ב"כ התובעת – עו"ד שחר זמלר

ב"כ הנתבעים – עו"ד מוטי זילבר

א. המסגרת העובדתית

1. בפני בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.

2. עניינה של התביעה, נזקי רכוש לרכב התובעת, בגין תאונת דרכים מיום 01.08.13, עת ברכב התובעת נהג עובד התובעת, מר דוד שלמה. (להלן: "דוד").

3. לטענת התובעת, התאונה נגרמה בשל רשלנותו של נתבע 1, מר שלום נאמן. (להלן: "שלום"), עת נהג ברכבו.

4. לאחר שהגישו הנתבעים כתב הגנתם, ביום 11.08.14 ניתן פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ס' דומניץ סומך) בת"ק 48804-10-13 שלום נאמן נ' שלמה דוד, בו נדון אותו אירוע תאונת הדרכים מיום 01.08.13 נשוא התובענה שלפני. (להלן: "ההליך הקודם").

5. ההליך הקודם הוגש על ידי שלום, כתובע, נגד דוד, עובד התובעת, אשר, כאמור לעיל, נהג ברכב התובעת.

6. כמפורט בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, שלום ודוד העידו בפני בית המשפט ומסרו גרסאות שונות לתאונה. שלום טען כי נהג ברכבו בנתיב הימני. דוד נהג ברכבו בנתיב השמאלי. רכב צד ג', שנסע לפני רכבו של דוד, עצר ברמזור ירוק מהבהב. דוד סטה במהירות מנתיבו לנתיב הימני, בו נסע שלום, על מנת להספיק לחצות את הצומת, ופגע ברכבו של שלום. מנגד טען דוד כי נסע ברכבו בנתיב השמאלי, כאשר האט בהתקרבו לצומת, לנוכח העובדה שהאור ברמזור התחלף לצהוב, חש לפתע פגיעה בחלקו האחורי של רכבו.

7. בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי מדובר בעדות מול עדות, כאשר שתי העדויות מהימנות באופן זהה, ואין בראיות החיצוניות כדי לתמוך בגרסת התובע. לפיכך נקבע כי שלום לא הרים את הנטל להוכיח את תביעתו והתביעה נדחתה.

8. בהליך שבפני טוענים הצדדים בכתבי טענותיהם גרסאות עובדתיות זהות לאלו שנטענו בתביעה הקודמת.

ב. טענות הצדדים

9. לטענת הנתבעים, שלום ומבטחת רכבו, מנורה חברה לביטוח בע"מ, דוד, אשר השתמש ברכבה של התובעת ברשותה ועל דעתה והוא עובד של התובעת, הוא חליפה של התובעת. אילו היה דוד מחויב באחריות לתאונה, ממילא הייתה התובעת חבה בתשלום הפיצוי בהיותה מעסיקתו של דוד החבה באחריות שילוחית. לכן, דוד מהווה חליף של התובעת ופסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות מחייב גם אותה.

10. לטענת התובעת, אין מדובר במעשה בית דין משום שבית המשפט לתביעות קטנות לא קבע קביעה עובדתית חד משמעית לגבי אופן התרחשות אירוע התאונה. עוד טענה התובעת כי מאחר שלא הייתה צד להליך הקודם, עומדת לה הזכות לתבוע את נזקיה ולנהל הליך בגין התאונה. לטענתה, לו היה מוגש על ידי התובעת כתב תביעה שכנגד, אם התיק העיקרי היה נמחק או נדחה, עדיין ניתן היה לנהל את התביעה שכנגד כהליך נפרד.

ג. המסגרת המשפטית

11. תורת ההשתק מחמת מעשה בית דין התפתחה מעיקרון סופיות הדיון והיא מבוססת על טעמים של הגיון וצדק. התורה מבוססת על שני כללים עיקריים: השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק פלוגתא קם כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, שאז בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה. עוד, ככלל, תנאי מהותי לקיום מעשה בית דין, הוא זהות בין צדדים, או חליפיהם, שלקחו חלק בהליכים השונים. דרישת זהות הצדדים לצורך מעשה בית דין, נועדה להבטיח הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית המשפט, ומצד שני לוודא, שמי שהיה לו יומו בבית המשפט, לא ישמיע דברו בשנית, למען יהיה סוף לריב ולדיונים. (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, 27.12.10, סעיף 24 לפסק הדין).

12. עקרון מעשה בית דין יחול גם מקום שאין בהכרח זהות מוחלטת בין הצדדים, כאשר קיימת "קרבה משפטית" בין הצדדים להליך המקורי לבין הצדדים בהליך המאוחר, כחליף בזכות או כמי שבא מכוחו של בעל דין בדרך אחרת. כך נאמר בעניין זה בע"א 8765/07 הנ"ל:

"גישת המשפט לדרישת הזהות בין הצדדים לצורך החלת עקרון מעשה בית דין עברה תהליך של הגמשה, וניכרת נטייה כיום להחילו גם מקום שאין בהכרח זהות מוחלטת בין הצדדים, בהתקיים תנאים מסוימים (ענין צוריאנו; ע"א 8265/96 רמט נ' בריברום, פ"ד נז(1) 486 (2002));...

כן, תתכן הגמשה נוספת לדרישת זהות הצדדים בהליכים השונים לצורך החלת עקרון מעשה בית דין, וזאת כאשר קיימת "קרבה משפטית" בין הצדדים להליך המקורי לבין הצדדים בהליך המאוחר. כבר נמצא ביסוס בהלכה הפסוקה להשקפה כי "בעל דין זהה... הוא גם מי שעומד ביחסי "קרבה משפטית" עם בעל דין... אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" (זלצמן, בעמ' 367-368; ענין סקורניק, בעמ' 33; ענין צוריאנו, בעמ' 689; קרייני, בעמ' 497). "הקרבה המשפטית" נתפסת כקירבה "עניינית" המקיימת "קשר של ממש" לעניינו של בעל דין העומד מאותו צד של המתרס כנגד בעל הדין המשותף לשני ההליכים (זלצמן, בעמ' 376-378; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 19 ([פורסם בנבו], 12.10.2009), ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר, פסקה 35 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל ([פורסם בנבו], 22.7.2007) (להלן: ענין פוליבה)). קרבה משפטית זו יכולה להיווצר, בין היתר, בזכות קשרים משפחתיים או מסחריים עם בעל הדין הקודם, מכוח נציגות, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף (מיכאל בן-יאיר "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם" ספר יצחק כהן, עמוד 304 (1989); ענין צוריאנו, פסק דינה של הנשיאה ביניש, בעמ' 690 ו-697). המבחן לענין זה, נעוץ בשאלה האם מצויים שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של זר למעמדו של בעל דין בהליך קודם, וקשירתו לתוצאותיו (זלצמן, בעמ' 376-378; ענין פוליבה, פסקה 34 לפסק דינה של השופטת ארבל)". (סעיף 25 לפסק הדין).

13. ע"א 7/64 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד יח 341, התייחס לנסיבות בהן בתביעה קודמת התובעת תבעה את העובד ותביעתה נדחתה. בתביעתה השנייה תבעה את המעביד בשל אחריותו השילוחית. נקבע כי הגם שהמעביד לא היה צד להתדיינות הקודמת, קם בפני התובעת מעשה בית דין. כך נאמר בפסק הדין:

"נכון הדבר, כי הכלל הוא שאין פסק דין שניתן במשפט שבין א' וב' מהווה מעשה בית דין כלפי תביעה בין א' וג', אבל: "אין למידין מן הכללות", כי אין לך כלל שאין לו חריג (חוץ, אולי, מכלל זה גופו). והחריג לכלל דלעיל הוא: כאשר ב' היה עובד האחראי למעשה הנזק באורח ישיר, וג' הוא האחראי לאותו נזק אחריות שילוחית. כאן הדין הוא כדלקמן: אם ב' יוצא חייב, אין פסק הדין מהווה מעשה בית דין גם כלפי ג', אבל אם הוא יוצא פטור, אזי פטור זה מהווה מעשה בית דין גם כלפי תביעה המוגשת לאחר מכן נגד ג' מעבידו. אסמכתא ראשונה לכך אנו מוצאים בפסק דינו של השופט זוסמן בע"א 55/52, פד"י, כרך י', ע' 1804, [2], ב-ע' 1813, שצוטט על ידי השופט המחוזי המלומד וזה לשונו:

"באמרנו כי כלל "ההדדיות" האמור מורה לנו לדחות את הטענה 'היה מעשה בית דין', לא נעלם מאתנו כי פעמים יכול בעל דין ליהנות מפירותיו של משפט קודם, ואילו נפסק בו היפוכו של דבר, לא היה פסק הדין נוגע לו. המדובר הוא באותם המקרים בהם חיובו של אדם אינו אלא חיוב הנובע מחיובו של אחר (derivative liability) כגון אחריותו של מעביד למעשה העובד. חיובו של עובד בתביעת נזיקין אינו מונע את המעביד מלכפור באחריותו של העובד, אם לא היה המעביד בעל דין במשפט הראשון, ואילו זיכויו של העובד במשפט מזכה גם את המעביד, אפילו לא היה בעל דין..."

"ה-ratio של יוצא מן הכלל זה נראה בעליל: אחריותו הישירה של העובד, היא יסוד ובסיס לאחריותו המסתעפת של המעביד, כי אם אין שליח-משלח מנין? ולכן קיימת כאן זהות בין שתי התביעות, אף על פי ששמותיהם של שני בעלי הדין שונים". (בעמ' 345-346).

14. על עקרון ההדדיות הנזכר בע"א 7/64 הנ"ל, נאמר בע"א 143/51 עיריית רמת גן ואח' נ' פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י 1801:

"זה הכלל: אין אדם נהנה מהכרעה שנפלה במשפט, אלא אם-כן היה קשור בה, לו ניתן פסק-הדין נגדו". (בעמ' 1812).

ד. דיון

15. בענייננו, קיימת זהות עניינית מלאה בין הסוגיה העובדתית שנדונה והוכרעה בהליך הקודם לסוגיה העובדתית העולה בהליך זה, והיא נסיבות תאונת הדרכים, עליה העידו שני נהגי כלי הרכב בתביעה הקודמת, אותם שני עדים מיועדים בהליך זה. כאמור לעיל, בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי עדויות שני הנהגים מהימנות באופן זהה ולא העניק עדיפות לגרסה אחת על פני האחרת. בנסיבות אלה, דיון מחודש בתביעת התובעת, משמעו שמיעה מחדש של אותה מחלוקת עובדתית, באופן שאינו מתיישב עם תכליותיו של רעיון מעשה בית דין והשתק פלוגתא. כאמור לעיל, עדותו של עובד התובעת, דוד, היא הראיה אשר הובאה בהליך הקודם והיא אותה הראיה שמבקשת התובעת להביא לתמיכה בתביעתה. שיקול זה מצדיק את השוואת מעמדה של התובעת למעמדו של דוד בהליך הקודם ואת קשירתה לתוצאות ההליך הקודם.

16. בין התובעת לבין העובד, דוד, מתקיימת "קרבה משפטית" בהיותה של התובעת חליפתו של דוד. הן התובעת והן דוד עומדים מאותו צד של המתרס כנגד שלום ולא בכדי ביקשה התובעת להעיד מטעמה את דוד. כמו כן, מצבה המשפטי של התובעת נגזר ממצבו המשפטי של העובד, דוד, ומצב הדברים שבו שלום אינו חב כלפי התובעת נובע מכך ששלום אינו חב כלפי דוד מכוח ההליך הקודם. אין מדובר במצב דברים שבו בהליך הקודם הוטלה אחריות על דוד כלפי שלום, שאז היה מקום לבחון אם חיובו של דוד היה מונע את התובעת, מעבידתו, שלא הייתה צד להליך הקודם, מלכפור באחריותו של דוד.

17. גם עקרון ההדדיות חל בנסיבות המקרה. אילו בהליך הקודם היה קורה היפוכו של דבר ודוד היה מנצח במשפט, התובעת הייתה יכולה להסתמך על פסק הדין, שהיה ניתן נגד שלום, כמעשה בית דין, וזאת הן כנגד שלום והן כנגד המבטחת שלו, נתבעת 2. כך, גם אם נתבעת 2, מבטחת רכבו של שלום, הייתה מגישה תביעה נגד התובעת, פסק הדין בהליך הקודם היה מהווה מעשה בית דין כנגדה. במילים אחרות, מדובר במצב דברים שבו הנתבעים בהליך זה נהנים מההכרעה בהליך הקודם אך אם התביעה הקודמת הייתה מוכרעת לחובת שלום, כי אז הנתבעים היו קשורים בהכרעה זו ובפסק הדין אשר היה ניתן נגד שלום.

18. גם האינטרס שבמניעת הכרעות סותרות על ידי בתי המשפט ראוי להגנה בנסיבות המקרה, מאחר שעדותו של דוד היא שמהווה את ראיותיה של התובעת.

19. התוצאה היא, שבכל הקשור לנסיבות התאונה והאחריות לתאונה, חל על הליך זה השתק פלוגתא מכוח התביעה הקודמת. לכן, דינה של התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין.

ה. סוף דבר

20. התביעה נדחית.

21. אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז תשרי תשע"ו, 30 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.