדים סיכומים. הנתבעים צירפו לסיכומיהם מסמכים "חדשים" שלא בא זכרם בשום שלב של ההליך : תעודת התאגדות של החברה, תקנון החברה וכן הודעה על העברת מניות בחברה פרטית. לטענת הנתבעים שהועלתה לראשונה בסיכומיהם, ביום 1.12.11 העבירה הנתבעת 3 את מניותיה לידי זיאד. הנתבעים טענו כי מאחר שבמועד ההתקשרות עם התובע, נתבעת 3 כבר לא הייתה בעלת מניות, אין לחייבה , לא באופן אישי ולבטח שלא מכוח דוקטרינת הרמת מסך.

בהתאם להלכה הפסוקה,יש להתעלם מהמסמכים שצורפו לראשונה לסיכומים וכמו כן יש להתעלם מטענתה של הנתבעת כי לא הייתה בעלת מניות בתקופה הרלוונטית באשר המדובר בטענה המהווה הרחבת חזית ואף מנוגדת לטענתה בכתב הגנתה.

ההלכה היא כי בית המשפט אינו רשאי להתייחס למסמך שכלל לא נתבקש לקבלו כראיה, וללא שהתאפשר לצד שכנגד לעורר נימוק התנגדות,

או לדרוש חקירה נגדית. ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שני, בעמ' 759: "להבדיל מראיות שהוצגו כחוק ב"הליכים נלווים"- אין להגיש ראיות על-ידי "הברחתן" לתיק בית המשפט; והכלל הוא: ראיות ש"הוברחו" כאילו לא הוגשו" (וראו לעניין צירוף לסיכומים בעמ' 760). הדגשה שלי ר.א.

התנהלות זו של בעל דין אשר מרשה לעצמו לצרף לסיכומיו מסמכים שלא הוגשו על ידו במהלך שמיעת הראיות (ובמקרה דנן לא היו בחומר שבתיק,על פיו הסכימו הצדדים כי יינתן פסק הדין), כבר זכתה לביקורת רבה בפסיקה, וראה ת"א (נצ') 633/05 בנק לאומי לישראל נ. ה.ה.הובלות בטון בע"מ:

"עלי להביע את מורת רוחי על כך שב"כ הבנק, נטלה לעצמה חרות ומצאה לנכון לנקוט בנוהג הנפסד, אשר עליו התריעו בתי המשפט לא אחת, של צירוף מוצגים לסיכומים. אין לי אלא לחזור ולהביע את שאט נפשי ממנהג בלתי ראוי זה, אשר קנה לו נחלה של קבע במקומותינו. כידוע, הלכה פסוקה היא, שאין מקום לצרף ראיות לכתב הסיכומים. (ראה יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 313, [מהדורה 7 – 1995] ע"א 621/85 לומניץ נ. פקיד השומה, פד"י מב' (3) 177, 182 [1998]. ע"א 442/88, ארגון הקניות נ. תנובה, פד"י מד' (2), 666, 676 [1990])".

5. זאת ועוד, הטענה כי הנתבעת לא הייתה בעלת מניות בתקופה הרלוונטית,לא רק שלא נטענה בכתב ההגנה,אלא היא אף סותרת את האמור בסעיף 5.4 ו6.4 לכתב ההגנה שם טענה הנתבעת מפורשות כי היא בעלת מניות בחברה. כתב ההגנה הוגש ביום 1.9.14 ולפיכך הטענה כי הנתבעת העבירה מניותיה 3 שנים קודם לכן,הייתה צריכה להיות מועלת כבר בכתב ההגנה. מאחר שהטענה לא הועלתה,לא יכול היה התובע להתייחס אליה בתצהיריו ,או בסיכומיו.

אין להתיר העלאת הטענה גם מאחר שמהווה הרחבת חזית וגם בהיותה טענה סותרת לנטען בכתב ההגנה.

בדיוק בשביל שצד לא יעמוד במצב בו לא יידע מה עליו להוכיח, גובשה ההלכה הפסוקה, על פיה צד אינו רשאי להרחיב את הדיון לשאלות שלא הוגדרו בכתב הטענות, אלא באישורו של בית המשפט. הטעם לאיסור הוא מניעת עיוות דין העלול להיגרם לצד שכנגד הערוך לטעון אך בסוגיות שפורטו בכתב הטענות והוא אינו צופה את האפשרות שיועלו טענות חדשות שכלפיהן לא ניתנה לו הזדמנות לטעון. ראו ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ :

"לאחר שבחנתי את טענות המערערת הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה. כלל ידוע שבית המשפט לא ייתן פסק דין על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, אלא אם קיימת הסכמה לכך מצד בעלי הדין (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי סעיף 120 (מהדורה שביעית 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 89 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן). ראו גם רע"א 4712/08 עקילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פס' 5 לפסק דינו של השופט דנצינגר ([פורסם בנבו], 5.11.2008), כפי שציין בית משפט זה: "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145,151 (2003)).

כאמור במקרה דנן,לא רק שמדובר במסמך חדש ובטענה חדשה, אלא מדובר גם בטענה הסותרת את האמור בכתב ההגנה.בתי המשפט הבהירו כי במצב דברים בו מעלה בעל דין טענות עובדתיות סותרות באותו הליך, שומה על בית המשפט למנוע שימוש לרעה בהליך המשפטי ולמנוע את האפשרות להעלות טענות סותרות. יפים דברי בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א (נצ') 5120-07-10 מנהל מקרקעי ישראל - נצרת עלית נ' עבד אלהאדי עבדאללה סאלח

"טענות אלה אין מקום להרשותן באשר הן עומדות בסתירה מוחלטת האחת לשניה.... כפי שראינו, לא ניתן לאפשר טענות אלה והמשיב צריך היה להיות מושתק מלטעון אותן, ואם לא הושתק לעשות כן בשל כך שבעל הדין שכנגד לא טען זאת, צריך היה בית המשפט שלא לאפשר למשיב להשתמש בהליך זה לרעה ולטעון טענות סותרות. היה על בית המשפט לקבוע בפסק דינו, כי אין מקום להעלות טענות סותרות שכאלה."

אם לא די בכל האמור, ניתן להגיע לאותה תוצאה גם דרך דוקטרינת ההשתק השיפוטי הנגזרת מעקרון תום הלב, וחלה כאשר צד מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות, אם במסגרת אותו הליך עצמו ואם במסגרת שני הליכים שונים. מהותו של ההשתק השיפוטי נתבארה היטב ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625, 633 (2005), שם נקבע: "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט.".

וראו רע"א 5765/14 דניאל פנינג נ' יעקב קראוס:"כפי שנזדמן לי לציין בעבר "ההליכים המשפטיים אינם 'תכנית כבקשתך' בהם יכול פלוני לטעון פעם כך ופעם אחרת, ולסתור את דבריו שלו עצמו בהתאם לאינטרסים נשוא ההליך הרלבנטי" (ע"א 739/13 בן ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה (2014), [פורסם בנבו] פסקה י' לפסק הדין).".

לאור האמור, אין להתייחס למסמכים החדשים שצורפו לסיכומי הנתבעים, או לטענה החדשה והסותרת שהועלתה בסיכומים, כאמור.

6. התביעה כנגד נתבעת 3 (להלן: "הנתבעת")-ראשית יצויין שהנתבעים לא חלקו על סכום החוב הנתבע,אלא רק טענו כי אין לחייבם בסכום זה.

בהעדר חקירה של התובע על האמור בתצהירו ומשהנתבעת לא טרחה להציג גרסה נגדית באמצעות הגשת תצהיר,שוכנעתי כי יש לקבל את טענות התובע כנגד הנתבעת.

תחילה אציין כי בהתאם לאמור בתצהיר התובע, ההתקשרות החוזית-הזמנת העבודות, הייתה משותפת לשלושת הנתבעים-החברה,זיאד והנתבעת. הנתבעים וויתרו על חקירת התובע על תצהירו ואף וויתרו על זכותם להביא ראיות.טענתם הרפה של הנתבעים בסיכומיהם כאילו ההתקשרות הייתה אל מול החברה בלבד, לא גובתה בתצהיר. שעה שהנתבעים נמנעו מלחקור את התובע על תצהירו,ואף אין בפני כל תצהיר נגדי, מוחזק האמור בתצהיר התובע אמת, ועל כן זהו המצב העובדתי המונח בפני בית המשפט. ראה לענין זה ע"א 2877/92, פד"י מז (3) 850 מפי כב' השופט י' קדמי:

"בהעדר תצהיר נגדי או חקירה נגדית של המצהיר, הרי שבית המשפט יראה, בדרך כלל, את העובדות כפי שהן מפורשות בתצהיר, כעובדות שאין חולקים עליהן...משבחר המערער...לא לחקור את נותן התצהיר, אין לו להלין אלא על עצמו".

לפיכך ומכיוון שלא נסתרה גרסת התובע לפיה המדובר בהתקשרות חוזית עם כל שלושת הנתבעים, הרי גם הנתבעת חבה בחוב. ויש לקבל את התביעה החוזית כנגדה.

7. למרות שכאמור,לא נסתרה טענת התובע כי גם הנתבעת היא שהזמינה ממנו את העבודות (ולפיכך יש לקבל את התביעה כנגדה ע"פ דיני החוזים), אוסיף ואפרט כי שוכנעתי שיש לקבל גם את הטענה על פיה יש לחייב את הנתבעת מכח דיני הרמת מסך:

אמנם העיקרון היסודי בדיני החברות הינו כי חברה היא אישיות משפטית נפרדת ואין לזהות את מעשיה וחובותיה עם מעשי וחובות האורגנים שלה. סטיה מעיקרון זה,תיעשה רק במקרים ובנסיבות חריגות.ככלל,ע"פ עיקרון זה, נושא משרה בחברה או בעליה,לא חב באופן אישי בחובות החברה. יצוין כי כיום במסגרת דיני החברות, אף צומצמה העילה של הרמת מסך במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות אשר תוקן בשנת 2005 ויש להוכיח התקיימות תנאים ספציפיים אשר עניינם שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להונות אדם, לקפח נושה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת לפרוע התחייבויות. הרמת מסך תעשה רק במקרים חריגים בהם הוכח כי נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת כדי לסכל כל דין, או לקפח אדם, כגון שהוכחה הפקת טובת הנאה של האורגנים לעצמם בדרך של מרמה, הברחת נכסים, ערבוב בין נכסים וכיוצ"ב. עניין הרמת מסך נועד למנוע ממקבלי המניות, או מהתאגיד עצמו, את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשירה, כגון כשחברה נוסדת למטרת תרמית, ערבוב בין הנכסים, מימון דק, הברחת נכסים מהחברה לבעלים. ראו ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ, דברי כב' השופט ג'ובראן) .

יחד עם זאת, במקרה דנן, משלא נסתרו טענות התובע והתימוכין שהביא (שכן הנתבעת לא טרחה להציג גרסה נגדית בתצהירים ואף לא ניסתה לחקור את התובע על תצהירו ולסתור את האמור בו), שוכנעתי כי אכן מדובר במקרה מיוחד בו פעלו זיאד ואשתו- הנתבעת (שע"פ הנטען בכתב הגנתה(!), הייתה בעלת מניות בחברה בתקופה הרלוונטית), על מנת להפיק טובת הנאה, להבריח נכסים ולא לאפשר פירעון חובות החברה לנושיה.

8. התובע צירף כראיה להוכחת החוב (שכאמור לא נטען כנגד סכומו), שני שיקים משוכים מחשבון הנתבעת לטובת התובע. האחד, ע"ס 99,788 ₪ מס' 3949 ז"פ 30.4.12, והשני ע"ס 69,252 ₪ מס' 0286 ז"פ 30.7.12. 2 השיקים חוללו,הראשון מחמת היעדר כיסוי מספיק, והשני מחמת היעדר כיסוי מספיק וחשבון מוגבל. כנגד השיקים הוצאו חשבוניות. חשבונית מס 294 היא מיום 30.12.11 ע"ס 69,252 ₪ ואילו חשבונית מס 296 היא מיום 13.2.12 ע"ס 99,788 ₪. בנוסף, צירף התובע חשבונית 297 מיום 28.2.12 ע"ס 13,880 ₪ וחשבונית 298 מיום 29.3.12 היא ע"ס 25,460 ₪.סך כל החשבוניות הללו מביא לסכום התביעה- 208,380 ₪. מפרט של העבודות והעלויות הוגשו סומנו על ידי התובע כנספח ג'.

העובדה שחשבון החברה הוגבל ,שיקים של החברה לא נפרעו והיא אינה יכולה לפרוע חובותיה,כרוכה בפעילות זיאד והנתבעת להבריח כספים ולערבב בין נכסים:

התובע טען בתצהירו (סע' 6 וחזר על כך בסיכומיו בסעיף 19) כי ביצע עבודות עבור שלושת הנתבעים-החברה,זיאד והנתבעת וכל פעם נדרש להוציא חשבונית למי מבין נתבעים אלו על פי בקשתם של אלה בסיום ביצוע העבודה, זאת מבלי שבוצעה הפרדה ביניהם. לטענת הנתבע המגובה במסמכים שצרף ואשר כאמור לא נסתרה בדרך כלשהיא, הנתבעת קיבלה ממנו חשבוניות ושילמה כספים גם בגין עבודות אותן נדרש לבצע על ידי החברה או זיאד. התובע אף צירף חשבוניות שנמסרו לנתבעת באופן אישי בציר הזמן שבין שנת 2005 ועד 2012. הנתבעת טענה בסיכומיה (סע' 1.11 לסיכומים) כי התובע עבד מולה באופן אישי לפני שהוקמה החברה וכי החשבוניות המצורפות על שמה אינן קושרות אותה להתחייבות של החברה. אלא שבסיכומיה (סע' 1.2 ) טענה כי החברה נוסדה בשנת 2006, בה בעת שרוב החשבוניות הונפקו לאחר היווסדה של החברה ולא כנטען על ידה.טענת הנתבעת בסיכומיה כי המדובר היה בעבודות פרטיות שביצע התובע בביתה,נטענה בסיכומים על דרך הסתם,שכן בהעדר תצהיר מטעם הנתבעת אין בפני למעשה כל גרסה או טענה עובדתית מטעמה.כאמור,בהעדר גרסה מטעם הנתבעת (לא הגישה תצהיר) ומשחלק נכבד מהחשבוניות מתייחסות לתקופת פעילותה של החברה,הרי יש בעובדה שהחשבוניות הוצאו על שמה של הנתבעת,כדי להעיד על ערבוב נכסים כנטען.

גם טענת התובע, כמפורט בסעיף 6 לתצהירו, על פיה למרות שהחברה ביצעה עבודות בניה בשני פרויקטים במושב אשדות יעקב, התמורה עבור אותן העבודות הועברה לבקשת זיאד, לחשבון הנתבעת, לא רק שלא נסתרה ,אלא שהיא אף גובתה בנספח ה' לתצהירו-חשבונות שהוציאה הנתבעת. וראה גם הערת המפקח שם על הצורך לבדוק "למה השם שבחשבון שונה משם הקבלן שבחוזה החתום". וראה בעניין זה גם את דוחות החקירה שצורפו לתצהיר התובע, מהם עולה כאמור, כי זיאד ביקש מה"ה הינדי במסגרת בניית ביתם באשדות יעקב להעביר כספים לזכות הנתבעת (סע' ו' לדו"ח החקירה מיום 28.1.13). הוא הדין ביחס לה"ה כהן שגם להם הוגש חשבון חלקי ע"ס 126,606 ₪ ע"י הנתבעת וגם בשוליו צוינה הערת המפקח. זה המקום לציין כי על גבי החשבונות צוין סמליל הנושא את שמה של הנתבעת "עבודות בניין". בסיכומיה אישרה הנתבעת את היותה קבלן רשום שעוסק בעבודות בנייה, וכך נכתב בסיכומיה,אלא שההתקשרות באותם מקרים הייתה עם החברה ולא עם הנתבעת (ראה הערות המפקח) ולמרות זאת, התמורה הועברה לנתבעת.

9. גם בהתנהלותם של זיאד והנתבעת במקרים נוספים, יש כדי לעורר את הספק המעביר את נטל הראיה אל הנתבעים. בנסיבות שפורטו לעיל ושיפורטו להלן, היו הנתבעים צריכים להוכיח כי התנהלותם אינה מהווה הברחת וערבוב נכסים ואולם, בהעדר תצהירים מטעמם, הם לא עשו כן.

בעניין זה הפנה התובע גם לתביעה שהוגשה כנגד הנתבעים במסגרת ת"א 43280-06-12 , למרות שהיה מדובר בהתקשרות חוזית עם החברה, מסר התובע שם שישה שיקים למוטב בלבד מחציתם לפקודת הנתבעת ומחציתם לפקודת זיאד. ודוק גם שם המדובר היה בהתקשרות עסקית של החברה כקבלן מבצע לבניית בתים .עיון בנספחי תצהיר התובע שם, מעלה כי אכן שלושה שיקים נמשכו לפקודת נתבעת 3-שניים ע"ס 100,000 ₪ ואחד ע"ס 80,000 ₪. שיק ראשון הוא ע"ס 100,000 ₪ מס' 542 ז"פ 30.9.11. שיק שני מס' 543 ע"ס 100,000 ₪ ז.פ 30.11.11. שיק שלישי מס' 545 ע"ס 80,000 ₪ ז.פ 30.12.11. כפי העולה מהחלטת כב' הרשמת הבכירה (נספח ט' לתצהיר התובע), כל השיקים הללו נפרעו (עמ'2 שורה 5), לרבות השיקים שנמשכו לפקודת הנתבעת שכן אלו למוטב בלבד לפקודת "שעאר סמר" (ראו גם עמ' 9 שורה 30 להחלטה, וסע' 5 לכתב התביעה שם).

מהחלטת כב' הרשמת שם-נספח ט' לתצהיר התובע, עולה כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים (עובדה שבה הודו גם הנתבעים בסיכומיהם).כב' הרשמת קבעה שם כממצא ברור, כי הנתבעת פעלה להברחת נכסים וריקון החברה מנכסיה עקב מצבה הכלכלי הקשה ומתוך ניסיון להתחמק מנושים. מקביעותיה של הרשמת אף עולה כי לנוכח המצב הכלכלי הקשה, בוצעה העברת החוזים לנתבעת. ודוק, אין לומר כי הנתבעת לא ידעה על הנעשה, אלא כפי שנקבע, הנתבעת הייתה שותפה מלאה למהלך (ראו עמ' 8 פסקה שנייה להחלטת הרשמת שם). הרשמת קבעה כי הנתבעת משתפת פעולה עם בעלה, לוקחת על עצמה חוזים באופן שימנע אפשרות לרדת לנכסי הנתבעת: "המבקשת מס' 3 משתפת פעולה עם המבקש מס' 2, כמצופה, ולקחה על עצמה חוזים שהיו של המבקשת מס' 1, וגם זאת באופן שימנע ירידה לנכסי המבקשת מס' 1, שלא עמדה בהתחייבויותיה למשתכנים לספקים". (עמ' 9 שורות 12-9).

השיקים נשוא החלטת הרשמת שם, ניתנו אמנם במסגרת עסקה אחרת, אך בתקופה מקבילה להתקשרות עם התובע בתביעה זו.ויש בהם כדי להצביע על עירוב נכסים בין נכסים אישיים לנכסי החברה. בהעדר הסבר מניח את הדעת מטעם הנתבעים לערבוב זה,יש בו כדי להוות טעם להרמת מסך. גם אם הממצאים שקבעה כב' הרשמת היו לצורך אותו הליך, שוכנעתי כי יש בהם בתוספת האמור לעיל (לעניין חשבונות שהוציאה התובעת) וכל החומר שצירף התובע לתצהירו, כדי להגיע לאותה מסקנה, או לכל הפחות כדי להעביר את נטל הראיה כי אין המדובר בפעילות שנועדה להונות נושים ולהבריח נכסים,אל כתפי הנתבעים. משהנתבעת לא הגישה תצהיר ולא הרימה את נטל הראיה כאמור(להוכיח כי אין בהתנהלות המתוארת כדי להוות הברחת נכסים וניסיון לקפח את נושי החברה), יש לקבל את התביעה כנגד הנתבעת.

10. למרות שבנסיבות הייתה הנתבעת צריכה להתמודד עם הטענות שהועלו,לא סתרה הנתבעת את טענת התובע בסעיפים 6 ו 8 לתצהירו על פיה כאמור,חשבוניות מסוימות הוצאו על שמה למרות שהיה מדובר בפרויקטים של החברה וכי אף נתקבלו בחשבונה הפרטי כספים שהגיעו לחברה,(ראה התביעה הנוספת אליה הפנה התובע).

הנתבעת לא הגישה תצהירים,לא הציגה גרסה ולא סתרה ממצאים אלו,אף לא במסגרת סיכומיה. הנתבעת אף לא סתרה את החשבונות החלקיים או את העברת הכספים לחשבונה ולא סיפקה הסבר מניח את הדעת להפקדה לחשבון הפרטי דווקא .

בנסיבות שפורטו, היה על הנתבעת להוכיח כי למרות כל הנטען אין המדובר במקרה המצדיק הרמת מסך.כפי שכבר נקבע בפסיקה, תביעה להרמת מסך נסמכת לעיתים על מידע שמצוי בידי החברה . יש פעמים בהן תובע יפנה להתנהלות החברה ובעלי מניותיה למולו ולעיתים יפנה להתנהלות החברה אל מול צדדים שלישיים במטרה להצביע על הצדקה להרמת מסך. גם במקרה דנן,הפנה התובע ,בין היתר,להתנהלות הנתבעת אל מול צדדים שלישיים וביקש ללמוד ממנה על התנהלות בעלי המניות לצורך הרמת מסך ההתאגדות. בהפניה זו אין כל פגם ואף נקבע בפסיקה כי יש בה כדי להעביר את נטל ההוכחה אל החברה ובעלי המניות.

בכגון דא, נקבע בפסיקה, כי די לו לתובע שיציג "קצה חוט" או "ראשית ראיה" להתנהלות בלתי כשרה של החברה. די לו להציג "נתונים מחשידים" על התנהלות החברה, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבע.

ראו תא (ת"א) 154737/02 חברת ג'וליבר עיבוד מוצרי פילמטכניקה 1987 בע"מ נ' גרבר עזריאל:

"ראשית, יצויין כי אני מקבלת את טענת התובעת לפיה משהוכח כי הועברו כספים לחשבונו הפרטי של הנתבע, עובר הנטל אליו להוכיח כי הוא לא הבריח כספים מהחברה. אולם, אני סבורה כי מתצהיר התשובה של הנתבע, וסיכומי התשובה שהגיש, עולה כי הנתבע הרים את הנטל שהוטל עליו. אני סבורה כי הנתבע הוכיח, כי הכספים שהועברו לחשבונו שימשו לתשלום לנושי החברה, וטענתו בהקשר זה לא נסתרה.

ראו דברי כב' השופט משה סובל בפסק דינו בת"א (י-ם) 6116/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' פונדק אליעזר:

"אי לכך, כאשר החיוב האישי הנטען של האורגן מבוסס על עילה שאינה נוגעת למערכת היחסים שבין התובע לבין החברה (כגון הסתרת המצב הפיננסי האמיתי שלה מעיניו בעת ההתקשרות) אלא על עילה הנוגעת להתנהלות הפנימית בתוך החברה, או למגעיה עם צדדים שלישיים שאינם קשורים לתובע (כגון ערבוב נכסים או הברחתם), הרי אז יש לנקוט ביד מקלה בכל הנוגע לאופן הוכחת התביעה..... לכן, במצבים כאלה די לתובע להציג במסגרת פרשת ראיותיו כמות של ראיות הפחותה מהכמות הנדרשת בדרך כלל מתובע לשם הרמת נטל הבאת הראיות. מדובר למעשה ב"קצה חוט" או ב"ראשית ראיה" להתנהלות בלתי-כשרה של האורגן, אף שאין בהם כדי לבסס את התביעה במידת ההסתברות הנדרשת לזכייה במשפט. הצגתן של ראיות כאלה בפני בית המשפט מעבירה אל הנתבע את הנטל להביא ראיות ולתת הסברים שיסלקו במידה סבירה את החשד הצומח מראיות התביעה. הימנעותו של הנתבע מעשות כן ובחירתו בשב ואל תעשה, עשויה במרבית המקרים להספיק לצורך המסקנה כי התובע הרים גם את נטל השכנוע, וממילא להביא לקבלת תביעתו נגד האורגן. כך, לאור הכלל ש"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו".(הדגשה שלי ר.א)

דברים אלה אף הובאו על ידי בית המשפט בת"א (קריות) 3358/07 פיתוח וגינון הצפון (2001) בע"מ 7 נ' זוז תשתיות ופיתוח בע"מ. ברע"א 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ בפסקה ח' לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין (22.4.13) אושרו למעשה, הדברים האמורים)

גם ב- תא (י-ם) 3114/01 דלתות חמדיה בע"מ נ' עץ בן אבו בע"מ נקבע:

"תובע הנדרש להוכיח עובדה המצויה ב'ידיעה מיוחדת' של הנתבע יוכל להסתפק, בשלב ראשון, בכמות הוכחה קטנה יחסית. במקרה כזה, על הנתבע מוטל נטל הבאת הראיות ועליו לעורר ספק בלב בית המשפט באשר לקיומו או לאי קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו הייחודית (י. קדמי, שם, עמ' 1265-1266; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3), 343, בעמ' 348; ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד מו(4), 627, פסקה 7; ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, תק-על 2001(2), 299, פסקה 16)."

באותו עניין אף נתן בית המשפט דעתו לאי העדתו של עד מרכזי בבית המשפט- הוא בעל המניות ובעל הדין.

" יש לציין כי ישראל - הנתבע 2 – מנהלה ומייסדה של החברה, נמנע מלהעיד במשפט ללא כל סיבה הנראית לעין ....בדבר ערעור גרסת הנתבעים - מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל-דין מלהעיד. במקרה כזה, רשאי בית המשפט להעניק ל'שתיקתו' של בעל-דין משקל ראייתי לחובתו. משקל זה עולה על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד, מאחר ובעל-דין מוחזק כעד מרכזי (ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3), 107, 118)."

ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון בפסק דינו המפורסם מיום 16.10.05 בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, שם אף נקבע כי ביחס לחברה משפחתית, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליבראלית בהרמת מסך, שכן הסיכוי לעירוב תחומין גדול יותר:"קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר".

11. בענייננו, הנתבעת לא טרחה להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה ולספק הסבר להעברת הכספים לחשבונה.יודגש כי ההוראה להגשת תצהירים ניתנה עוד ביום 20.1.15. תצהיר עדות ראשית מטעם התובע הוגש ביום 16.4.15. רק ביום 19.11.15 הוגשה בקשה לדחיית מועד דיון ובקשה להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית, בטענה כי מצבו הרפואי של נתבע 2 אינו מאפשר לו להגיש תצהיר עדות ראשית.הנה כי כן הנתבעת עצמה,גם לגישתה, כלל לא תכננה להגיש תצהיר עדות ראשית. בדיון מיום 25.11.15, לאחר שהובהר כי דיון ההוכחות לא יידחה, וויתרו הנתבעים גם על חקירת התובע.הנתבעת לא סתרה את העולה מהמסמכים שהוצגו ע"י התובע בעניין העברת כספי החברה לחשבונה והוצאת חשבונות על ידה ביחס להתקשרויות שנערכו עם החברה. ודוק,הנתבעת איננה יכולה להסתתר מאחורי הטענה כי לא ידעה דבר שהרי ביחסיה עם צד ג' (התביעה הנוספת אליה הפנה התובע),המדובר היה בהעברות בנקאיות בהיקפים ניכרים ולא בסכומים זעומים שניתן להניח כי לא שמה לב או לא ייחסה להעברות אלה כל משמעות.

לאור כל האמור, הוכח ברמה הנדרשת ( ובשים לב לאי הצגת ראיות נגדיות, או הצגת הסברים כלשהם מצד הנתבעת), שהיה בהתנהגותם של זיאד והנתבעת כדי לקפח את התובע,תוך שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה,תוך ערבוב נכסים וכספים והבאת החברה למצב בו אינה יכולה לפרוע חובותיה לנושיה ,לרבות לתובע.

12. התביעה נגד נתבע 4- הנתבע 4 (להלן:"הנתבע"),הינו נושא משרה בחברה.לא נטען כי הנתבע היה בעל מניות או מנהל החברה (להבדיל ממנהל עבודה). יצויין כי לא צורף לעיוני דו"ח רשם החברות ממנו ניתן לראות, האם הנתבע הוא מנהל בנתבעת. בכתב ההגנה נטען כי הנתבע הינו עובד "בתמורה למשכורת חודשית ואינו אחראי על כל פעולה ו/או חוב של החברה". כאמור,התובע לא הציג כל מסמך ולא העלה כל טענה ממנה ניתן היה ללמוד כי מדובר בבעל תפקיד מכריע בחברה.

הטענה שהועלתה ע"י התובע הינה כי הנתבע הינו בבחינת מעוול יחד עם יתר הנתבעים שכן סייע בהברחת נכסיהם.בתצהירו של התובע נטען כי הנתבע הקים חברה העונה לשם "בית החלומות ש.ס לבניה והנדסה בע"מ"(להלן:"בית החלומות") וכי כל הכלים והציוד ההנדסי של החברה הועברו לחברה זו ללא תמורה מבלי שבפועל חברה זו, או הנתבע, עשו בכלים שימוש כלשהו.

התובע צירף תעודת התאגדות (נספח ו' לתצהירו) מיום 15.5.12. יחד עם זאת,למעט תעודת ההתאגדות, לא צורף תמצית רישום של החברה ממנה ניתן ללמוד זהות בעל המניות והדירקטורים בחברת "בית החלומות". כלומר, לא ברור מי הקים את החברה, מיהם בעל מניותיה ומי מכהן כנושא משרה בה. התובע טען כי, חברה זו הוקמה "על מנת שתהווה צינור הברחת נכסים כפי שמפורט בדוח החקירה". עיינתי בדוחות החקירה שצירף התובע, וההתייחסות היחידה לנתבע (בשונה מיתר הנתבעים!) היא בדו"ח מיום 28.1.13 בו נכתב כי זיאד רכש ציוד הנדסי והבעלות נרשמה על שם חברת בית החלומות. נטען כי המדובר בחברה שבבעלות בן דודו של זיאד. יוער כי בדיון ביום 17.11.14 הכחיש הנתבע כל קשר משפחתי לזיאד (על אף הזהות בשם המשפחה) ואין בפני אף כל ראיה כי הנתבע הינו בן דוד,אותו בן דוד שבבעלותו חברת בית החלומות. לפיכך אין די בהיות הנתבע מורשה חתימה של אותה חברה לצורך העברת בעלות ברכבים כדי להעיד שהינו בעליה של אותה חברה. אין בפניי כל ראיה לעניין בעלותו של הנתבע בחברת בית החלומות. בנוסף,לא הוצגה כל ראיה לכך שלא ניתנה תמורה מחברת בית החלומות בתמורה לרישום הציוד על שמה , או כי הרישום על שם חברת בית החלומות היה למראית עין בלבד. מלבד עצם העלאת הטענה (בניגוד לטענות ביחס לנתבעת אשר גובו במסמכים המעידים על התנהלותה כנטען),לא הוצגו כל ראיות שחברת בית החלומות היא חברת קש ריקה מתוכן שאיננה פעילה וכאילו לא ניתנה תמורה בעבור הציוד, או כי מדובר ברישום פורמאלי בלבד על שם חברת בית החלומות. בהערת אגב אציין כי החוקר אמנם ציין "בוודאות" כי הנתבע רכש מחפרון ורשם אותו על שם בית החלומות כחלק ממעשה תרמית, אך באותו אופן החוקר ציין , בהמשך ישיר לאותו משפט, שחברת בית החלומות הוקמה בשנת 2011, בעוד שעל פי תעודת ההתאגדות החברה נתאגדה ונרשמה רק ביום 15.5.12.

התובע הפנה בתצהירו להסכם הפשרה שנחתם בת"א 9373-02-13 ותצהיר עדות ראשית שהגיש שם אחד בשם חוסאם אבו ג'בל . אכן בתצהירו של אבו ג'בל נכתב כי זיאד והחברה העבירו ציוד הנדסי לחברה וכן לנתבע 5 (הוא נתבע 4 כאן). ברם גם אבו ג'בל הסתמך שם על דו"ח החוקר לעיל,תוך שהוא מציין בסעיף 18 לתצהירו כי אם המאזנים של אותה חברה היו מוצגים היה ניתן לראות היקף עסקים בשווי 0 ₪ והיה מוכח כי לא הייתה כל מטרה בהקמתה מלבד שימוש בה כצינור להברחת נכסים. למרות האמור,לא מצאתי כי התובע עתר במסגרת ההליך שבפני להמצאת המסמכים הנ"ל ולא הוצגו בפני מאזנים או מסמכים אחרים, התומכים בטענה כי מדובר בחברת קש שנועדה לשמש את החברה, או מי מבין בעלי מניותיה, לצורך המשך פעילותם העסקית והתחמקות מתשלום חובות, ובין היתר החוב מושא התביעה.

13. בניגוד להלכה ביחס לבעל מניות כפי שפורטה לעיל,הרי לצורך החלת אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, נדרשת אחריות אישית ותרומה ישירה שלו לעוולה. וראה ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי: "המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי קיום יסודות העוולה (ראו עניין צוק אור, לעיל, בעמ' 697: רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (29/11/2009) בפסקה 12. יחד עם זאת, על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה. שאם לא כן, ניתן אולי להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה".

המקרים החריגים בהם הוכרה אחריות אישית של נושא משרה בחברה, הינם לדוגמא, כשלאותו אורגן הייתה מומחיות ספציפית ואישית בגינה התקשר, אותו מאן דהוא עם התאגיד, או במקרים בהם היה קשר מיוחד ואישי בגינו התקשר אותו אדם עם התאגיד וכיוצ"ב. לא תוטל על אדם אחריות אישית בשל כך בלבד שבתוקף תפקידו בחברה שימש כמנהלה וכאורגן שלה אם לא היתה לו מעורבות כלשהי במעשים. ראה ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל פ"ד נ"א (4) בעמ' 790: "חובת הזהירות האישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו"(הדגשה שלי ר.א) וראה עוד בהמשך, בעמ' 791:

"הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות, עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו... מצד אחר, במקרים מסוימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית – למשל כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף..."

ובהמשך: "לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. בלי למצות, עשויה להיות בעניין זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות; חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, כעורך-דין או כמתכנן; או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי..." (הדגשה שלי ר.א.).

במקרה דנן,לא הוצגו בפני כל ראיות לעוולה ספציפית שביצע הנתבע:לא הוכח הקשר שלו לחברת בית החלומות-דבר שבנקל יכול היה התובע לעשות באמצעות הצגת תמצית מרשם החברות. לא הוכח כי המדובר בחברת קש שאינה פעילה-דבר שבנקל יכול היה התובע לעשות באמצעות דרישה לגילוי מסמכים והצגת מאזנים או דוחות כספיים של החברה. למעשה אף לא הוכח כי לא שולמה תמורה עבור הציוד שהועבר לאותה חברה. משמדובר בעובד החברה בלבד (שאף לא נטען כי היה מנהלה),הרי אף שהנתבע לא הגיש תצהיר נגדי,לא די בתצהיר התובע (אשר ביחס לטענה כנגד הנתבע,לא גובה בראיות), כדי לקבוע כי הנתבע ביצע עוולה כלפי התובע והיה שותף בהברחת נכסי החברה.

14. לאור כל האמור:

אני מורה כי התביעה כנגד נתבע 4 תידחה.

אני מקבלת את התביעה כנגד נתבעת 3, ומחייבת את נתבעת 3 לשלם לתובע סכום 208,380 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת 3 לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 2,605 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

מובהר כי כל חיובי הנתבעת 3 הינם ביחד ולחוד עם נתבעים 1-2 כלפיהם כבר ניתן פסק דין בעבר.

מאחר שלא נשמעו הוכחות בתיק, אני מורה על החזר המחצית השנייה של האגרה לתובע וזאת באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ו, 13 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.