בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 2.7.12, נערכה כנגד רכב בבעלות המבקש, הודעת תשלום קנס שמספרה 90500379913 (להלן – הדו"ח) ועניינה נהיגה במהירות העולה על המותר, עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילם את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שהודעה לגבי הדו"ח לא נמסרה לידיו, בשל בעיה בחלוקת דואר בבניין מגוריו וכן מהטעם כי הוא אינו המחזיק ברכב, אלא בעל הזכות הציבורית בלבד והרכב היה בחזקתו של רם נייגס, במועד העבירה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי אין לבית המשפט סמכות מקומית לדון בבקשהוהסמכות מסורה לבית המשפט לתעבורה במחוז מרכז.

דיון והכרעה

בעפ"ת 27124-06-10, לם נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט המחוזי בחיפה :

"הכלל הקובע סמכות מקומית מעוגן בסעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי וזה לשונו: "דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם"...סעיף זה קובע את סמכות המאשימה לבחור היכן יוגש כתב האישום, אך אין בו כדי להעניק לנאשם זכות הבחירה לאיזה בית משפט יפנה בבקשה, שמוגשת על ידו, להארכת מועד להישפט".

לאור האמור לעיל ובשים לב למקום ביצוע העבירה, אין לבית המשפט לתעבורה בתל אביב סמכות לדון בה ולפיכך, מורה על מחיקת הבקשה.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ד, 28 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.