בנק הפועלים (להלן: "הבנק") העביר ב-3/13 ללשכת ההוצל"פ סך של 7000 ₪ מחשבון הבנק של התובע וזאת בגין צו עיקול שהתקבל אצל הבנק בגין חוב של התובע בתיק הוצל"פ שנפתח נגדו.

בגין העברה זו הגיש התובע תביעה נגד הבנק על מנת לחייבו בתשלום הסך הנ"ל בשל הטענות כדלקמן:

א. חשבון הבנק הינו של אשת התובע והחוב בתיק ההוצל"פ הוא של התובע.

ב. חשבון התובע היה במינוס ועל כן היה מנוע הבנק מלהעביר כספים בגין צו העיקול.

ג. בדיון לפני הוסיף התובע טענה, שלא הופיעה בכת התביעה כי החוב בתיק ההוצל"פ שבגינו הוטל העיקול הינו מופרך ומוגזם.

ד. התובע מבקש התחשבות במצבו בגין היותו נכה, המתקיים מקצבת נכות.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את התביעה בהעדר עילה ולהלן נימוקיי:

א. הוכח כי חשבון הבנק הינו חשבון משותף

1. התובע לא הוכיח שחשבון הבנק הינו של אשתו בלבד, כפי שנטען על ידו.
2. הבנק לעומת זאת צירף אסמכתא כי החשבון הינו חשבון משותף (נספח א' לכתב ההגנה).
3. לא רק זאת, אלא שבדיון אישר התובע כי גם הוא בעלים של החשבון.

אמנם התובע טען כי הוא צורף לחשבון לצורך הפקדת כספי ביטוח לאומי בלבד, אולם לא די בכך שטענה זו נטענה בעלמא ולא צורפה לה כל הוכחה, הרי שמדובר בבני זוג, שלהם משק בית משותף ואזי טענה מעין זו הינה טענה מתחכמת נוכח העובדה שחשבון הבנק רשום ע"ש שניהם.

ב. התובע הפקיד כספים בחשבון הבנק ועל כן היה מקום לביצוע העיקול בהתאם להלכת אלבס

1. הבנק הוכיח בנספחים לכתב ההגנה כי בתקופת 3 החודשים שלאחר העיקול הפקיד התובע סך של 17,471 ₪, שהינם כספים ברי עיקול ומאוחר יותר משך אותם, כאשר התובע פועל בתחומי מסגרת האשראי של הבנק.
2. התובע אישר בעדותו כי הכספים היו כספים שהתקבלו כמתנות מאירוע בר מצווה שערך לבנו.
3. הנה כי כן הוכח כי התובע הפקיד סכום בר עיקול בחשבונו ועל כן חייב היה הבנק בהתאם להוראות חוק ההוצל"פ להעביר הכספים ללשכת ההוצל"פ בהתאם לצו העיקול שהתקבל אצלו.
4. הבנק פעל בהתאם להלכה שנקבעה בעניין אלבס (תא 2176/08, משה אלבס נ' בנק מזרחי טפחות) אשר קבעה כי ניתן לעקל את מסגרת האשראי של החייב.
5. אמנם ביהמ"ש העליון הפך ב-16/1/14 את ההחלטה בעניין אלבס (ע"א 1507/11) וקבע כי מסגרת האשראי החריגה אינה נכס הניתן לעיקול, אולם ההלכות הנ"ל הינן במערכת היחסים שבין צד ג', מטיל העיקול לבנק ולא בין החייב לבנק.
6. משפעל הבנק בהתאם להלכה הנוהגת באותו מועד, לא ניתן לטעון כי נהג בניגוד לדין, שהרי ככל שלא היה פועל כן, היה מסתכן בחיובו של הבנק באופן אישי בחובותיו של התובע, בהתאם להוראות סע' 48 לחוק ההוצל"פ.

ג לא ניתן להעלות טענות נגד החוב בתיק ההוצל"פ במערכת היחסים בין התובע לבנק

1. התובע לא מכחיש כי קיים נגדו תיק הוצל"פ, אולם לטענתו החוב בתיק מוגזם, שכן עסקינן בחוב של 300 ₪ שנפתח בשנת 2000, שצמח לממדים גבוהים.
2. מעבר לעובדה שטענה זו לא הועלתה בכתב התביעה ומהווה הרחבת חזית אסורה, הרי שגם לגופו של עניין יש לדחות את הטענה.
3. ככל שיש לתובע טענות כנגד גובה החוב בתיק ההוצל"פ, היה עליו לנהל הליכים מתאימים להפחתת החוב, כגון הגשת בקשה בטענת פרעתי או בקשה לעיכוב הליכים.
4. התובע לא הציג כל מקור חוקי על פיו הבנק התנהל באופן שגוי כאשר פעל ע"פ חוק ההוצל"פ והעביר כספים בגין עיקול שהוטל אצלו.
5. לבנק אין כל חובה לבדוק את מקור החוב ומשהתובע לא עשה זאת ולא פעל כנגד החוב, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

ד. מצבו הכלכלי של התובע

1. עם כל הצער ביחס למצבו הכלכלי של התובע, הרי שאין במצבו זה כדי להטיל על הבנק חובות לפירעון חובותיו שלו, רק בשל היות הבנק גוף כלכלי חזק וגדול, כדברי התובע.
2. לאור האמור אני מורה על דחיית התביעה כנגד הבנק.
3. יחד עם זאת ונוכח מצבו הנטען של התובע והעובדה שהתביעה הוגשה כתביעה קטנה ובכך לא נגרמו הוצאות רבות לבנק ולפנים משורת הדין, אינני מחייבת את התובע בהוצאות.

ניתן היום, א' אב תשע"ד, 28 יולי 2014, בהעדר הצדדים.