29 יוני 2014

1. לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 19.12.13. הוועדה קבעה כי ההחמרה במצבו הרפואי של המערער אינה נובעת מתאונת העבודה.

2. עובדות הרקע

א. בשנת 1989 נפגע המערער בתאונת דרכים שהוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה.

ב. ועדה רפואית מיום 18.7.07 קבעה למערער 36% נכות (משוקללת) בעטיה של התאונה, בין היתר בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי, ובשל ליקוי שמיעה.

ג. בחודש 9/12 אובחן אצל המערער נגע עורי בקרקפת כלימפומה של העור. למערער נקבעה דרגת נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה 1.9.12 ועד 31.5.13 ודרגת נכות יציבה בשיעור 85% החל מיום 1.6.13 (נספחים ב'-ד', לכתב הערעור).

ד. המערער הגיש בקשה להחמרת מצב בגין פגיעת הצוואר והן בגין הפגיעה בשמיעה.

ה. הוועדה הרפואית מדרג ראשון דחתה ביום 7.8.13 את תביעת המערער להחמרת מצב (נספח ה', כתב הערעור)

ו. על החלטת הוועדה מדרג ראשון הגיש המערער ערר. ועדה רפואית לעררים מיום 19.12.13 קבעה, כי ההחמרה במצבו הרפואי של המערער אינה נובעת מתאונת העבודה. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי.

טענות הצדדים בקליפת אגוז:

3. לטענת המערער, הנמקת הוועדה לדחות את הרר בגין הצוואר מאחר שמדובר במחלת הלימפומה או במחלה ניוונית התפתחותית, חסרה ואינה עומדת בחובת ההנמקה. לא היה מקום לקשור בין הלימפומה ממנה סובל לבין ההחמרה המגבלה בתנועות הצוואר, אף מן הטעם כי הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) הפרידה בין שתי הנכויות.

עוד טען המערער, כי נפל פגם בקביעת הוועדה לפיה לא חלה החמרה בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל, לאור ממצאי הבדיקה עצמה ממנה עולה כי קיימת החמרה בירידה בשמיעה.

לבסוף טען, כי שגתה הוועדה בכך שלא הפעילה בעניינו את תקנה 15 לתקנות תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

4. לטענת המשיב, לא נפל פגם בהחלטת הוועדה. הוועדה מצאה כי ההחמרה בשמיעה ובהגבלות הצוואר של המערער אינם תוצאה של התאונה, אלא של שינויים ניווניים. המשיב הדגיש את ההבדל בין תכליתה של הוועדה הרפואית לעררים לוועדה לנכות כללית.

לבסוף טען המשיב כי משלא נמצאה החמרה במצבו של המערער, לא היה מקום להפעיל את תקנה 15.

דיון והכרעה

5. הלכה פסוקה וידועה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

בנוסף יצוין כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983)). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130 (1985)).

6. לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

7. הוועדה שמעה את תלונות המערער, ערכה לו בדיקה קלינית ורשמה את ממצאיה, כדלקמן:

"בדיקת שמיעה מ- 22.5.91 נראה ליקוי עצבי דו"צ בשמיעה, סף השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור 23 דצ"ב באוזן שמאל ו- 28 דצ"ב בימין. זה מתאים ל- 5% נכות.

בדיקת השמיעה האחרונה שבוצעה ב- 1.5.13 נראה החמרה בשמיעה אך החמרה זו אשר הופיעה שנים ארוכות לאחר התאונה בחלקה הגדול מכילה החמרה שאיננה קשורה בתאונה הנדונה. מתוך בדיקה זו רק 5% נגרמו בתאונה הנדונה.

בבדיקה אורטופדית מחזיק הראש ללא תנועה, בבדיקת תנועות הצוואר הגבלה ניכרת בכל המישורים בחלקה רצינית עקב כאב אשר טווחי הכיפוף ב- 20 ע ד 30 מעלות בלבד לכל צד. הסיבובים וההטיות מוגבלים. ...".

(סעיף 21 לפרוטוקול הוועדה).

8. הוועדה אף נועצה עם ד"ר פלקסמן, מומחה אף אוזן גרון חיצוני מטעם הוועדה, אשר קבע בחוות דעת מיום 20.5.14, כדלקמן (הציטוט אינו מובא במלואו מאחר וכתב היד אינו קריא דיו):

"מדובר במצב לאחר חבלה לפני 18 שנה (ראש וצוואר) קיימת ירידה בשמיעה שלפי העקומה מתאימה לירידה כתוצאה מגיל. כמו כן, לא יתכן שלאחר חבלת ראש השמיעה תרד משך 18 שנה. לכן בגין שמיעה אין קשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעה והחבלה מלפני 18 שנה.

בגין תלונות על סחרחורת ... שבתיק הרפואי אין בדיקות ... סחרחרות בגין .... ובנוסף התובע נמצא סובל מגידול בראשו שיכול להסביר את הסחרחורות הללו אין קשר סיבתי ולא ניתן לקבוע נכויות בגין סחרחורת עקב החבלה שעבר לפני 18 שנה".

9. על סמך כל אלה, קבעה הוועדה כדלקמן:

"הוועדה סבורה שקיימת הגבלה ניכרת בתנועות הצוואר, מדובר בתאונה מ- 1989 בהמשך לימפומה עם טיפול קרינתי לאורך השלד האקסיאלי ומחלה ניוונית התפתחותית מתקדמת. הוועדה סבורה שאין החמרה הקשורה לתאונה מ – 1989. בענין הצואר החמרה שהופיעה שנים כה רבות, מבחינת השמיעה, אחרי התאונה איננה קשורה יותר בתאונה הנדונה. ההבדל בין אחוזי הנכות שניתנו בנכות כללית ובין אלו שניתנים בזכות מפגיעה בעבודה קשור בכך שהנכות הכללית מתייחסת למצב השמיעה הכולל גם נכות שמיעתית שלא קשורה בתאונה אלא בסיבות אחרות שסיבתן ניווניות קשורות בטיפול שקיבל ובמחלת הרקע ממנה סבל. מבחינת א.א.ג. אין החמרה". (סעיף 23 לפרוטוקול הוועדה).

10. הנה כי כן , החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת, היא מבוססת על הממצאים שעמדו בפניה וניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה בנקל.

הוועדה הסבירה כי ההחמרה בהגבלת תנועות הצוואר, נובעת ממחלה ניוונית ממנה סובל המערער, ומהטיפול הקרינתי לאורך השלד שניתן למערער עקב מחלת הלימפומה ממנה סבל. הוועדה הוסיפה, כי לא תתכן החמרה במגבלה בתנועות הצוואר שנים כה רבות לאחר התאונה. קביעה זו היא קביעה רפואית מובהקת, שבית הדין אינו מוסמך להתערב בה. כמו כן, ההחלטה בענין זה נהירה וברורה לכל, ולפיכך לא מצאתי כי אין היא עומדת בחובת ההנמקה.

הוא הדין אף בקשר להיעדר החמרה בירידה בשמיעה. ד"ר פלקסמן, הסביר, כאמור, כי בהתאם לעקומת השמיעה, מתאימה הירידה בשמיעה לירידה כתוצאה מגיל. אף הוועדה קבעה כי הירידה בשמיעה מקורה בניוון ובטיפול שקיבל המערער על רקע מחת הלימפומה, וכי לא תתכן החמרה בשמיעה כתוצאה מחבלת הראש שנגרמה בתאונה, לאחר שנים כה רבות. אף קביעתה זו של הוועדה הינה קביעה רפואית מובהקת, כך שלא ניתן להתערב בה, והינה ברורה ונהירה לכל.

11. משהוועדה מצאה כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של המערער כתוצאה מהתאונה, ממילא לא חלה החובה לדון מחדש בהפעלת תקנה 15.

12. בנסיבות העניין, לא נפלה בהחלטת הוועדה טעות משפטית המצדיקה התערבותו של בית הדין ולפיכך הערעור נדחה.

13. סוף דבר

הערעור נדחה.

כמקובל בהליכים שעניינם בטחון סוציאלי – אין צו להוצאות חרף דחיית הערעור.

הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה, תוך 30 יום מיום המצאתו.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ד, (29 יוני 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.