התובעת הינה אלמנה בת 68 המתגוררת בדירת עמידר ברח' יוסף חיים 11/1 באור יהודה (להלן: הדירה) מזה למעלה מ-25 שנים, מכח הסכם שכירות מיום 27.1.91.

כנגד התובעת הוצא צו פינוי מהדירה עקב אי עמידתה בתשלומים החודשיים בהתאם להסכם פשרה מיום 20.6.10 בינה ובין בעלה המנוח לבין עמידר במסגרת ת"א 3770-06-10 (להלן: הסכם הפשרה), אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין).

בהסכם הפשרה, שהודפס במשרד ב"כ התובעת עו"ד פורת, נכתב כי חוב התובעת ובעלה לעמידר עומד על 114,122 ש"ח. וכי התובעת ובעלה מסכימים כי יינתן נגדם פסק פינוי מהדירה, אשר לא יבוצע אם ישלמו מדי חודש סך של 750 ש"ח, בנוסף לדמי השכירות וההוצאות השוטפות של הדירה. מספר התשלומים לא צויין. כן הסכימו התובעת ובעלה לשלם סך של 11,000 ש"ח כשכ"ט עו"ד של עמידר, וכי אם יפרו את ההסכם ישלמו פיצוי של 4,000 ש"ח לעמידר, בנוסף לסעד הפינוי.

משלא עמדו התובעת ובעלה בתשלומים בהתאם להסכם הפשרה, הגישה עמידר בנובמבר 2010 פסיקתא של פסק פינוי ותשלום לחתימת הרשם, ועל יסוד הפסיקתא פתחה תיק הוצל"פ למימוש פסק הדין.

בשנת 2014 ננקט נגד התובעת הליך פינוי בתיק ההוצל"פ שנפתח כאמור, ובהמשך לכך הופנתה התובעת ע"י אחד מבניה לייעוץ משפטי אצל עו"ד, והגישה באמצעותו תביעה לסעד הצהרתי כי פסק הדין והסכם הפשרה בטלים מיסודם, או לחילופין להורות על ביטול פסק הדין, והסכם הפשרה שמכוחו ניתן, מחמת עושק, הטעיה והעדר גמירות דעת מצד התובעת.

בתצהיר התובעת ובחוות דעת של עובדת סוציאלית מטעמה, ענבל לוסטיג (להלן: העו"ס) ששוחחה איתה והתרשמה ממנה, נטען כי התובעת הפסיקה את לימודיה בכתה ג' והחלה לעבוד עם אמה כעוזרת בית, וכך המשיכה לעשות במשך כל חייה. התובעת, שנישאה בגיל 24 והינה אם לשבעה בנים, היתה נתונה כל השנים לאלימות מצד בעלה המנוח, כלפיה וכלפי בניהם. המנוח אף ריצה עונשי מאסר ממושכים על אלימות כלפי אחד הבנים בהיותו קטין. העו"ס התרשמה כי במהלך חיי המנוח, שנפטר לפני חמש שנים, היתה התובעת נתונה למרותו בהיותה חלשה, נעדרת מקורות תמיכה ונעדרת התמצאות. כיום, התובעת מתקיימת מקצבת המל"ל, בסך 2,200 ש"ח, שאת חלקה היא מעבירה לילדיה כדי שישלמו את התשלום החודשי לעמידר.

על פי חוות הדעת, התובעת הינה אנאלאביתית מוחלטת, אינה מזהה אותיות או מלים אלא רק יודעת לשרבט את שמה. בנוסף, התובעת הינה חסרת כל יכולת מתמטית ולו גם ברמה הפשוטה ביותר, מזהה רק חלק מהספרות ואינה יכולה לעשות חישובים ולו ברמה חד ספרתית.

בפני העו"ס, התובעת לא ידעה לומר מה תוכנו של הסכם הפשרה עליו חתמה, והצהירה כי לא הבינה שההסכם מאפשר פינויה מהדירה אם לא תעמוד בתשלומי החוב בהתאם להסכם הפשרה, בנוסף על תשלום דמי השכירות החודשיים. לגבי נסיבות עריכת ההסכם זכרה התובעת רק כי הגיעה למשרד עורך דין של עמידר כדי לשלם תשלום שלא שילמה. בתצהירה פרטה כי נאמר לה שעליה ללכת למשרד עורך הדין כדי לשלם תשלום בסך 1,500 ש"ח שלא שולם, המתינה מחוץ למשרד כאשר בעלה שוחח עם עורך הדין, ולאחר שנאמר לה להכנס, התבקשה לחתום על מסמך וחשבה כי המסמך עליו הוחתמה הוא אישור על התשלום ששילמו. איש לא הסביר לה לפני החתימה כי היא חותמת על כך שהיא חייבת לעמידר סך של מעל 114,000 ש"ח ושאם לא תשלם אותו בתשלומים חודדיים של 750 ש"ח לחודש מעבר לדמי השכירות, תפונה מהדירה.

העו"ס קבעה כי לנוכח התרשמותה מיכולתה השכלית הדלה של התובעת, ולנוכח מורכבות המסמך עליו חתמה, היה צורך כי בטרם חתימת הסכם הפשרה, תלווה התובעת על ידי אדם מטעמה המתקשר עמה בצורה המובנת לה ואשר יסביר לה ברמה הבסיסית את תוכנו של ההסכם ואת התוצאות של הפרתו.

גרסת התובעת לא נסתרה בחקירתה הנגדית וניתן היה להתרשם כי אינה מבינה מהי אזהרה מההוצל"פ, מה משמעות חתימתה עליה, את העובדה כי בהליך הנוכחי היא תובעת ולא נתבעת, ומהן הטענות המשפטיות הנטענות בכתב התביעה שהוגש מטעמה לעניין הליך מימוש פסק הדין עקב ההפרה.

העו"ס לא הוזמנה לחקירה נגדית על חוות דעתה ואף היא נותרה ללא ערעור.

מנגד, הנתבעת לא זימנה את עו"ד פורת, ששימש כבא כוחה גם בהליך זה, למתן עדות על נסיבות עריכת הסכם הפשרה, מה הוסבר לתובעת לפני שחתמה עליו, אם הוסבר, ומידת ההבנה שגילתה באותו מעמד בקשר לתוכן ההסכם. אי זימונו של העד הרלוונטי היחיד בנסיבות העניין, שהיה בשליטת הנתבעת ואף ניהל את הגנתה, מעמיד אותה בחזקתה, שאילו נשמעה העדות, היתה פועלת לחובת הנתבעת.

כמו כן, התובעת לא נחקרה לגבי גובה החוב שעליו לכאורה הסכימה בשנת 2010, לא הוצגו בפניה מסמכים המלמדים ממתי נצבר החוב, בגין אלו חודשים של אי תשלום, מה סכום הקרן ומה סכום ההצמדה והריבית. לא נסתרה הטענה, כי לגבי חלק מהתקופה לפחות, יכול ועמדה לתובעת טענת התיישנות, לה כלל לא היתה מודעת.

בנסיבות אלה שוכנעתי, כי התובעת לא חתמה באופן מודע על הסכם הפשרה, לא ביחס להודאה בגובה החוב לעמידר ולא ביחס לגובה התשלום החודשי המתווסף לדמי השכירות ולהוצאות השוטפות, ולסנקציה של הפינוי באם לא תעמוד בתשלומים החודשיים הכוללים.

לנוכח השכלתה והבנתה הלקויות של התובעת, היה צורך להסביר לה באופן ברור ובהתאם ליכולת הבנתה, את פרטי ההסכם עליו הוחתמה ואת ההשלכות המיידיות של הפרתו.

ראו: ה"פ (ת"א) 20084/08 יוסף נג'יה נ' קמחזי רפי (פורסם בנבו).

ה"פ (ת"א) 948/06 קובסי חנה נ' בנק לאומי למשכנתאות (פורסם בנבו).

ת"א (ת"א) 93767/99 הבנק הבינלאומי נ' שיש שליט בע"מ (פורסם בנבו).

בנסיבות החתמת התובעת ללא מתן הסבר כאמור, בשים לב לחולשתה ואי הבנתה, בהעדר ייצוג או גורם תמיכה שיכול היה להסביר לה את מהות המסמך עליו הוחתמה, הרי שאין הסכם הפשרה משקף גמירות דעת של התובעת להתקשר בהסכם זה. עמידר, מצידה, לא עמדה בחובתה כגוף ציבורי, שלא לנצל את חולשתו של הצד השני להתקשרות, ואי ייצוגו המשפטי, כדי להחתימו על מסמך שתנאיו גרועים ומקפחים, ולפגוע במצבו הכלכלי, הקשה גם כך.

לפיכך אני מורה על ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שניתן על בסיסו. תיק ההוצל"פ שנפתח למימוש פסק הדין ייסגר.

לנוכח השיהוי בנקיטת ההליך על ידי התובעת, הגם שחתמה על קבלת אזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצל"פ עוד בשנת 2010, איני עושה צו להוצאות.

איני רואה מקום למתן צו לפיצול סעדים, מאחר שלא הוכח ולו לכאורה כי נגרם לתובעת נזק כלשהו בגין הסכם הפשרה.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ז, 15 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.