בפניי תביעה להחזרת רכבו של התובע או לתשלום ערכו בסך הנטען.

בכתב התביעה נטען, כי ביולי 2009 נגרר רכבו של התובע על ידי הנתבעת ו/או קבלן משנה מטעמה בשל חובות שנצברו לחובת התובע. לטענת התובע פנה לנתבעת ואף הגיש תלונה במשטרה כנגד הנתבעת בעניין זה. התובע צירף לתביעתו אישור בדבר הגשת תלונה מיום 18.12.11 וכן אישור משרד הרישוי על פיו מתאריך 3.1.10 רשום הרכב הנטען כמבוטל במשרד הרישוי.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי טענות התובע בכתב התביעה מוכחשות ואין בהן ממש. לטענת הנתבעת טענה כי מעולם לא נתפס או נגרר רכבו של התובע על ידה ולא על ידי מי מטעמה, לא במועד הנטען ולא בכל מועד אחר. הנתבעת אכן פירטה, כי לתובע חובות רבים כלפיה, אך טענה, כי הליכי גביית החובות לא הגיעו לכלל תפיסת הרכב הנטען וכי הגם שהוטל עיקול במשרד הרישוי על הרכב, הרי שהעיקול לא מומש והרכב לא נגרר ולא נתפס על ידי הנתבעת או מי מטעמה. כמו כן, הנתבעת הדגישה, כי התלונה שהגיש התובע במשטרה כשנתיים וחצי לאחר שלטענתו נגרר הרכב, מעידה כשלעצמה על התנהלות תמוהה ואינה מקובלת מצד מי שטוען כי רכבו נגרר, או נעלם ואשר מצופה ממנו כי יפנה מידית בניסיון לאתר את הרכב או לכל הפחות יפנה למשטרה וידווח על היעלמותו.

הנתבעת ציינה בכתב הגנתה כי ביום 1.4.09 פנה התובע בעניין חובותיו לנתבעת והתבקש להמציא מסמכים התומכים בבקשתו לפריסת חובו עקב מצבו הכלכלי. ואולם, התובע לא המציא את המסמכים שהתבקשו ולא פנה בכל פנייה נוספת עד ליום 9.11.11, שאז פנה וטען לגרירת רכבו.

התובע העיד בבית המשפט וחזר על הנטען בכתב בתביעה. התובע טען כי נסיבות אישיות, פטירת אביו וגירושיו הביאו לכך שלא פנה מיד לאחר גרירת הרכב הנטענת, לנתבעת. התובע הוסיף וטען, כי השיהוי בפנייה לנתבעת נבע מאי יכולתו באותה עת לפרוע את חובותיו.

מטעם הנתבעת העידה עובדת יחידת הגביה, גב' ענת ברש. גב' ברש הסבירה, כי לא ניתן לתפוס רכב ללא הוצאת כתב הרשאה המסמיך את החברה הקבלנית החיצונית לעשות זאת. העדה טענה כי מבירור שערכה אצל הנתבעת, לא הוצא כל כתב הרשאה לתפיסת רכבו של התובע.

מטעם הנתבעת העיד גם מר שלמה סימה, אשר תפקידו אצל הנתבעת לפעול לעיקול רכבים וגרירתם. העד העיד כי רכבו של התובע אמנם עוקל, אך העיקול לא מומש והרכב לא נגרר.

התובע לא צירף לתביעתו ואף לא הציג במסגרת עדותו בבית המשפט כל ראיה התומכת בטענתו, כי רכבו נגרר ו/או נתפס על ידי הנתבעת. התובע הציג בפניי אישור על הגשת תלונה במשטרה בגין גרירת רכבו כביכול, אך הודה כי אף לא טרח לברר במשטרה מה עלה בגורל תלונתו.

אמנם, התביעה מתבררת בבית המשפט לתביעות קטנות, בו ישנה גמישות בסדרי הדין, אולם גם בהליך זה חל על התובע נטל השכנוע, הוא החובה להוכיח את תביעתו, על פי הדרישה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה". בהתאם, על התובע להוכיח בראש ובראשונה את טענתו כי רכבו הנטען נתפס ו/או נגרר על ידי הנתבעת. הפסיקה קבעה לא פעם, כי תובע שאינו עומד בנטל השכנוע, הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, לא יוכל לזכות בתביעתו והיא תידחה.

במקרה דנן , התובע לא הביא כל ראיה לכך שרכבו נתפס ו/או נגרר על ידי הנתבעת. העובדה כי לתובע חובות רבים כלפי הנתבעת, אינה מהווה כשלעצמה ראיה לכך שהרכב נתפס או נגרר על ידה. עדי הנתבעת ונציגתה העידו כי במקרה של תפיסת הרכב או גרירתו, נשלחת לבעל הרכב הודעה, והודעה כזו אין חולק שהתובע לא קיבל.

מעבר לכך, מקובלת עליי טענת הנתבעת, כי הינה גוף מסודר וכל פעולות הגביה לרבות עיקולים וחילוט מעוקלים, מתועד על ידה בכתובים.

בנסיבות אלה, כאשר אין בפניי כל הוכחה לטענת התובע, כי רכבו נתפס או נגרר על ידי הנתבעת, הרי שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי לנתבעת יד בהיעלמותו הנטענת של רכבו ומשכך, דין תביעתו להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את תביעתו של התובע.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 300 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן – יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי - בתוך 15 יום

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ד, 11 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.