המבקשים הגישו בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו, המשכיר לפי חוזה שכירות הינו המבקשת 1, שהיא חברה בע"מ.

על פי הבקשה נחתם בין המבקשות 2 ו – 3 והמשיב 1, מצד אחד כמשכירים, לבין המשיבה 2, מצד שני כשוכרת, הסכם שכירות מיום 01/06/12.

המבקשות טוענות כי החברה, המבקשת 1, הינה הבעלים הרשום של הנכס, ועל כן מי שאמור היה לחתום על הסכם השכירות הינו החברה, ועל כן פנו המבקשות למשיבה 2 וביקשו להסדיר את הסכם השכירות על שם החברה כמשכירה.

המבקשות טוענות כי המשיבה 2 התנתה את הסכמתה בהסכמת המשיב 1, אולם המשיב 1 סירב ליתן הסכמתו להסבת הסכם השכירות על שם החברה, וכתוצאה מכך הקפיאה המשיבה 2 את תשלומי דמי השכירות, ולא שילמה כל סכום שהוא, ועל כן הוגשה הבקשה דנן.

המשיב 1 טען כי לא ניתנה כל החלטה המסמיכה את החברה להגיש את התובענה, ולא צורף יפוי כוח לשם הגשת התביעה, וכן כי המשיבה 2 החליטה על דעת עצמה להפסיק את ביצוע התשלומים, ועל כן מצויה המשיבה 2 בהפרה יסודית של הסכם השכירות.

המשיבה 2 טענה כי נקלעה לסכסוך לא לה, וכי המשכירים בהסכם השכירות הינם בעלי המניות במבקשת 1, וכן טענה כי מבחינה עקרונית איננה מתנגדת להחלפת המשכירים המקוריים בשם החברה המבקשת 1, וזאת בכפוף להתקיימות מספר תנאים, כפי שפירטה בסיכומיה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ואת עדויות המצהירים, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, אני קובעת כי דין הבקשה להתקבל.

אין מקום לקבל את טענת ב"כ המשיב 1 בעניין העדר יפוי כוח לייצג את החברה המבקשת 1, הואיל וב"כ המבקשות הציג לבית המשפט יפוי כוח עליו חתומים שני דירקטורים של החברה, וכן תדפיס רשם החברות בעניין מינוי הדירקטורים לחברה, המבקשת 1, ומכוח יפוי הכוח שהוצג בפני בית המשפט, ב"כ המבקשת 1 ייצג את החברה, המבקשת 1, כדין.

במקרה דנן, אין מחלוקת כי החברה, המבקשת 1, הינה הבעלים הרשום של הנכס, בלשכת רישום המקרקעין, ועל כן החברה, המבקשת 1, הינה המשכיר הנכון והראוי להירשם כמשכיר בהסכם השכירות.

על פי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, קיימת הפרדה מוחלטת בין הנכס בבעלות החברה, ובין בעלי המניות של החברה.

אין מקום לראות את בעלי המניות כבעלים של הנכס, אלא כמי שמחזיקים במניות של החברה, המבקשת 1, שהיא הבעלים הרשום של הנכס.

גם המשיב 1 הכיר בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, כפי שטען בסעיף 4 לתצהיר עדות ראשית שהגיש בתיק אזרחי 25106-03-13, בבית המשפט השלום בתל אביב.

בסעיף 4 לתצהירו הנ"ל הצהיר המשיב 1 כי החברה, במובחן מבעלי מניותיה, הינה בעלת הזכויות בנכס, ומשום כך לא ברור לו כיצד הוגשה התביעה כנגדו באופן אישי.

מכאן עולה, כי גם לשיטת המשיב 1 יש להפריד בין החברה, המבקשת 1 כבעלים רשום של הנכס, לבין בעלי המניות של החברה.

המשיב 1 טען כי לא ניתנה כל החלטה המסמיכה את החברה להגיש את התביעה, וכן טען כי הגשת תביעה של החברה כנגד בעל מניות הינה פעולה חריגה ובלתי שגרתית במהלך העסקים הרגיל של החברה, אשר התנהלה כ"חברת בית", ומנהליה מקבלים בחדרי חדרים החלטה דרמטית על שינוי סדרי בראשית, בעניין אופי התנהלותה באשר לנכס המקרקעין שבבעלותה.

אין ממש בטענה זו.

עיון בפרוטוקול מישיבת הנהלת החברה, המבקשת 1, מיום 24/07/13, מלמד כי החברה לא פעלה במחשכים, ולא בחדרי חדרים, אלא ניהלה ישיבת הנהלה מסודרת בה נתקבלה החלטה לפיה החברה מאשררת את הסכם השכירות שנחתם, והיא באה בנעליהם של החתומים כמשכירים, וכן הוחלט שהחברה תוציא מכתב שהיא רואה את עצמה צד להסכם.

החלטת הנהלת החברה התקבלה כדין ואין מקום לטענה שהיה צורך באסיפה כללית מיוחדת בנושא זה, מה גם שמשיב 1 היה נוכח בישיבה , יחד עם שני מנהלי החברה ועוה"ד של החברה, והביע את עמדתו, והיה מודע להחלטת מנהלי החברה.

המשיב 1 טען כי אין לחברה יפוי כוח של יתר בעלי המניות, המתיר לחברה לגרוע מזכויות יתר בעלי המניות, אולם הוצג בפני בית המשפט פרוטוקול ישיבת ההנהלה של החברה מיום 24/07/13, בנוכחות שני מנהלי החברה, ודי בכך כדי לחייב את החברה, ואין צורך ביפוי כוח מכלל בעלי המניות.

לא ראיתי כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב בהגשת הבקשה, והבקשה הוגשה בהתאם לצורך להסדיר מבחינה משפטית את נושא השכרת הנכס על ידי הבעלים הרשום של הנכס.

אין מדובר בעתירה אקדמית בלבד, כפי שטוען המשיב 1, הואיל והעובדה שהחברה תירשם כמשכירה של הנכס, תשפיע על המערך הכספי של החברה, שבא לידי ביטוי בדוחות הכספיים שהחברה מגישה.

מיסוי הרווחים בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה, והדרך שהחברה תיבחר לנקוט מול שלטונות מס הכנסה, אם כ"חברת בית", ואם בכל דרך אחרת, איננה רלבנטית לצורך בדבר רישום נכון והולם של שם הבעלים הרשום בלשכת רשום המקרקעין, כמשכיר של הנכס.

המשיב 1 טוען כי בעלי המניות הנוספים התעלמו מקיומו, ונטלו לעצמם סמכויות ניהול, ללא הסכמתו, אלא שעניין זה, מהווה סכסוך בין בעלי מניות והמשיב 1 רשאי לפעול בעניין זה בהתאם להוראות חוק החברות.

טענת המשיב 1 שמדובר בחברה "שקופה", ושאיננה פעילה, ושהיא מהווה מעין שותפות באופן שיש לחלק את ההכנסות משכר דירה ישירות לבעלי המניות, אין בה כדי לאיין את קיום החברה, כל עוד לא פורקה. גם אם החברה בעלים רשום של נכס אחד, היא המשכיר הנכון והראוי להירשם כמשכיר בהסכם השכירות מול השוכר.

אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, הבקשה מתקבלת בזה, וניתן בזה צו הצהרתי על פי "המשכיר" בחוזה השכירות מיום 01/06/12, הינו החברה המבקשת 1.

יצוין כי המשיבה 2 הודיעה כי איננה מתנגדת למתן הצו ההצהרתי בכפוף למספר תנאים כפי שפרטה בסיכומיה.

אין מקום, בנסיבות העניין, לקבל את דרישת המשיבה 2 לתנאים שדרשה, הואיל והמשיבה 2 פועלת על פי צו בית משפט, ולפיכך על השוכרת להעביר את הכספים לבעלים הרשום של הנכס, אשר על פי הצו ההצהרתי שניתן בפסק דין זה, הינו המבקשת 1.

יחד עם זאת, אין מקום להתיר למבקשת 1 להעלות את דמי השכירות שנקבעו בחוזה השכירות, באמצעות דרישת מע"מ, הואיל ויש בכך משום שינוי התנאים המסחריים של העסקה.

על כן, אין מקום להורות על שינוי סכום דמי השכירות בדרך של הוספת המע"מ, והסכום שסוכם בהסכם ייחשב ככולל מע"מ, בפרט לאור העובדה שהמשיבה 2 טענה כי היא מלכ"ר, שאיננו יכול לנכות מס תשומות.

לאור התוצאה, המשיב 1 ישלם למבקשים 1-3 יחד הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

כמו כן, ישלם המשיב 1 למשיבה 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח לצדדים עותק פסק הדין.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ה, 07 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.