15 מאי 2016

לפני:

כב' השופט אורן שגב

החלטה

בפניי בקשת המבקש להאריך לו את המועד להגיש בקשה להישפט וזאת בגין הודעת קנס שקיבל שעניינה האשמה בדבר עובד זר, שלא כדין, מיום 29.07.2003 במשק שבבעלותו.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקש, ביום 31.11.12 הוטל עיקול בחשבון הבנק שלו ע"י המשיב 1 וכששה חודשים לאחר מכן, ביום 21.05.13 פנה, באמצעות באי כוחו, בבקשה לקבלת פרטים בגין החוב דנן לרבות מסמכים המעידים על ביצוע העבירה המיוחסת לו.
2. לדבריו, מכתב זה לא זכה למענה ואילו ביום 07.11.13, התקבלה אצלו הודעת קנס במסגרתה נכתב כי ביום 29.07.2003, העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל.
3. לפיכך, שב המבקש ופנה אל המשיב 1 ביום 15.12.13 באמצעות באי כוחו וביום 30.12.13 התקבל מענה מהמשיב 1, בו נכתב כי נשלחה הודעת קנס בדואר רשום ביום 19.12.11, אשר חזרה בציון "לא נדרש". עוד נכתב כי בהתאם לחוק העבירות המנהליות, רשאי המבקש לבקש להישפט בתוך 30 יום ממועד קבלת הודעת הקנס המקורית.
4. לטענת המבקש, לא ברור כיצד יכול היה להשתמש בזכותו לבקש להישפט אם כלל לא קיבל את הודעת הקנס, אשר המשיב 1 מודה כי הוחזר אליו מקץ שמונה שנים בציון "לא נדרש". עוד מוסיף המבקש, כי ממילא על הקנס חלה התיישנות.
5. זאת ועוד. המבקש טוען, כי מעיון ב-4 הודעות הקנס שנשלחו אליו עולה, כי הן נושאות חתימת מפקחת מיום 26.10.2004 ולמרות זאת, נמסרו למשלוח בדואר רשום רק ביום 21.12.2011. במהלך שבע השנים שחלפו, לא טרח המשיב לשלוח אליו כל הודעה נוספת, בה מובהרת לו זכותו לבקש להישפט. ודוק. מדובר בשמונה שנים לאחר ביצוע העבירות הנטענות.
6. המבקש לא הכחיש כי אכן נערך במשק שבבעלותו ביקור של פקחים, בו העסיק 3 עובדים זרים כדין וכי הציג את רשיונות העבודה שלהם ואת יתר המסמכים הנדרשים בפני הפקחים. ביחס לעובד נוסף, הוא הסביר כי אינו מכיר אותו וכי כנראה מדובר באדם שבא לבקר את חבריו.
7. עוד טען, כי כאשר הוזמן לחקירה בגין העסקת עובד זר ללא היתר כדין, הציג אסמכתאות לכך שלא העסיק את העובד הזר הנוסף, שלימים נקנס בגינו, ולתומו סבר שבכך העניין הסתיים, במיוחד לאור העובדה שעד לדרישה לתשלום הקנס ולהטלת העיקול חלפו 9 שנים.
8. בתגובתו, הקדים המשיב 2 ופירט את השתלשלות האירועים למן מועד ביצוע העבירה לכאורה ועד הגשת הבקשה לבית הדין. לטענתו, בעקבות ביקורת שנערכה ביום 29.07.2003 התגלה כי המבקש העסיק שלושה עובדים זרים, אחד מהם ללא אשרת עבודה על שמו של המבקש, כנדרש.
9. בעקבות כך, הוטלו על המבקש ביום 26.10.2004 ארבעה קנסות מנהליים בסך כולל של 20,000 ₪ ואלו נשלחו לכתובתו הרשומה ונתקבלו על ידו. ביום 03.11.2004 פנה הוא בבקשה להישפט בגין כל אחד מהקנסות הנ"ל.
10. ואכן, ביום 22.02.2009 הוגש כנגדו כתב אישום ונקבע דיון הקראה ליום 23.09.2009, אליו לא התייצב, וזאת כאמור בפרוטוקול הדיון שצורף לתגובה כנספח ד'. בהיעדר התייצבות, הודיעה המדינה על ביטול כתב האישום וחזרה לאפיק המנהלי.
11. כשנתיים וחודשיים לאחר מכן, ביום 17.11.11 נשלחו אל המבקש שוברי תשלום חדשים לכתובתו הרשומה וחזרו בציון "לא נדרש" (נספח ו לתגובה). רק ביום 21.05.13 פנה במכתבו בנוגע לעיקול, שהוטל על חשבונו מספר חודשים קודם לכן ביום 13.12.2012.
12. לטענת המשיב 2, משהוכח כי המבקש הגיש בקשה להישפט והוגש כנגדו כתב אישום, שוב אין לקבל את טענתו כי לא ידע שהוטלו עליו קנסות מנהליים. בהקשר זה הוסיף, כי סמכותו של בית הדין לדחות את המועד להגשת בקשה להישפט מקורה בתיקון מס' 11 (מיום 17.10.2010) לחוק העבירות המנהליות, אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, דבר שאינו מתקיים בענייננו.
13. עוד טען, כי העובדה שהמבקש הגיש בקשה להישפט בגין הקנס, ועתה טוען בתצהירו כי לא ידע על הקנס אלא לאחר שהוטל עיקול על חשבון הבנק שלו, אומרת דרשני ודין בקשתו להידחות גם בשל השיהוי הרב בו נקט מהרגע שידע על הטלת העיקול ועד לפנייתו לבית הדין – למעלה משנה.
14. המשיב 1 הגיש אף הוא תגובה מטעמו, ובה טען, כי בכל הקשור להליכי הגבייה, הוא פעל רק לאחר שנשלחו למבקש דרישות תשלום, כמתחייב בדין. עוד טען כי הוא גוף גובה ואוכף בלבד ואין לו עמדה לגופה של הבקשה, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שקדמה להמצאת דרישות התשלום ע"י המרכז לחייב, וכי הוא מותיר את הסעד המבוקש לשיקול דעתו של בית הדין.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ואלו הם טעמיי.
2. טענתו של המבקש כי לא קיבל לידיו את ארבע דרישות התשלום נדחית, וזאת לאור האסמכתאות שצורפו ע"י המשיב 2, מהם עולה בבירור כי המבקש הגיש בקשה להישפט ביחס לכל אחד מארבעת הקנסות שהוטלו עליו.
3. לפיכך, וכמצופה ממנה, הגישה המדינה כתב אישום, דא עקא, שלא הוכח בפניי כי המבקש זומן כדין לישיבת ההקראה. בשל חלוף הזמן, התיק אינו ניתן לצפייה במערכת נט המשפט, ולמעט ההודעה הכללית מטעם ב"כ המאשימה דאז, כי קיים אישור מסירה, אין אינדיקציה לכך או קביעה שיפוטית המאשרת זאת, מעבר להחלטת כב' השופטת סלע שניתנה, לכאורה, בהסתמך על הצהרת התובע בלבד.
4. בשל כך, קיים בלבי ספק האם המבקש, שהגיש בקשה להישפט, החליט במודע שלא להגיע לדיון בו היה עליו לכפור בעובדות כתב האישום המיוחסות לו. משלא הוכח בפניי באופן פוזיטיבי כי נמסר לו זימון כדין, ובשל חלוף הזמן מחד גיסא וגובה הקנסות מאידך גיסא, מן הראוי שספק זה יפעל לטובת המבקש.
5. לאור האמור לעיל, מצאתי כי מתקיים טעם מיוחד לדחות את המועד להגשת הבקשה להישפט, וב"כ המבקש רשאי להגיש בקשה כאמור בתוך 7 ימים מהיום.
6. עותק מהבקשה יוגש לבית הדין ויישלח במישרין לב"כ המאשימה, אשר יהיו רשאים להגיש כתב אישום בתוך 30 יום ממועד קבלת הבקשה במשרדם.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ו, (15 מאי 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.