1. ביום 5.7.2004 שהה המשיב מס' 1 (להלן – המשיב) במגרש החניה של הבית המשותף ברח' רובינשטיין 59 בתל-אביב (להלן – הבית) המוקף בגדר בנויה שעליה הורכבה תוספת ממתכת בה שולבו פנסי תאורה (להלן – הגדר). עת ניסה המשיב לצאת אל הרחוב תוך דילוג מעל הגדר, נגע בגדר והתחשמל. בדיעבד הוברר כי מקור התקלה בהארקה שבמתקן החשמל הפרטי של הבית.

2. בתביעתו תבע המשיב את נזקיו הן מנציגות הבית המשותף (להלן – הנציגות), הן מהמערערת בע"א 38405-01-14 (להלן – העירייה) והן מהמערערת בע"א 47362-01-14 (להלן – חברת החשמל). מומחה שמינה בית המשפט בתחום הקרדיולוגי שלל קיומה של נכות קרדיאלית, והמומחה בתחום הפסיכיאטרי קבע כי התאונה הותירה אצל המשיב נכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור של 10%. בית משפט קמא מצא לנכון לחייב את שלוש הנתבעות באופן הדדי בנזקי התובע ופסק לזכותו פיצוי בסך 260,000 ₪.

3. את חיובה של העירייה השתית בית משפט קמא על היותה "אחראית לשלום הציבור ולמניעת מפגעים במרחב המשמש את הציבור או נושק למרחב הציבורי", וזאת בהסתמך על סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן- הפקודה) ובהסתמך על הגדרת המדרכה שבסעיף 1 לפקודה. בית משפט הוסיף וקבע כי "אין מקום להיזקקות לשאלת הבעלות במקרקעין בכדי לקבוע את אחריות העירייה במקרים כגון דא" וכי "מכיוון שהגדר שבו התחשמל התובע מהווה מקום פתוח אליו ניגשים עוברי אור(ך)ח וכן מהווה חלק מהמדרכה שהינה חלק מהרחוב..."

4. את חיובה של חברת החשמל כאחראית לאירוע נימק בית משפט קמא בטעם לפיו "חלה עליה חובת זהירות מושגית בהיותה מספקת את החשמל לצרכן ונוצר ביניהם יחסים חוזיים", אף מן הטעם ש"ניתן היה לדרוש כל תקופה מוגדרת מראש, המצאת אישור של חשמלאי מוסמך על תקינות המתקן (כפי שהדבר נעשה בקשר למעליות ברכוש משותף למשל) ולהטיל הוצאה זו על בעלי הרכוש המשותף או מנהלו".

המענה שנתן בית משפט קמא לחובת הזהירות הקונקרטית הינו "מכיוון שהנתבעות כלל לא חשבו שמתפקידן לבדוק את המקום, לדרוש אישורי תקינות תקופתיים, הרי הפרו גם חובת הזהירות הקונקרטית והן אחראיות לנזקיו של התובע".

5. הנציגות לא ערערה על פסק הדין וזה הפך חלוט כלפיה. העירייה וחברת החשמל לא השלימו עם קביעותיו של בית משפט קמא בסוגיית החבות, אף אלו בסוגיית הנזק, והגישו את הערעורים שלפנינו.

העירייה טוענת כי בהינתן שעסקינן במפגע בתחום רשות היחיד לא ניתן להטיל עליה כל חבות לגביו, והיא יוצאת נגד הטלתה, החורגת לטעמה מהדין המגדיר את סמכויותיה ואת חובותיה, אף נוגדת את ההלכה הנוהגת. העירייה מוסיפה וטוענת כי אינה מוסמכת לחדור לרשות היחיד ולבצע בה בדיקות כאלו ואחרות; כי שגה בית משפט קמא משראה לכלול בהגדרת המדרכה גם עמוד תאורה המותקן על גדר פרטית; וכי בהיעדר סמכות אף לא קיימת אחראיות. עוד טוענת העירייה כי לא הובאה ע"י המשיב כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי ידעה או היה עליה לדעת על התקלה בהארקה ואשר עליה ניתן היה להשתית את הפרת החובה הקונקרטית.

6. חברת החשמל קובלת על כי בית משפט קמא התעלם כליל מחוות הדעת ואשר לא נסתרה, המסבירה את נסיבות התאונה ואת היעדר הקשר והזיקה בינה לבין חברת החשמל. היא אף מלינה על כי בית משפט קמא קבע את חבותה על אף שהתובע לא הביא כל ראיה הקושרת בין האירוע לבין חברת החשמל; כי ביסס את קביעת החבות על יחסים חוזיים אף שטענה זו לא הועלתה כלל על ידי המשיב; והתעלם מכך שהאחראי היחידי על תקינותו ובטיחותו של מתקן פרטי המצוי בשטח הפרטי, על הינו הצרכן עצמו.

לאחר ששבנו ונתנו דעתנו לטיעוני הצדדים הגענו למסקנה כי קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא אינן יכולות להיוותר על כנן.

7. סעיף 1 לפקודה מגדיר מדרכה כ"חלק מהרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים".

לא נוכל לקבל את מסקנת בית משפט קמא לפיה גדר הבניין, שבית משפט קבע לגביה ברישא לפסק דינו כי היא "מהווה חלק מהרכוש המשותף" של הבניין, הינה חלק מהמדרכה או מהרחוב רק מחמת היותה נושקת למרחב הציבורי. מסקנה זו אינה מתיישבת עם הגדרת המדרכה והרחוב שבפקודת העיריות, אף אינה מתיישבת עם השכל הישר וההיגיון הבריא שהרי בהתאם לפרשנות זו כל קיר חיצוני של בניין, כל גדר פרטית החוצצת בין המתחם הפרטי לבין המתחם הציבורי, יחשבו כשטח ציבורי שהעירייה חבה לגביו.

לא מצאנו כי בטענת ב"כ המערער- לפיה תמונת הגדר מצביעה על כך שחלקה התחתון של הגדר הבנוייה עשוייה להחשב כקיר תומך – יש בכוחה להפוך את הקערה על פיה, שהרי לא הובאה כל ראיה בקשר לכך, וממילא מקור התקלה ברשת הברזל שנמתכה מעל הגדר הבנוייה ובפנסים ששולבו בה.

8. אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרים מסויימים יתכן ותחוב הרשות גם ביחס למפגע שמקורו בקניין הפרטי, למשל עת יוכח שבחצר פרטית גדל עץ קוצני שענפיו פולשים אל עבר המדרכה ומסכנים את העוברים והשבים המשתמשים בה, ועת יוכח שהרשות המקומית לא עשתה דבר בהקשר זה אף שקיבלה בגין כך תלונות לא מעטות. בענייננו, לא הובאה כל ראיה, המשיב אף לא טען כך, שהעירייה ידעה או היתה אמורה לדעת כי התרחשה תקלה כלשהי בהתקנת הארקה של פנסי התאורה על הגדר הפרטית, וכי מאן דהוא יידע אותה בהקשר לכך והיא התעלמה. בכך לא הוכחה גם הפרת חובת זהירות קונקרטית.

9. החובות המוטלת על העירייה בהקשר ל"רחובות", כמפורט בסעיף 235 לפקודה, באשר ל"תיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב" מצומצמות בהיגד מפורש רק לרחוב "שאינו רכוש הפרט". החובות המוטלות על העירייה בהקשר ל"בניינים" והמפורטות בסעיף 236 לפקודה, מתבטאות בחובה לפקח "על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונים של בניינים" מכוונות, בין היתר, לחובה לדאוג לכך כי בטרם יינתן לבניין היתר בנייה וטופס אכלוס, יוצג בפניה אישור חברת החשמל המעיד על תקינות מערכת החשמל בבניין. חובה זו אינה מטילה עליה מניה וביה חובת זהירות נוספת לדאוג באופן מתמשך לתקינותה של מערכת החשמל באותו הבניין במהלך כל חיי הבניין. המשפט הישראלי איננו מכיר באופן אוטומטי וכדבר מובן מאליו בקיומה של חובת זהירות המוסקת רק מהתפקיד ומהסמכויות הכלליות שהוקנו לרשות שלטונית על פי החוק.

10. במקרים לא מעטים הוכרה אומנם חבות של רשות מקומית כנגזרת של סמכויות הפיקוח שהוקנו לה, אולם הדבר נעשה עת הפרה הרשות את חובת הפיקוח במקום בו היתה מוטלת עליה מלכתחילה חובה שכזו. כך למשל עת התעלמה מקיומו של עסק שפעל ללא רישיון אף שהדין מאפשר את התנהלותו של העסק רק בהינתן רישיון עסק כחוק.

בע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' אליהו בן יצחק ואח' הוטלה על העירייה חבות בגין תאונה שאירעה עקב פגיעתו של סוס שיצא מחוות סוסים שפעלה ללא רשיון. בית משפט קבע כי "מקובלת עלי הטענה כי סמכויות הפיקוח שהוקנו לעירייה על רישוי עסקים בתחומה לצד סמכויות ההסדרה שהוקנו לה, מקימות חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בשירותי אותם עסקים", אלא שהקביעה התמקדה ב"זיהוי פעילות עסקית הפועלת שלא ברישוי ומניעת סכנות לשלום הציבור הנובעות ממנה".

11. בענייננו, אין המדובר, אף לא נטען כך, בבניין שנבנה ללא היתר, ומשכך לא ניתן להרחיב את תחום האחריות המושגית, המתבטאת בחובה לדאוג לכך שינתן היתר אכלוס רק לבניין שניתן לו היתר בניה כחוק ואשר מילא אחר כל הדרישות המוקדמות (חשמל, הג"א, מים, כיבוי אש וכו'), אף אל עבר החובה לבצע בדיקה שגרתית תקופתית של כל בניין ובניין הנמצא בתחומי הרשות המקומית, על מנת לוודא שהמתקנים שנמצאו תקינים בעת מתן היתר הבנייה, עודם במצב זה. מדובר בקביעה החורגת מתחום הסבירות ומהווה גזירה שאין ניתן לעמוד בה, בהיותה מעמיסה סיכון זה על כלל הציבור ומקרבת בכך את הרשות למעמד של מבטחת-על באשר לכל המתרחש בתחומה. מכל מקום, חובה מרחיקת לכת שכזו ראוי לה שתוטל, אם אכן, ע"י המחוקק.

12. המצב אינו שונה ביחס לחיובה של חברת החשמל.

הראיה היחידה שהובאה בפני בית משפט קמא בכל הנוגע לטיב הכשל שגרם להתחשמלות המשיב הינה חוות דעתו של המומחה לוי שלום. מחוות זו שלא נסתרה עולה כי התקלה שגרמה לתאונה מקורה במתקן החשמל המזין את השטחים המשותפים לכלל הדיירים, כגון: מעלית, תאורת החנייה וכיוצ"ב (והקרוי "מתקן ציבורי", אף שאין חולק שהכוונה היא למתקן המזין חשמל לשטחים המשותפים של הבית המשותף, להבדיל מהדירות הפרטיות) ואשר הזין את החשמל לתאורת הגדר ההיקפית, בהיעדר חיבור הארקה בין גדר המתכת לבין פס הארקות של המתקן הציבורי. עוד נאמר בחוות הדעת כי חברת החשמל בודקת את מתקן החשמל לפני חיבורו לחשמל, בעת האכלוס, ואינה נדרשת לפי החוק לשוב ולעשות כן במועדים מאוחרים יותר. בית משפט קמא לא התייחס כלל בפסק דינו לחוות דעת זו אף שלא נסתרה, ואף שלא הובאה זולתה כל ראיה אחרת בעניין זה.

13. מסקנתו של בית משפט קמא לפיה על חברת החשמל לדרוש מעת לעת מהבעלים של נכסי המקרקעין אישור של חשמלאי מוסמך המעיד על תקינות המתקן - אינה מעוגנת בדין הכללי, אף לא בחוק החשמל והתקנות לפיו. בהטילו חובה זו גזר בית משפט קמא גזר גזירה שווה מהחובה הדורשת פיקוח שוטף ביחס למתקני גז או מעליות, אלא שהחובה בעניינים הללו מושתתת על דין מיוחד. חובת ביצוע בדיקה תקופתית לצרכני גז נובעת מחוק הגז (בטיחות ורישוי) התשמ"ט-1989 וחובת בדיקתה של מעלית מדי ששה חודשים מעוגנת בפקודת הבטיחות והעבודה [נוסח חדש] התש"ל-1970 סימן ה' הדן בפרק "מעליות". בענייננו, לא הוכח, כאמור, קיומו של דין מיוחד המחייב את חברת החשמל לדרוש מצרכניה המצאת אישורים תקופתיים על תקינות מתקני החשמל בביתם.

14. בת.א. 6063/04 (מחוזי י-ם) רפאלי ואח' נ' י. פאלו בע"מ ואח', נפסק ע"י כב' השופט שפירא כי מחוות הדעת שהוצגו בפניו עולה "מסקנה אחידה והיא כי אחריותה של חברת החשמל לתקינותם של מתקני החשמל בשטחי הרכוש המשותף ובבתי התושבים מסתיימת עם מתן אישור האכלוס. לאחר מכן האחריות לתקינות מתקני החשמל מוטלת על בעלי הבתים", וכי: "מתקני החשמל אשר לגביהם נקבעה חובת זהירות של חברת החשמל הם אלו אשר בבעלותה, דהיינו רשת ההולכה, עמודי החשמל ומתקני אספקת החשמל. לעומת זאת, ביחס להמשך משעון החשמל של הבניין ופנימה, האחריות הועברה בדין למחזיק במקרקעין".

מסקנות אלו מקובלות אף עלינו.

15. המערערות אף השיגו על קביעת שיעור הפיצויים אלא שנוכח מסקנתנו כי לא היה מקום להטיל עליהן אחריות בגין התאונה, איננו מוצאים טעם לדון בסוגיה זו.

16. התוצאה היא ששני הערעורים שמספריהם ברישא מתקבלים וכפועל יוצא אנו מורים על ביטולו של אותו חלק מפסק הדין המחייב את המערערות לפצות את המשיב על נזקיו. המשיב ישלם לכל אחת מהמערערות שכ"ט בסך 7500 ₪.

פסק הדין הקובע את חבותה של הנציגות – יישאר על כנו.

הפקדונות/ערבונות שהפקידו המערערות- יוחזרו להן באמצעות באי כוחן.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.