1. תובענה הנוגעת להתנגשות בין שני כלי רכב ביום 12.3.2013.
2. על פי המתואר בכתב התביעה, ביום קרות ההתנגשות נסעה התובעת בכלי רכב מ.ר. 70-365.18 בואכה אזור התעשיה מת"מ בפאתיה הדרומיים של הכניסה לעיר חיפה, כאשר ללא התראה נפגעה המכונית מאחור בידי כלי רכב מ.ר. 88-847-06 אשר היה נהוג בידי הנתבע מס' 1, כאשר בעקבות הפגיעה מאחור נהדפה מכונית לפנים ונפגעה מכלי רכב שנעצר לפניה. התובעת מציינת כי בעקבות קרות התאונה נגרם למכוניתה נזק שהגיע כדי שיעור שהביא את כלי הרכב למצב של "אבדן גמור".
3. על פי חוות דעת השמאי אשר צורפה על ידי התובעת, ערך המכונית לאחר ניכוי שווי שרידים מגיע כדי 9,946 ש"ח, והיא תבעה כי ישולם לה סכום זה בצירוף עלות חוות דעת השמאי בסך 750 ש"ח, וכן אגרות והוצאות ההליך.
4. הנתבעים טענו כי אין לחייבם בתשלום כל סכום שהוא, שכן לגישתם לא הופרה על ידי הנתבע 1 בזמן נהיגתו, כל חובת זהירות שהיא ולא ראוי להטיל עליו את האחריות לקרות התאונה, מקום שנסיבות התאונה נעוצות דווקא בהתנהגות התובעת. הנתבעים טענו כי שני כלי הרכב עמדו בצומת בהמתינם להשתנות הסימון ברמזור, זה לצד זה, וכאשר החיווי ברמזור הפך לירוק החלה התובעת בנסיעה תוך שהיא עוברת לנתיב הנסיעה של מכונית הנתבע 1, מתנגשת במכונית אחרת מאחור ורק אז התנגש הנתבע 1 במכונית התובעת; בשל נסיבות נטענות אלו, סבורים היו הנתבעים כי מן הראוי היה לדחות את התובענה כנגדם.
5. ביום 22.9.2014 התקיים דיון בתובענה, במסגרתו העידו שני הנהגים, כאשר בסיום הדיון ביקש נציג הנתבעת 2 להוציא הודעה לצד שלישי, המכוונת כלפי נהג כלי אחר אשר היה מעורב בתאונה, ובהתאם ניתנה לנתבעים שהות מספקת וניכרת לשקול נקיטת הליך שכזה. הנתבעים לא הוציאו הודעה לצד שלישי, אולם פנו בבקשה לנשיא ביהמ"ש העליון בבקשה לאחד ההליך בתיק שבפני, יחד עם הליך נוסף אשר התנהל בבית משפט השלום בנתניה, תא"מ 7129-04-14, בנוגע לאותן נסיבות עובדתיות, כאשר בהליך הנוסף נכלל גם נהג המכונית הנוספת שהייתה מעורבת בתאונה.
6. מטעמים של אי הגעה להכרעה סותרת, תוך שיותר צדדים המעורבים בתאונה הינם צד להליך הנוסף, נעתרתי לבקשת הנתבעים להמתין עם מתן פסק דין בהליך זה, עד לתום שמיעת הראיות בהליך הנוסף. ביום 24.2.2015 הודיעו הצדדים על כי ביום 23.2.2015 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה באשר לתאונה.
7. בהליך הנוסף התקיימו שלושה דיונים, ובתמצית אסקור השתלשלות ההליך: ביום 2.2.2015 הוסכם על הנתבע 1 ועל נהג המכונית הנוספת (אשר פגעה במכוניתו של הנתבע 1 מאחור) על תשלום מוסכם בגין הנזקים במוקד הנזק האחורי; ביום 11.2.2015 העידה התובעת דכאן; ביום 23.2.2015 העיד הנתבע 1 דכאן; ביום 23.2.2015 ניתן פסק דין לפי הוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט המורה על דחיית התובענה כנגד הנתבעת דכאן וחיובו של הנתבעת 1 דכאן בהוצאות המשפט;
8. יוצא, אם כן, שדחיית ההכרעה בהליך זה הייתה לא יותר מאשר דחיית סרק, באשר בהליך הנוסף אשר הצדדים ביקשו להמתין להכרעה בו, לא ניתנה כלל הכרעה בהסכמתם; יתר על כן, הנתבעים פיצלו בהסכמה את הדיון בין מוקד הנזק האחורי במכונית הנתבע (מול הנהג האחר) ומוקד הנזק הקדמי שבא במגע עם מכונית התובעת דכאן, משמע, אין ולא הייתה מניעה כלשהיא למתן ההכרעה על בסיס העדויות שהיו בפני, למעט רצונם של הנתבעת לדחות ההכרעה בהליך שבפני.
9. לאחר בחינת המסמכים, התמונות, כתבי הטענות ועדויות הצדדים, מצאתי לנכון לקבל את התובענה במלואה, בהתחשב בכך כי הנזק במוקד האחורי של מכונית התובעת היה לכל רוחבו ולא בצדו או בפינת המכונית בלבד. ככל שגרסת הנתבע 1 כי מכונית התובעת שינתה נתיב נסיעתה ועברה לנתיב הנסיעה השמאלי (לפניו) ולא הצליחה להידחק ואז אירע הנזק, הרי שצורת ומיקום הנזק הייתה תואמת את הגרסה, אולם מקום שמכונית התובעת נפגעה לכל רוחב צדה האחורי, הרי שגם אם נדחקה, השלימה מעבר הנתיב לפני המגע, ולכן התאונה הינה באחריותו ואשמו של הנתבע 1 ולא של התובעת.
10. יתר על כן. מיקומה של התאונה כפי שתוארה על ידי הצדדים, הייתה מרחק קצר מאוד לאחר רמזור בו עמדו הצדדים. התובעת תיארה את מקום התאונה כ- 100 מ' אחרי הרמזור, בעוד הנתבע 1 תיאר את מיקום התאונה לפיו "5 מטרים אחרי מעבר החציה" עברה התובעת לנתיב השמאלי, וכאשר שלמה פגע במכוניתה מאחור. מוצג ת/1 אשר צורף לתיק ביהמ"ש בהליך שבפני, מלמד על כך כי מקום התאונה מרוחק יותר מ- 5 מ' מקצה הצומת (מקום בו ממוקם אותו מעבר חציה), משמע, גם אם נקבל את גרסתו של הנתבע 1 בדבר מעבר נתיב בצומת או מיד לאחריו, עדיין מקום התאונה מרוחק מספיק על מנת לנתק את הקשר שבין מעבר הנתיבים לקרות התאונה, קרי, התאונה לא נגרמה בשל מעבר הנתיבים אלא בשל אי שמירת מרחק.
11. לפיכך, מצאתי לנכון לקבל את התובענה במלואה. למעלה מן הצורך, אציין כי תוצאת ההליך בבית משפט השלום בנתניה אמנם אינם יוצרת השתק פלוגתא (שכן ניתן פסק דין שאינו מנומק, בהסכמת הצדדים), אך תוצאת ההליך הנ"ל, שהינה די חריגה (דחיית תובענה וחיוב בהוצאות בפסק דין לפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט) מלמדת על התרשמות זהה גם באותו הליך – ויודגש, מדובר בניתוח לשם התייחסות ולא בהישענות על ממצא עובדתי (שלא נקבע באותו פסק דין).
12. לפיכך אני מחייב את הנתבעת בתשלום מלוא הסכום הנתבע, מאחר ואכן נגרם לתובעת נזק של אובדן מוחלט, ומבלי שהתובעת נחקרה בהליך שבפני בשאלת הנזק – סה"כ 10,803 ש"ח.
13. בכל הנוגע להוצאות ההליך, סבורני כי מן הראוי להביע מורת רוח מאופן ניהול ההליך, אשר תמצא ביטויה בפסיקת ההוצאות – מקום שהנתבעים האריכו את ההליך הארכת סרק מיותרת, בבקשה להמתין להכרעה אשר ויתרו עליה פעמיים (פעם אחת, בפיצול הדיון באותו הליך, ופעם שניה בהסכימם למתן פסק דין לא מנומק), ובנסיבות אשר כמעט ולא הייתה הצדקה לדחות את דרישתה של התובעת (מקום שמדובר בפגיעה מאחור לרוחב כל המכונית שמלפנים).
14. אפנה בהקשר זה לדבריו של כב' השופט דורון בעניין לזובסקי נ' שירביט, המצביעים על אותה שיטת דחיית דרישות וניהול הליכי סרק, מתוך ניסיון להיבנות על שגגה אצל ביהמ"ש, על רצונם של צדדים לסיים הליכים ולהימנע מהם, ולוותר על דרישותיהם, מקצתן או חלקן – כאשר לדבריו של כב' הש' דורון הדרך היחידה להדביר שיטות אלה הינם פסיקת הוצאות בסכומים ניכרים אשר יעקרו את העוקף משיטות אלה, אשר התרשמתי בהחלט שהיה שימוש בהן בהליכים שבפני.
15. בשל אופן ניהול ההליך, כמפורט לעיל, הנתבעים יישאו בהוצאות משפט (על הצד הגבוה, יחסית לביהמ"ש לתביעות קטנות) בסך 2,000 ש"ח.
16. סה"כ ישולם לתובעת סכום של 12,803 ש"ח.
17. ניתן לערער על פסק הדין ברשות בית המשפט המחוזי בחיפה, תוך 15 ימים מקבלתו.

ניתן היום, י"ב אדר תשע"ה, 03 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.