1. התובע, יליד שנת 1973, מורה במקצועו, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 13.6.12 עת איבד שליטה ברכב בו נהג ונפל לתעלת מים. תביעה זו, שעניינה נזקי הגוף שנגרמו עקב התאונה, הוגשה מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

2. אין מחלוקת אודות קרות התאונה וסיווגה של זו כ"תאונת דרכים" ע"פ החוק. המחלוקת נסובה אך על היקפם של הנזקים הנטענים.

לא נתבקש מינויו של מומחה רפואי, כך שלפנינו למעשה תביעה בגין פגיעה שלא הותירה נכות.

3. התובע הגיש את תצהירו שלו בלבד ולזה צרף תיעוד רפואי (עמ' 1-12 לנספחים), שלהלן עיקר נתוניו: בעקבות התאונה נלקח התובע לבית החולים "קפלן". תעודת חדר המיון מלמדת כי התובע התלונן על כאבים בצווארו, בגב וביד ימין וכי נמצאו אף חבלה בפניו ורגישות בצלעות מצד ימין. התובע שוחרר בו ביום עם חבישה אלסטית בכף ידו ועם המלצות למעקב הרופא המטפל ולצריכת משככי כאבים כפי הצורך.

ביום 20.6.12 פנה התובע לאורטופד (ד"ר מ.ליבשיץ) בגין מכאוביו ונמצא כי ישנה הגבלת תנועות בצווארו ובע"ש מותני.

התובע הופנה בחודש 7/12 לבצע 4 טיפולי פיזיוטרפיה. בחודש 8/12 הופק לו מרשם לצריכת משככי כאבים והוא נזקק לזריקות בשל כאבי גב בחודש 5/13, אם כי אין רישום המקשרן באופן מובהק לארוע התאונה.

לתובע ניתן אישור מחלה ביום 18.6.12 לתקופה בת 16 ימים (14.6.12 – 29.6.12).

עוד צרף התובע לתצהירו תלושי שכר ומסמכים נוספים שיצאו תחת ידו של המעביד– המרכז לחינוך עצמאי (עמ' 13-22 ; 24-25 לנספחים).

4. הנתבעת מצידה הגישה תיק מוצגים הנושא עותק מהשאלון שהועבר לתובע והתשובות לו וכן מסמכים הנוגעים לשכרו של התובע.

ומכאן לנזקים הנטענים:

הפסד שכר ופנסיה בעבר

5. התובע הועסק כמורה בבי"ס סיני ביבנה וע"פ תצהירו השתכר כ – 14,494 שקלים ברוטו וסך של 13,238 שקלים לאחר ניכוי מס הכנסה.

לטענתו, נתון היה באי כושר בעטיו נעדר מיום 16.6.12 עד ליום 19.6.12. בגין תקופת היעדרות זו נוכה משכרו סך של 4,992 שקלים בחודש 2/13 והוא מבקש שיעור זה בצירוף 600 שקלים בגין הפסד הפרשות המעביד לפנסיה (12%) בשערוך כחוק.

6. תלוש השכר לחודש 6/12 אינו משקף אמנם ניצול ימי מחלה, אולם לאחר שמיעת העדויות ובחינת המסמכים שהוצגו אומר כי נחה דעתי בהחלט כי התובע נאלץ להעדר, נעדר בפועל וספג הפסד כספי בעקבות היעדרותו בתקופה הנ"ל וזאת אבהיר:

ראשית דבר, נתונה עדותו של התובע עצמו ובפה מלא אוכל לומר, כי לא מצאתי כל סיבה לפקפק בזו. עדות התובע, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, היתה עניינית, בלתי מתחמקת, עקבית ונטולת חטא ההפרזה בו נוטים להיכשל תובעים בתביעות כגון דא.

התובע הציג אישור מחלה שיצא סמוך לאחר מועד התאונה. העובדה שחוות דעת מומחה רפואי אינה בנמצא, אינה שוללת מהתובע את האפשרות להיבנות מאישור מחלה שעיתויו והיקפו מתיישבים עם השכל הישר בשים לב לפגיעותיו של התובע ע"פ התיעוד הרפואי.

התובע צרף אף מכתב מפורט ממעבידו (מכתב מיום כ"ג אדר תשע"ג, עמ' 18) במסגרתו ציין המעביד כי הפסד השכר של התובע עומד ע"ס של 4,992.32 שקלים, שיעור שנוכה משכרו בחודש 2/13.

מעדותם של התובע ונציג המעביד שהעיד (מר אייזיק גולדשטיין, מנהל מחלקת תנאי שירות גימלאות ופיצויים שהתייצב עם מסמכי התובע) עולה ובהשלמה כי בשלב ראשון שולם לתובע שכרו בגין תקופת ההיעדרות הנ"ל ע"י מימוש זכותו לקבלת ימי מחלה. רק בחלוף מספר חודשים וע"פ בקשת התובע עצמו, אוין מעש זה ע"י "החזרת" ימי המחלה שנוכו מהיתרה הצבורה לטובת התובע וזקיפת היעדרות כ"העדרות ללא סיבה", שאין העובד זכאי בגינה לתשלום ומשעה שכך היה עליו להחזיר למעבידו את התשלום שבוצע וכך היה.

מר גולדשטיין הבהיר באופן בהיר ביותר ותוך הפניה למסמכים רלבנטיים כי המעביד האמור עושה שימוש במערכת משוכללת ואמינה בהתייחס לתשלומי העובדים וניכרת היתה בקיאותו של העד בפרטי הנתונים בה ובאופן פועלה.

בית המשפט הופנה לאופן ולמיקום רישום שעות ההיעדרות בכל חודש (עמ' 19-21 ; 24-25 לנספחים), כמו גם לעיקר – לרישום המופיע בתחתית תלוש חודש 2/13 שם מצוין: חודש 6/12 ותחת זאת: הפחתה בשיעור של 4,992.32 שקלים בגין שעות היעדרות.

עיון בתלושי השכר שצורפו הן מצד התובע והן מצד הנתבעת מלמד כי המעביד אינו נוהג לציין בתלוש השכר עצמו את ימי ההיעדרות, וכך אף העיד התובע (עמ' 7 שורה 17), אולם אלו מוצאים ביטוי מפורש בכתובים שהוצגו והעד קשר מפורשות את ההפחתה הנ"ל לתאונה דנן.

בהינתן האמור, ומשנחה דעתי בדבר הסברו של התובע (עמ' 17 סיפא – 18 רישא) אשר ביקש למעשה לשמר את זכותו לצבירת ימי מחלה, שלהם פוטנציאל כלכלי, כמבואר אף מפורשות במכתבו הנ"ל של המעביד, הנני קובעת כי הפסד זה הוכח והתובע זכאי לו כשיעורו המשוערך.

8. בכל הנוגע להפסד מרכיב הפנסיה שדורש התובע , הרי שע"פ הוראת סעיף 7 לחוק דמי מחלה התשל"ו – 1976 "דין דמי מחלה המשתלמים מאת מעביד כדין שכר עבודה לכל דבר". משמע – התובע זכאי היה להפרשות המעביד לקרן הפנסיה בגין ימי המחלה, אלא שע"פ הבהרתו המפורשת של המעביד במכתב מיום כ"ח אדר תשע"ה, שהוגש לתיק (עמ' 23 לנספחי תצהיר התובע), לא בוצעו הפרשות אלו. מר גולדשטיין, לא נחקר כלל ע"י הנתבעת בהתייחס למכתב או למרכיב זה ומשעה שכך, זכאי התובע לקבלו באופן מלא.

הנני פוסקת לטובת התובע לפיכך את מרכיבי השכר והפנסיה בשיערוך כחוק: 5,773 שקלים.

עזרת הזולת

9. התובע דרש סכום שאמנם אינו מופרז – 1,000 שקלים, אולם וכפי שטען ב"כ הנתבעת, עסקינן בנזק מיוחד אשר כידוע יש לבססו בראיות מוצקות ומהימנות ואין די באמירות בעלמא. (ראה ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ  נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ, פ"ד ל(3) 281).

התובע הסתפק באמירה כללית לפיה בתקופת ימי אי הכושר הנ"ל היה מוגבל מאד והסתייע בבני המשפחה, ומעבר לשגרה, לשם מילוי צרכיו היומיומיים ומילוי צרכי הבית שבאחריותו.

10. אכן ישנו הגיון בכך שהתובע, לאחר מעורבות בתאונה בעטיה נאלץ להעדר מעבודתו, הסתייע בבני משפחתו במידת מה, אולם בכך אין די, שכן עליו להמחיש כי העזרה לה נזקק חרגה מסיוע סביר אשר ניתן לצפות כי יוענק לנפגע על ידי בן משפחה (ראה למשל, ע"א 177/98 עוז ואח' נ' ד"ר לזרוס ואח', פ"ד נב(3) 193; ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477).

לא אוכל לומר כי הפירוט שנתן התובע די בו על מנת להניח דעת בית המשפט ובפרט עת עסקינן בעדות יחידה של בעל דין , שניתן היה לבססה באמצעות עדותם של בני המשפחה הרלבנטיים או מי מהם. לא מצאתי מקום לפיכך לפסוק דבר במרכיב זה.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

11. התובע טוען כי הוציא הוצאות לרכישת תרופות, ביקורי רופא ובדיקות, היטלים וכיוצ"ב ודרישתו עומדת ע"ס של 200 שקלים. כן טען כי נדרש לנסוע מביתו שבמושב זבדיאל לקרית גת לצורך טיפולים רפואיים, מרחק של 7 ק"מ ובשל אלו דרש 200 שקלים נוספים.

12. אף בעניינו של מרכיב זה רלבנטית הערת בית המשפט הנ"ל בענין הוכחתו של נזק מיוחד אוסיף בהקשר זה כי היה על התובע להמחיש כי ההוצאות הספציפיות, ככל הנטען, אינן מכוסות ע"י קופת החולים לאור הוראות הפסיקה והחקיקה החלה משנת 2010 (ראה חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009-2010), התשס"ט-2009; ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724).

ובכל זאת, הוצאות נסיעה יש בהחלט להניח כי היו ובהינתן העולה מהתיעוד הרפואי, אעמיד מרכיב זה בדרך האומדנא על שיעור כולל של 200 שקלים.

כאב וסבל

13. התובע טוען כי נגרמו לו סבל רב וטראומה עקב התאונה אשר הותירה אותו בטל בביתו בתקופת אי הכושר וכי עודו סובל מכאבים כיום. כן ציין את הטיפולים להם נזקק.

ב"כ התובע ביקשה כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו ע"פ תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 (להלן: "תקנה 2(ב)") באופן מירבי.

מנגד סבורה הנתבעת כי אין לחרוג מפיצוי בן 4,000 שקלים.

תקנה זו אינה נושאת קריטריונים ברורים באשר לנסיבות ואופן השימוש בשיקול הדעת הנתון לבית המשפט על פיה, אולם הפסיקה מצידה מבהירה כי למעשה כי אין מקום להפריז בשימוש בה. כך למשל מציין בית המשפט בע"א 284/88 גבאי נ' פוגליארי, פ"ד מו(4) 837:

"תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א), לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום".

עוד ובע"א 146/87 יונתן כץ נ' רם רוזנברג, פ"ד מג(3) 421:

".... נראה לי שניתן לפרשה כך, שהיא חלה בכל מקרה שבית המשפט סבור, שאין בפיצויים על נזק לא ממוני המחושבים לפי תקנה 2(א) לענות על (או לכסות את) הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע. כך הוא כשנגרמים כאבים, צער וסבל או אובדן הנאה מסוים וכיוצא באלה נזקים לא ממוניים, אשר אין בתקנה 2(א) כדי להוות פיצוי, שיהיה בו, לדעת בית המשפט, "כיסוי" הולם לנזק לא ממוני זה. .... כשהכוונה הגלומה בתקנה 2(ב) היא לאפשר פיצוי על-פי שיקול-דעת בית המשפט עד לסכום צנוע יחסית, כשאין, לדעת בית המשפט, בסכום הפיצוי לפי תקנות 2(א) ו- 3לתקנות כדי להוות פיצוי נאות לנפגע."

14. בבואי ליישם מגמת הפסיקה והנחיותיה, סבורה אני כי אכן וכטענת הנתבעת לא זה המקרה בו ראויה הפעלת שיקול דעת בית המשפט באופן מירבי או בקירוב לכך.

שיקול הדעת ראוי שיופעל באופן מידתי תוך שימצאו הגיון וסבירות בפיצויים של מי שלא נמצאה נכות צמיתה בעניינם, כל מקרה כפי נסיבותיו, ותוך מתן משקל הולם למידת סבלו של הנפגע הספציפי. לא הרי מי שהגיע לחדר המיון ונדרש לשלושה ימי מנוחה כהרי מי שנדרש אף לניתוח ו/או לגיבוס רגלו, על כל ההגבלה הכרוכה בכך, ולהליכי שיקום ו/או טיפולים רפואיים ממושכים אחרים עד להחלמתו המלאה. יש ליתן את הדעת אף לסבל הכרוך בטיפול רפואי כזה או אחר, לשכיחותם של הטיפולים, להשלכת טיפולים אלו על התובע הספציפי וכדומה.

בענייננו בהתחשב במכלול ובפרט בתיעוד הרפואי המדבר בעד עצמו אודות סבלו של התובע, אולם, אינו מרובה, אינו מתפרש עפ"נ תקופה ממושכת ואינו מצביע על טיפולים ממושכים וכואבים או על החלמה רצופת סבל, מצאתי מקום לפסוק לטובת התובע סך של 8,000 שקלים.

סיום וסיכום

15. כאן יעשה בית המשפט אתנחתא ויאמר כי עד לרגע כתיבתן של שורות אלה נותר הוא תמה באשר לחיוניות הכרעתו במחלוקת שאינה תהומית, אינה מורכבת ואינה חריגה.

בתמצית ייאמר כי בהתאם למקובל הוגשו תחשיבי נזק והצעה ניתנה ואח"כ אף שונה ממנה נוכח נתונים שהמציא התובע בהתייחס למרכיב השכר שהוא שעמד בבסיס המחלוקת, אולם בסופו של יום לאחר שהתובע טרח והגיש תצהירו שלו והנתבעת התרצתה, עמד התובע דווקא על שורת הדין בכל הנוגע למיצוי זכויותיו והמשך ההליך.

אף למציאות זאת טרחו והתייחסו הצדדים בסיכומיהם תוך שכל צד מטיח במשנהו את האשם בניהול ההליך ובגרירתם של הצדדים לשלוש ישיבות, שתיים מהן – לשמיעת הראיות.

סבורה אני כי תביעה כגון דא, צריך ומצופה שתסתיים ללא הליך משפטי כלל ומשעה שנמצא בכל זאת הכרח בזה, אך מתבקש כי יעשה כל מאמץ לפשט את ההליך ולסיימו טרם שמיעת הראיות ומוקדם ככל הניתן.

למען הסר ספק, אין בית המשפט מתיימר לקבוע כי על כל צד להסכים לפשרה מוצעת, ובכלל זאת להצעת בית המשפט, או להקל ראש בזכויותיו, אולם צריך וחייב שיהא טעם ושכל ישר בהפעלת שיקול הדעת בבחירת צד זה או אחר, בכל נקודת זמן, להמשיך את ההליך.

במקרה דכאן, יגעתי ולא מצאתי מהי התועלת שהפיק מי מן הצדדים בניהול הליך זה עד תום.

אמנם התובע הוא שבחר בדיון השני לעמוד על שורת הדין ולא להסכים להצעת הפשרה שעמדה על הפרק (ושלא גולו פרטיה כמובן), אולם נעלם מבית המשפט מיהו ומהו שעמד מאחורי בחירת הנתבעת להתעקש מראשית ולאורך הדרך על הסתייגותה ממרכיב הפסד השכר, אשר הובהר במסמכים שהתובע הוטרח להביאם על מנת להניח דעתה של הנתבעת, כשבסופו של דבר עמדה הנתבעת אף על חקירת נציג המעביד בהתייחס למכתבי המעביד.

עמידה בלתי מתפשרת זו מצד הנתבעת על מרכיב הפסד השכר תמוהה היתה בהינתן המונח לפניה ולאמור משנה תוקף עת בחרה היא לגרור הליך זה לשמיעת הראיות, מציאות שיש בה כדי לחייבה אף באגרת משפט בת אלפי שקלים הכרוכה בכך.

התובע ודווקא במקרה זה בו עסקינן במי שדרישות מידתיות והוגנות היו לו, מצא עצמו נגרר להליך מיותר עד להכרעה בו שבוודאי אין בה כדי להפתיע מי מהצדדים.

ראוי כי חברות ביטוח תשקענה מירצן והתנגדותן, כמו גם את הזמן השיפוטי הנדרש לשם כך, בתביעות ובתובעים המחייבים כן מפאת מחלוקת של ממש או באלו המבקשים לעשות שימוש לרעה בזכותם המשפטית, ולא הוא המקרה דלפנינו, אם כי אסייג ואזכיר כי וכאמור, כי אף התובע עצמו בחר לבסוף לנקוט בגישה דווקנית למדי במיצוי ההליך.

בטוחני כי עלה בידי ב"כ הצדדים שניהם להביא לסילוקן של תביעות מורכבות יותר ללא מיצוי סדר הדין עד תום ונראה היה כי גישה עקרונית מדי מנעה זאת בזה המקרה וחבל שכך.

16. בהינתן האמור, הנני מורה כשורת הדין על חיובה של הנתבעת לשלם לתובע שיעורים אלו:

א. החיובים המפורטים במסגרת ראשי הנזק הנ"ל.

ב. אגרת פתיחת התיק בלווית הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת הוצאתן.

לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות משלוח להם נטען בסיכומים וללא פירוט וסימוכין.

ג.          שכ"ט עו"ד כחוק בשיעור של 15.34% שייגזרו משיעורם המצטבר של החיובים הנזכרים בסעיף א' הנ"ל.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ו, 10 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.