1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון בת.א 25442-10-13, שניתן על ידי כב' השופט עידו כפכפי ביום 28.11.13, בו דחה תביעת המערערים על הסף בשל קיומו של השתק פלוגתא.
2. המערערת 1, דן חן תקשורת (להלן - "דן חן") הינה שותפות רשומה אשר עסקה במתן שירותי התקנה עבור חברת הוט מערכות תקשורת בע"מ. המערער 2, מר יגאל צאצשוילי, והמערער 3, מר רומן מורזחנוב, הינם המקימים והבעלים של דן חן. עם הקמת השותפות בשנת 2006 פתחו המערערים חשבון בנק בסניף 925 של המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "המשיב"). במהלך שנת 2007 נתקלו המערערים, לטענתם, בקשיים בניהול החשבון בבנק, עקב שינוי מדיניות הבנק כלפיהם. בסופו של יום נקלעה דן חן למצוקה כלכלית וחדלה מפעילותה במהלך שנת 2008.
3. ביום 13.1.09 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים 2-3 בגין חובם בחשבון שנוהל אצלו, אשר עמד באותה עת על סך 50,235 ש"ח (ת.א. (שלום - ב"ש) 700003/2009, להלן - "התביעה הראשונה"). המערערים 2-3 לא הגישו בקשת רשות להתגונן ומשכך, ביום 12.3.09 חויבו במלוא סכום התביעה בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
4. ביום 10.10.13 הגישו המערערים תביעה בסך 300,000 ש"ח נגד המשיב (להלן - "התביעה השניה") בטענה, כי התנהלות המשיב גרמה להם לנזקים כלכליים קשים, כיון שהמשיב הורה על עצירת הסדר ניכיון השקים שהיה בחשבונם באחת, ללא הסבר, באופן שהוביל לכך ששקים של השותפות לא כובדו, ובנק ישראל הטיל הגבלה על חשבונם. בשל אלה נאלצו המערערים לעבור לתשלומים במזומן ולנכות שקים באמצעות גורמים חוץ בנקאיים, על העלויות הכרוכות בכך; מצבם הכלכלי של המערערים הלך והתדרדר ודן חן פסקה מפעילותה.

המשיב הגיש בקשה לדחיה על הסף, וטען להשתק פלוגתא כיון שהמערערים לא התגוננו בתביעה הראשונה וניתן פסק דין נגדם, אין הם רשאים להעלות כיום פלוגתאות שנידונו בתביעה הראשונה.

בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיב והורה על דחיית התביעה על הסף בשל קיומו של השתק פלוגתא. בכך הסתמך בית המשפט קמא על רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך (פורסם בנבו) (23.7.12) (להלן – "פס"ד בן ברוך"), בו נקבע כי, נתבע אשר לא התגונן בתביעה שהוגשה נגדו, מנוע בתביעה מאוחרת יותר, מלהעלות טענות אותן יכול היה להעלות כטענות הגנה בתביעה המקורית מחמת השתק פלוגתא. מאחר וטענת המערערים - כי המשיב פעל ברשלנות ועצר את מסגרת האשראי באופן שרירותי - יכולה היתה להוות טענת הגנה בתביעה הראשונה, מנועים הם להעלותה כיום. בית המשפט קמא הוסיף, כיון שמדובר בהשתק פלוגתא, אין די שמדובר בעילות תביעה שונות כדי לשנות ממסקנה זו; כמו גם לא בעובדה שדן חן לא היתה צד לתביעה הראשונה כיון שהשותפות לא היתה צד לחשבון הבנק ומצויה, ממילא, בקרבה משפטית למערערים 2-3.

מכאן הערעור.

1. המערערים סבורים כי לא מתקיים בעניינם מעשה בית דין. הם מדגישים, כי התביעה השניה הוגשה בעילה עצמאית ונפרדת מהתביעה הראשונה, שכן התביעה הראשונה היתה בגין החוב בחשבון - אשר לא היה שנוי במחלוקת - ותביעתם הינה תביעה נזיקית בגין נזקים שגרמה להם התנהלות הבנק. החלטת בית המשפט מהווה סגירת שערי בית המשפט בפניהם בנסיבות בהן טענותיהם לא התבררו בעבר, ואין הצדקה לנקוט במקרה זה בצעד הקיצוני של מחיקה על הסף. הטענה, כי לא ניתן להגיש תביעה עצמאית כאשר לא הוגשה בקשת רשות להתגונן דומה לטענה, כי נתבע שלא הגיש תביעה שכנגד יהא מנוע מלהגיש תביעה עצמאית, טענה שאינה סבירה ונדחתה בפסיקה.

המערערים מוסיפים, כי המדובר בנסיבות שונות מאלה שנידונו בפס"ד בן ברוך. מאחר ואין חולק כי מדובר בעילות תביעה שונות, יש לבחון את התקיימותם של התנאים להשתק פלוגתא; דא עקא, שאלה אינם מתקיימים כאן, שכן רכיביהן העובדתיים והמשפטיים של הפלוגתאות שונים, לא היתה התדיינות בעבר לאופן התנהלות המשיב אשר הסתיימה בממצא פוזיטיבי. ההכרעה בפלוגתא הנוגעת לאופן התנהלות המשיב לא היתה הכרחית על מנת להכריע בשאלת החוב. טענות המערערים בתביעה השנייה אינן רלוונטיות לתביעה הראשונה ולא היה בהן להוות טענות הגנה, על כן אין מדובר בפלוגתאות שהיו שנויות במחלוקת בתביעה הראשונה. עוד נטען, כי ממילא אין מדובר בצדדים זהים שכן דן חן לא היתה צד לתביעה הראשונה.

1. המשיב מדגיש כי מאז הגשת התביעה הראשונה לא העלו המערערים כל טענות נגד התנהלותו, על אף שזו קדמה למועד מתן פסק הדין בתביעה הראשונה. ניסיונם של המערערים להפריד בין פסק הדין בתביעה הראשונה לטענותיהם בתביעה השנייה הינו מלאכותי, שכן לצורך מתן פסק דין בתביעה הראשונה היה צורך להכריע בשאלה האם התנהלות המשיב ביחס להעמדת קו האשראי בחשבון היתה כדין; על כן, משנמנעו המערערים מלהגיש בקשת רשות להתגונן וניתן פסק דין בתביעה הראשונה, נבלעה בה עילתם הנוכחית של המערערים. בפסיקה הובהר כי טענות הגנה נגד תביעה יש להגיש במסגרת בקשת רשות להתגונן וצד לתביעה אשר בוחר שלא לעשות כן ומביא לקבלת התביעה בהעדר הגנה - לא יוכל להעלות את אותן טענות הגנה במסגרת הליך אחר. הימנעות מדחיית התביעה תגרום למצב בו בעל דין שזכה בפסק דין לטובתו ישאר חשוף, גם לאחר שנים, לסיכון כי יאלץ לנהל הליך נוסף בגין פלוגתא זהה. גם בניסיונם של המערערים לערוך הפרדה מלאכותית בין המערערת 1 למערערים 2-3 אין ממש, שכן מדובר אך בשם המסחרי של עסקם של המערערים 2-3, ומאחר והשותפות לא היתה צד לחשבון הבנק.

דיון

1. השאלה לדיון, האם דין התביעה להידחות על הסף בשל השתק פלוגתא, מאחר והיה על המערערים להעלותה כטענת הגנה נגד תביעת הבנק?

במרכזו של הערעור עומד הכלל של מעשה בית דין, הקובע כי בעל דין אשר היה לו יומו בבית המשפט לא יוכל לשוב ולהגיש תביעה חדשה בגין אותו עניין. על ההצדקה לכלל זה נאמר, כי -

"בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העשויה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל הדין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר..." (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, עמ' 6-7 (פורסם בנבו) (8.9.05)).

מעשה בית דין כולל בתוכו את השתק העילה והשתק הפלוגתא. השתק העילה פירושו, כי כאשר תביעה נידונה לגופה על ידי בית המשפט, לא ניתן לדון בתביעה נוספת בין הצדדים וחליפיהם בשל אותה עילה; השתק זה אינו רלוונטי בענייננו, בו ברור שעילת התביעה בתביעה השנייה שונה מזו שבתביעה הראשונה.

השתק פלוגתא פירושו, כי כאשר בתביעה נדונה שאלה עובדתית מסוימת שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה, הצדדים וחליפיהם מנועים מלהתדיין באותה פלוגתא בהליך אחר, גם אם עילת התביעה שונה היא (ע"א 7437/08 בסט נ' עסאם אחמד ואח', פסקה 9 לפסק הדין (פורסם באתר בתי המשפט) (22.6.10)).

בגין קיומו של השתק הפלוגתא חלוקים, כזכור, הצדדים בפנינו.

1. ברע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' ויינשטיין (פורסם בנבו) (8.3.09) נקבע, כי כאשר פסק דין ניתן בהעדר הגנה ומכריע לטובת התובע בפלוגתא עיקרית בין הצדדים, הרי שהנתבע מנוע להעלות בהתדיינות נוספת טענות בנוגע לפלוגתא זו. בית המשפט שם פירט, כי הכרעה אחרת תגרום לכך שפסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לא יהיו חלוטים ונתבעים יוכלו - גם שנים רבות לאחר מתן פסק הדין נגדם - לטעון טענות נגד החיוב (סעיף 20 לפסק הדין).

בפס"ד בן ברוך הוסיף בית המשפט והבהיר, כי בעל דין שהגיש בקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר וזו נדחתה, יהא מנוע מלהעלות את הפלוגתאות שנידונו שם, במסגרת תביעה עתידית בעילה אחרת. בית המשפט הלך כברת דרך נוספת, והבהיר כי בעל הדין גם לא יוכל להעלות במסגרת תביעה עתידית טענות אותן יכול היה לטעון בבקשת הרשות להתגונן ולא עשה כן:

"בנוסף על האמור, סבורני כי נתבע בסדר דין מקוצר יהיה מושתק מלהעלות בהתדיינות עתידית לא רק את הטענות אותן העלה במסגרת בקשת רשות להתגונן אותה הגיש, אלא גם את הטענות אשר היה עליו לטעון אך נמנע מכך. הלכה מבוססת היא כי מעשה בית דין משתיק בעל דין מלטעון טענה אשר חייב היה לטעון להגנתו ולא טען [ראו: ע"א 461/58 חברת ביטום בע"מ נ' מנהיים, פ"ד יג(2) 937, 943 (1959); ע"א 822/77 בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לב(3) 21, 26-27 (1978); עניין וינשטיין, בפסקה ג' לפסק דינו של השופט רובינשטיין]. לכן, סבורני כי נתבע בסדר דין מקוצר חייב להעלות בבקשת הרשות להתגונן אותה הוא מגיש את מלוא הטענות המשפטיות הרלבנטיות המבוססות על התשתית העובדתית שלפניו, ככל שאלה נוגעות לפלוגתאות העיקריות שבמחלוקת במסגרת התביעה שהוגשה נגדו ו"אם לא עשה כן – נסחפה שדהו" (ראו והשוו: עניין וינשטיין, בפסקה 26 לפסק דינה של השופטת מ' נאור). נתבע בסדר דין מקוצר אינו רשאי "לשמור" טענות על מנת לנקוט הליכים נוספים לאחר שההליך הראשון כבר הוכרע, ובכך לשוב ולהטריד את התובע באותו עניין, לאחר שכבר ניתן לו יומו בבית המשפט" (פסקה 19 לפסק הדין).

פסק דין זה, כפי שקבע בית המשפט קמא, משליך ישירות לענייננו. אמנם, אין חולק כי טענותיהם של המערערים בתביעה השנייה לא הועלו בפני בית המשפט קמא ואף לא התבררו בפניו, משלא הוגשה בקשת רשות להתגונן. עם זאת, מאחר והיה על המערערים להעלות טענות אלה במסגרת בקשת רשות להתגונן בתביעה הראשונה והם לא עשו כן, איחרו הם את המועד ואין הם יכולים להעלות טענות אלה כיום.

אין ממש בטענתם ל המערערים כי הטענות בדבר התנהלות הבנק לא היו מועילות להם נגד התביעה הראשונה, שנגעה לחוב שאינו שנוי במחלוקת. הטענות בדבר התנהלות הבנק יכולות היו לשמש, לכל הפחות, כטענות קיזוז נגד החוב הנטען, אם לא נגד היווצרות החוב עצמו. משבחרו המערערים שלא להעלות טענות אלה במועד אינם יכולים עוד להעלותן. זכותו של המשיב לדעת, כי משהתקבלה התביעה הראשונה - לא יוכלו עוד המערערים להעלות נגדו טענות שצריכות היו להתברר במסגרת אותה תביעה.

1. לא ניתן לקבל גם את טענת המערערים, כי לא נוצר השתק פלוגתא מאחר ודן חן לא היתה צד לתביעה הראשונה. אין חולק, כי בין המערערים 2-3 לבין דן חן קיימים, לכל הפחות, יחסי קרבה משפטית המחילים על דן חן כל השתק שנוצר נגד המערערים 2-3 כיון שדן חן, היא שותפות המורכבת מהמערערים 2 ו- 3.
2. סוף דבר, יש לדחות הערעור.

המערערים, יחד ולחוד ישלמו הוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח. סכום זה יועבר למשיב מסכום הערבון שהופקד והיתרה תוחזר למערערים באמצעות ב"כ.

ניתן היום, י"ז תמוז תשע"ד, 15 יולי 2014, בהעדר הצדדים

.