1. לפניי בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, המוגשת מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

2. המבקשת, חברה העוסקת בין היתר בייצור פלסטיק ממוחזר, הגישה נגד המשיבה תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך 314,058 ₪, וזאת במסגרת ת"א 27054-11-13. לטענת המבקשת, היא סיפקה למשיבה, חברה העוסקת בייצור צינורות פלסטיק לתעשיה, פלסטיק ממוחזר, והאחרונה נותרה חייבת לה את סכום התביעה.

המשיבה הגישה בקשת רשות להתגונן, בה נטען כי המבקשת הסבה לה נזקים בהיקף של כמיליון ₪, וזאת לאחר שסיפקה לה פלסטיק פגום.

3. במקביל, הגישה המשיבה כנגד המבקשת תביעה כספית אשר הועמדה לצרכי אגרה על 750,000סכום של ₪ (ת"א 39969-01-14). במסגרת תביעה זו טענה המשיבה כי המבקשת גרמה לה לנזקים, כתוצאה מאספקת פלסטיק פגום.

המבקשת הגישה כתב הגנה בו הכחישה את טענות המבקשת.

4. שתי התובענות הנ"ל אוחדו.

5. במסגרת הבקשה הנוכחית, עותרת המבקשת לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, במסגרתה התביעה שהוגשה ע"י המשיבה.

6. לטענת המבקשת, יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות. לטענתה, מצבה הכלכלי של המשיבה הוא רעוע, ותעיד על כך העובדה שמרישומי רשם החברות עולה כי היא לא שילמה אגרה שנתית לרשם החברות; כי נכסיה משועבדים ב- 11 שעבדים; וכי ביום 19.1.15 התקבלה הודעת עיקול לטובת בנק דיסקונט על סכום של 1,647,804 ₪. המבקשת סבורה כי בנסיבות אלה יש לחייב את המשיבה בהפקדת 10% מסכום התביעה, קרי 75,000 ₪.

7. לשיטת המשיבה, יש לדחות את הבקשה. לטענתה, התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת אינה עתידה להסב לאחרונה כל נזק, שכן במסגרת תביעת המשיבה תתבררנה אותן מחלוקות שעתידות להתברר ממילא במסגרת תביעת המבקשת. המשיבה טענה כי מצבה הפיננסי הוא איתן, וכי העיקול שהוטל לטובת בנק דיסקונט בוטל בהחלטה מיום 26.2.15. עוד נטען כי על פי חוות דעת שמאי, רכושה של המשיבה מוערך בסך שך 4,628,200 ₪. המשיבה הוסיפה וטענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר.

8. בתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי חוות דעת השמאי עליה מסתמכת המשיבה, אשר הוכנה על פי הזמנה לצרכי קבלת בטוחה בנקאית, אינה מעידה על איתנות פיננסית, וכי המשיבה נמנעה מלצרף אסמכתאות שיש בהן כדי להעיד על הדבר, כגון דוחות רווח והפסד; דו"ח מאזן בוחן; דפי חשבון בנק וכו'. באשר לטענה כי הגשת תביעת המשיבה אינה גורמת למבקשת נזק נוכח התביעה שהאחרונה הגישה בעצמה, נטען כי אין ממש בטענה, הואיל נויהול תביעת המשיבה יגרום למבקשת הוצאות משפט נוספות, לרבות הכנת חוות דעת, כאשר בנוסף נטען, כי המבקשת מיוצגת במסגרת התביעה של המשיבה ע"י משרד עו"ד אחר מזה המייצג אותה בתביעה שהוגשה על ידה, וזאת לאחר שהמבקשת הפעילה את פוליסת חבות אחריות בגין מוצרים שיש ברשותה. באשר לטענה בעניין ביטול העיקול שהוטל לטובת בנק דיסקונט, סבורה המבקשת כי טיעוני המשיבה בנדון דווקא מחזקים את המסקנה בדבר היותה במצב פיננסי רעוע, בין היתר משום שהמשיבה אישרה בתגובה כי היא חייבת לבנק סך של 320,000 ₪, וכי עיון בהחלטת ביטול העיקול מלמד כי הוטלו על נכסיה עיקולים שונים לטובת הבנק.

דיון והכרעה

9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שיש לקבל את הבקשה.

10. סעיף 353א לחוק החברות קובע כדלקמן:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

11. הלכה היא כי סעיף 353א יוצר חזקה לכאורה לפיה יש לחייב חברה תובעת בהפקדת ערובה, אלא אם הוכיחה החברה, והנטל בנדון הוא עליה, שיש לה יכולת פיננסית לשאת בתשלום הוצאות הנתבע, ככל שתביעתה לא תצלח (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' סיזר ואח').

לאור ההלכה האמורה, ולאור יתר הוראות סעיף 353א, עולה כי בחינת בקשה לחיוב חברה תובעת בהפקדת ערובה הינה תלת שלבית.

בשלב ראשון נבחנת השאלה האם החברה התובעת עמדה בנטל להוכיח שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. ככל שהתשובה חיובית, תידחה הבקשה. ככל שהתשובה שלילית, יש לעבור לשלב השני.

בשלב שני יש לבחון, האם חרף העובדה שהתובעת לא הוכיחה יכולת תשלום, נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בהפקדת ערובה. בהקשר זה יש לומר, כי הכלל הוא שיש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה, ומתן פטור מהפקדת ערובה הוא בגדר חריג לכלל, למשל כאשר התובעת מצביעה על סיכויי תביעה גבוהים במיוחד.

בשלב שלישי, וככל שהוחלט שיש מקום לחייב בהפקדת ערובה, יש לקבוע את שיעור הערובה, בשים לב לנסיבות העניין.

12. במקרה דנן יש לבחון, בשלב ראשון, האם המשיבה עמדה בנטל להוכיח יכולת תשלום הוצאות המבקשת.

בחינת טיעוני הצדדים והמסמכים שצורפו על ידם מעלה, מביאה לתשובה שלילית.

המשיבה אמנם טענה למצב פיננסי איתן, אך נמנעה מלצרף מסמכים רלוונטיים היכולים להצביע על כך, כגון דוחות כספיים, מאזנים או דפי חשבון בנק. המסמך היחיד שצורף ע"י המשיבה בהקשר זה הינו חוות דעת שמאי בעניין שווי ציוד שבבעלותה, אולם גם בהנחה שהאמור בו הוא נכון, אין בו כדי להעיד על איתנות פיננסית, וזאת בהעדר אסמכתאות בעניין היקף עסקיה של המשיבה; בעניין רווחיה והפסדיה; בעניין מצבת חובותיה; ובעניין היקף העיקולים המוטלים על נכסיה. מנגד, הוצגו מסמכים מהם עולה כי על נכסיה של המשיבה מוטלים עיקולים, כאשר המשיבה אף מודה בקיום חוב לבנק דיסקונט, בסך 320,000 ₪ (סעיף 19 לתגובתה).

המסקנה מכל האמור היא שהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח יכולת נשיאה בהוצאות המבקשת.

13. כעת יש לשאול האם קיימות נסיבות המצדיקות אי חיוב המשיבה בהפקדת ערובה, חרף העובדה שהיא לא הוכיחה יכולת תשלום הוצאות, וסבורני שגם כאן התשובה שלילית. בהקשר זה יש לקחת בחשבון שני טיעונים שהועלו ע"י המשיב – האחד בעניין סיכויי התביעה, והשני בעניין אי גרימת נזק למבקשת כתוצאה מהגשת תביעתה.

טענה בעניין סיכויי תביעה, כשיקול המצדיק הימנעות מחיוב בהפקדת ערובה, הינה אפשרית באופן עקרוני, אך הואיל ובחריג עסקינן, הדבר יהווה שיקול כאמור רק ככל שהתובעת מצביעה על סיכויי תביעה גבוהים במיוחד. במקרה דנן, ומבלי לקבוע כמובן מסמרות בעניין התוצאה הסופית, אין לומר שבפנינו מצב בו סיכויי התביעה הם כה גבוהים וכה מובהקים, באופן שמצדיק הימנעות מהפקדת ערובה. שוב, אין ללמוד מכך שלתביעה אין סיכוי, וייתכן כי בסופו של יום יעלה בידי המשיבה להוכיח את תביעתה, אך לא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי סיכויי התביעה הם כה מובהקים, באופן המצדיק חריגה מהכלל בעניין הפקדת ערובה.

באשר לטענת המשיבה ולפיה ניהול התביעה שהיא הגישה לא יגרום למבקשת נזק, אין בידי לקבל טענה זו. אכן, גם במסגרת התביעה של המבקשת העלתה המשיבה טענות הגנה בעניין הנזק שגרמה לה המבקשת, וטענות אלה עתידות להתברר במסגרת תביעת המבקשת, אך אין לומר כי בשל כך תביעת המשיבה לא תגרום למבקשת נזק כלשהו. העובדה שהמשיבה הגישה תביעה, מחייבת את המבקשת לנהל הגנה ולשאת בהוצאות משפט נוספות, כאשר במקרה דנן המבקשת אף מיוצגת ע"י עורכי דין שונים בשתי התובענות. על כן, ככל שהתביעה של המשיבה תדחה, תהיה המבקשת זכאית להוצאות, בנוסף להוצאות להן תהיה זכאית במסגרתה תביעתה היא. יחד עם זאת, העובדה ששתי התובענות מעוררות סוגיות דומות, מביאה לכך שהיקף ההוצאות הנוספות שייגרם למבקשת בגין ניהול תביעת המשיבה, יהיה נמוך יותר ממה שהיה לו תביעת המשיבה היתה עומדת לבדה, ודבר זה צריך לבוא לידי ביטוי בקביעת שיעור הערובה.

14. הגיעה העת לקביעת שיעור הערובה.

המבקשת טוענת כי יש לקבוע את שיעור הערובה בסך 10% מסכום התביעה, בהתאם לפסיקה רווחת. אינני סבור שניתן ללמוד מהפסיקה שקיים "כלל אצבע" לפיו שיעור הערובה צריך לעמוד על 10% מסכום התביעה. סבורני ששיעור הערובה צריך להיות מידתי, בהתחשב במהות התביעה, במורכבותה, בסכום התביעה, ובשיקולים רלוונטיים נוספים, כאשר יש להימנע מקביעת שיעור ערובה שמשמעו, הלכה למעשה, חסימת דרכה של התובעת מניהול ההליך.

בנסיבות ענייננו, בשים לב למכלול השיקולים, לרבות העובדה שניהול תביעת המשיבה כרוך בבירור סוגיות דומות אשר עתידות להתברר גם בתביעת המבקשת, דבר שאמור להוריד את שיעור ההוצאות של המבקשת בגין ניהול הגנתה בתביעת המשיבה, אני מעמיד את הערובה אותה יהיה על המשיבה להפקיד, על סכום של 15,000 ₪.

סוף דבר

15. נוכח האמור אני מורה למשיבה להפקיד בקופת בית המשפט סכום של 15,000 ₪, עד ליום 1.11.15, להבטחת הוצאות המבקשת במסגרת תביעת המשיבה.

לא יופקד הסכום עד המועד האמור, תימחק התביעה.

16. המשיבה תשא בהוצאות המבקשת בגין בקשה זו, בסכום של 1,500 ₪, אשר ישולם בתוך 30 ימים, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ה' תשרי תשע"ו, 18 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.